עמודי אור טו

בישל יין הקדוש לנסכים אם לוקה משום מטיל מום, לכך דקדק רש"י לפרש דמבושל דמתניתין שייך נמי בענבים שבשלן, ולהכי בעי רק אם הקדישו אם לוקה משום מקדיש בע"מ ודוק. אך אין להוציא מזה דקדוק לנ"ד דס"ס בכל דוכתא יין מבושל קרי ליין שבשלו, ולא לבישול הענבים, וא"כ בהכשירו של יין מבושל לקידוש ולד' כוסות הנשנה סתם מניין לנו להכשיר כשבישל הענבים, ואין מכאן הכרע

(ג) ולכאורה רציתי לדון ולדקדק דהפרש יש בין יין מבושל בישל הענבים להכשיר למצוה. לפי מה שכ הגר"א ז"ל ביו"ד (סי' רי"ז ס"ק כ"ב) דלדעת הרמב"ם הנודר מן היין מותר ביין מבושל ע"ש, ויש להקשות לכאורה מהא דתנן (נדרים ס"ג:) ר' יהודא אומר קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח לא נתכוין זה אלא עד ליל פסח עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין, פירש"י דודאי רוצה הוא לשתות ד' כוסות של יין בליל פסח שכל אדם שותין עכ"ל, ולדעת הרמב"ם יקשה הא אפשר לו לשתות ולצאת ידי חובת ד' כוסות ביין מבושל, ואטו נאמר שאם ידור הנאה ממין יין אחד עד הפסח נאסור לו רק עד לילי פסח מכח אומדנא זו, הלא לא ניתן להאמר כן כיון שיש לו לצאת י"ח בשאר יינות, הכי נמי לדעת הרמב"ם יקשה יצא י"ח במבושל, ובמאי אמדינן לי' שלא כיוון אלא עד לילי פסח

אך הנלענ"ד דאדרבה מדקדוק לשון המשנה יהי' סיוע גדול לשיטה זו, דהנודר מיין סתם מותר במבושל, דלכאורה יש לעיין למה האריך לר' יהודה בלשונו קונם יין שאני טועם הל"ל קונם יין עלי עד שיהא הפסח, והאי שאני טועם למה לי, אבל בירורן של דברים לענ"ד דודאי למאי דמסקינן (נדרים נ"ב:) דבאומר קונם פירות מין פלוני שאני טועם אסיר בהן וביוצא מהן, א"כ באומר קונם יין שאני טועם אפי' בישל יין פשיטא שהוא אסור בו, דלא גרע היין אחר שבשלו מהיוצא ממנו שהוא אסור, כיון שאמר שאני טועם תדע דהא מבואר (נדרים נ"ב.) דבאומר יין שאני טועם, אפי' נפל לתבשיל אסור, אע"פ שנתבשל ודוק, ולפ"ז הענין מיושב לשיטה זו, דאלו אמר קונם יין עלי עד שיהא הפסח, הי' נדרו קיים עד שיעביר הפסח, כיון שאפשר לי לצאת במבושל, הלא יכול לבשל היין ולצאת בו, אבל המשנה נקטה הדין כשאמר שאני טועם, שמעתה א"א לו לצאת ידי ד כוסו' אף אם יבשל היין, להכי אמרינן שלא נתכוון אלא עד לילי הפסח, שלא לעבור מצות ד' כוסות, ואין לומר כיין שאסרינן לי' יין מבושל רק מטעם איסור יוצא מהן, א"כ הוא מותר ביין שנתבשל קודם נדרו, כמבואר בנדרים (נ"ב:) ואפשר לי לצאת בזה ידי ד' כוסות, ומ"ט אמרינן אומדנא שלא נדר אלא עד לילי הפסח, הא ליתא, דאפשר יין כזה לא שכיח לי, ולאו על דא סמך בשעת הנדר, אבל אם הי' נודר בלא שאיני טועם, לא הוה שרינן לי' נדרי בלילי פסח, שהרי בידו לבשל יין זה שרוצה לצאת ידי ד' כוסות, לכך שנה התנא במשנתו באומר שאיני טועם ודוק

(ד) ולפ"ז לכאורה יש להוכיח מזה נדון שלנו, דאם איתא דיין הנעשה מצמוקים יבשים מבושלים חשוב יין לצאת בו י"ח ד' כוסות, א"כ אכתי אמאי שרינן לי' כל יין, הא ראוי לו לצאת ידי ד' כוסות ביין כזה, שיבשל הענבים, דבהא לא שייך לאסור המשקה משום יוצא מהן, כיון דלא חל עליו שם יין האסור לי מכח נדרו [דהיינו שאינו מבושל] מעולם, ופשיטא שלשיטה זו דנודר מיין סתם אינו נאסר במבושל, שאפי' אמר שאני טועם מותר הוא במשקה היוצא מענבים שנתבשלו, ואמאי לא ליפוק בהאי י"ח פסח, אלא ע"כ דבאמת האי לאו חמרא הוא גם לצאת י"ח, ולהכי אמדינן שלא נתכוון אלא עד לילי הפסח שלא לבטל המצוה

כמבואר

(ה) ומ"מ אין להעמיד יסוד על שיטה זו, שהרי הפוסקים רובם ככולם הסכימו שהנודר מיין סתם אסור גם במבושל, וא"כ דקדוקינו שאיני טועם דנקט התנא ע"כ לאו דוקא, ולקושטא דמילתא יש לומר דגם הא לא שכיחא לי', למצוא ענבים לבשלם לצאת י"ח המצוה, ולהכי אמרינן שלא נתכוין אלא עד לילי הפסח, אבל מ"מ גם זה יין מקרי אף שנעשה ע"י בישול הענבים. ומ"מ יש לי בעניי ענין מסופק בזה מאוד, דמסתימת כל הפוסקים נראה דלדידן הנודר מן היין אסור ביין מבושל, אף בכה"ג שבישל הענבי', והדבר מוכרח שהרי לא הוציאה משנתינו נדרים נ"ג. מכלל הנאסר לכל נודר מן היין אלא יין תפוחים כו' אבל יין כזה משמע דאסור, ויש לעיין הא ביין מבושל מפרש הירושלמי (נדרים פ"ו ה"ד דאסור משום דשם אביו קרוי עליו, פי' שהרי קודם שנתבשל הי' יין, ואח"כ לא בטל שמו גם מתולדתו, פי' היין אחר שנתבשל שנולד ממנו, ולכך איכו מועיל מה שנקרא שם לווי, יין מבושל דבכה"ג בשאר מילי שרי, כגון הנודר מירקות מותר בירקות שדה (נדרים שם דהתם שם ירקות של אלו לא מאביהם [שנאסר עליו] בא, אלא מין אחר הם, אבל כאן שם האב [שנאסר עליו] נשאר בו עדיין, ולפ"ז ביין מבושל מתחלת ברייתו, כגון כה"ג שבשלו הענבים, לא שייך לומר שם אביו עליו, דמעולם לא הי' לו אב יין גמור בלא שם לווי, ואמאי הוא אסור בו, כיון דשם לווי אית לי' [יין מבושל, מתחלת ברייתו וצריך אני להתלמד בזה] עכ"פ כיון שדחינו יסוד שכתבנו לתמוך חילוק בין יין מבושל לבשלו הענבים. א"כ מנין לנו לחלק, דע"כ יין הוא קרוי, שאין לנו יוצא מן הענבי' שלא יהא שם משקה יין עליו, ונכלל הוא בכלל היתר יין מבושל גם לקדש

עליו

(ו) ומ"ש מע"כ בשם ס' הנ"ל עוד טעם לאסור יין זה לקדש עליו שהרי המ"א (סי' ר"ב ס"ק כ"ז) הביא בשם הרלב"ח דבעינן שריית הצמוקים במים ג' ימים להחשיב המשקה ליין. ואם איתא דבבישול מהני להחשיבו יין הי' די לנו בשריית מעל"ע, דהא כבוש מע"ל הוה כמבושל, דבר זה אמינא לדחות מכמה טעמים בעה"י, חדא דנהי דקי"ל כבוש מעל"ע כמבושל, פי ונאסר ע"י כבוש כמו שנאסר ע"י בישול, מ"מ מאן לימא לן דלא עדיף בישול למיהב טעמא יתירא מכבישת מעל"ע, אלא דבאמת אף בטעם קלוש כמו שפועל כבישת מעל"ע די לאסור, ולהכי קי"ל כבוש במעל"ע הוה כמבושל לאסור, אבל בישול אפשר דשקול ככבישת ג' ימים

וביותר דיש לדון בפשוטו, הא בכ"מ קי"ל דבישול כמאכל בן דרוסאי, היינו שליש בישול, מקרי בישול לכל משפטי התורה, ונגד זה שקול כבישת מעל"ע, אבל בישול שלם חשוב ככבישת ג' ימים לפי ערך זה, שמעל"ע חשוב כשליש, וא"כ הצמוקין הללו שנותנים טעם במי שרייתן להחשיבן יין בג' ימים, הכי נמי יחשבו יין כשיתבשלו בישול שלם, ואין כאן סתירה כלל

(ז) ולא עוד אלא שבגוף היסוד אני מסתפק אי בעינן ג' ימים לעכב, דלענ"ד נראה לדון דגם כאן בכבישה מעל"ע סגי אי טעמינן בי' טעמא דחמרא, דהא (בפסחי' מ"ד:) אמרינן בפלוגתא דר"ע דריש משרת להיתר מצטרף לאיסור שאם שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב, ורבנן דרשי לי' לטעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב, והנה לרבנן יש לנו מכאן יסוד נאמן לדין כבוש שהוא כמבושל, ונפלאתי על הנוב"י (מ"ק ח' יו"ד סי' כ"ו) שהאריך לפלפל מנין לנו יסוד כבוש ונדחק מאוד ע"ש, והרי מפורש כאן שאם שרה ונתן טעם חשוב כעיקר ואין לחלק ולומר דשאני יין דעיקרו נעשה כך ע"י שריית ענבים [או צמוקים ] במים, דזה אינו, דאין השרייה עושה היין כ"א הסחיטה ודוק, אבל מי שריית ענבים אין בהם כ"א דין כבוש וטעם כעיקר] והלא לדעת רוב הפוסקים מנזיר למדנו לטכ"ע בכל התורה כולה, והיינו דס"ל כרבנן דר"ע דאתא משרת לשרה ענבים במים, וא"כ מוכרע לנו דין כבוש בכל

מקום

(ח) ובאמת מיושב בזה יפה הא דר' יוחנן (חולין קי"א:) לא ס"ל כבוש כמבושל, דאיהו לטעמי' דדריש (פסחים מ"ג:) משרת להיתר מצטרף לאיסור, וא"כ אין לנו יסוד לדין כבוש, [ובזה מיושב ג"כ מה שהעיר הנוב"י שם שהרמב"ם לא הביא דין כבוש כמבושל לענין איסורים, הייני נמי לטעמי' דמוקים קרא דמשרת לשרה פתו ביין ויש בי ממשו של יין כזית בכא"פ (עיין בפ"ה מה' נזירות ה' ה' ובלח"מ שם), וא"כ לא מוכח דין כבוש], ואין להקשות דא"כ בפסחים שם דאמרינן דר"ע מוקים למשרת להיתר מצטרף לאיסור, דלא אצטריך לי' לטכ"ע משום דיליף מגע"נ, והא אכתי איצטריך להורות לנו דין כבוש, הא ליתא דאפשר ניחא לי' טפי לאוקמה להיתר מצטרף לאיסור מלאוקמה לחדש לנו דין כבוש, ועוד נקל ליישב זה בכמה אנפי ודוק [ובגוף המחלוק' יש לעיין מה נחלקו ביסוד זה אם כבוש כמבושל או לא, הלא חיך אוכל יטעם, אם יש בו טעם דבר שנכבש בו אסור, ואם אינו נ"ט שרי, ככל איסורין דטעים להו קפילא, אלא דהוא הדבר שכתבנו שהכבוש טעמו קלוש מבישול, וע"ז נחלקו אם בענין נתינת טעם כזה נאסר ודוק] באופן דלרבנן דדרשי משרת לשרה ענבים במים היינו מעל"ע, ומ"מ אמרו שאם יש בו טעם יין חייב, הרי מוכח דאיכא טעם יין אף בכבישת מעל"ע, הן אמת דבירושלמי נזיר (פ"ו ה"א) משמע דמשרת ענבים לאו תורת יין עליו, דהכי גרסינן התם, ר' עקיבא אימר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב אמר