עמודי אור יד

ואין צורך לפ"ז לפרש טהר גברא בהבאת קרבנותיו כפרש"י, דעיקר ספיקו הוא אם ובא השמש הוא על הזריחה דהשתא אי אפשר לפרש וטהר על היום שכלה, כלשון טהר יומא שמפרש הש"ס, אלא וטהר הוא על האדם, שנטהר בזריחת החמה, אבל היום לא טהר, ר"ל לא כלה, דהא לילה ליום שאחרי' גרירא, או ובא השמש הוא שקיעת החמה וא"כ נוכל לפרש וטהר על היום שכלה ואידכי יומא ודוק

(ח) בהיותי בק"ק מינסק שנת תרי"ג ראה חכם אחד דברי אלו וכתב אלי בזה"ל. על דבר קושייתו על הגר"א מסוגיא דיבמות, לדעתי הדבר פשוט, דתיבת ערב בכל התורה אין פירושו לילה דווקא, תדע דהא כתיב בקרא את הכבש השני בין הערבים, והא ודאי דאם שחט את התמיד בשקיעת החמה שהוא פסול, וכן כתיב בקרא תזבח את הפסח בערב, והא ודאי דאם שחט הפסח אחר שקיעת החמה שהוא פסול, אלא ע"כ דערב מקרי מתחילת שקיעת החמה, ואף כי יש לדקדק קצת ע"ז מיומא פ"י עכ"ז יש ליישבה שם בפשיטות, וד"ל, וכן מצאתי בס' אוצר השרשים שפי' להדיא כדברי, ונידון קושייתו על דברי הגר"א מההי' דלגין טבול יום, לדעתי יש ליישב לפי המסקנא דעירובין שם דבעינן סעודה הראוי' מבע"י, ומוכח להדיא בעירובין ל': דבעינן סעודה הראוי' קודם התחלת שקיעת החמ', מדמערבין לגדול ביוה"כ וד"ל עכ"ד

ולענ"ד אין התחלה לדברים אלו, חלילה לומ' דלשון ערב במשפטי התורה יתפרש סמוך לשקיעת החמה היכא דלא מוכח, דא"כ נתיר חמץ בסוף יום ז' של פסח דכתיב עד יום האחד ועשרים לחודש בערב, ועיין ערכין (ח'.) ודוק, וכתיב בערב תאכלו מצות, לא נסתפק אדם מעולם שפירושו לילה ממש, ומלת תזבח הפסח בערב אין טענה. דשאני התם דמוכח קראי זמן שחיטת הפסח, אבל ערב סתמי בכל משפטי התורה לילה ממש הוא. ומ"ש על קושיתי מלגין, דבעינן סעודה הראוי' קודם בין השמשות כמו שהביא מעירובין ל', דמודו ב"ש דמערבין לגדול ביוה"כ משום דהסעודה ראוי' מבעוד יום, תמוה, איפכא הוא דלב"ש לגדול ביוה"כ איכא מעלה דמבע"י הסעודה ראוי', אבל אין זה תנאי מעכב, דלבעי דוקא ראוי' קודם בהש"מ דכל שהיא ראויה בין השמשות סגי, כמבואר בכמה דוכתי וכמ"ש בביאור בעה"י

ובאמת בירושלמי פסחים (רפ"ה) דריש בערב דכתיב גבי שחיטת הפסח, תזבח את הפסח בערב יכול משתחשך ת"ל בין הערבים כו' ע"ש, הרי מבואר כהנחתינו, דלשון ערב פירושו הפשוט בלילה משתחשך, ומבואר דמילת בין הערבים משמעותו לדעת הירושלמי זמן שחיטת התמיד והפסח קודם הלילה, וכל זה פשוט ומבואר אין צורך להאריך שוב ראיתי להרשב"א בחי' ובצל"ח בברכות י"א. שנשאו ונתנו בזה, ולענ"ד הדברים ברורים כמ"ש עש"ה ודו"ק

סימן ו סווואלק

כבוד ידידי הרב המאה"ג החו"ב המפו' כו' כש"ת מוהר"ר יהודא ליב גינצבורג נ"י האב"ד דק"ק

פיליפאווי

(א) הנה מעכ"ת פלפל בדין אם מותר לקדש על יין צימוקי' שמבשלין הצמוקים וע"י זה מוציאין המשקה לאשורו, והביא דברי ס' החיים [איננו אתנו] שפסק לאסור מתרי ותלת טעמי, ראשונה יצא לדון דיין מבושל שהוזכר בכל מקום, היינו שמבשלין היין אחר שנעשה יין, אבל זה שמבשלין הצמוקים לא שמענו שנקרא בשם יין, ומעכ"ת הביא לדחות דבריו ממ"ש רש"י במנחות (פ"ו:) מעושן כשהענבים מרים מעשנין אותם או מבשלין, וזה אינו מוכרע כ"כ, דאפשר דרש"י לא כיון במ"ש או מבשלין לפרש מבושל דמתניתין, רק אורחא דמילתא אשמועינן במעושן דמתניתין, שלפעמים מבשלין הענבים] וכ"ת למה לי' לרש"י להשמיענו זה בכאן, הנה בלא"ה אין רש"י מוכרח עכ"פ לפרש מבושל דמתניתין על בישול הענבים שהרי בכ"מ קרוי יין מבושל כפשוטו שנתבשל אחר היותו יין

ואם באמת כיון רש"י לפרש כן מבושל דמתניתין, יש לומר ששכל את ידיו לעורר כוונה נכונה, דבגמרא שם (פ"ז.) איבעיא בפסולי יין אם הקדישן לנסכים אם לוקה משום מקדיש בעל מום למזבח, או דילמא אין בע"מ אלא בבהמה. וכה"ג בעי לעיל גבי סולת של מנחות וגבי שמן] ולכאורה יקשה אמאי לא בעי הש"ס בפשיטות במטיל מום ביין הקדוש לנסכים, מכל הני דמתניתין דפוסלין לנסכים, אם לוקה ע"ז כדין המטיל מום בקדשים [בכורות ל"ג:) (ובאמת יש לעיין טובא בהך בעיא אם בכל הפסולים שייך לדונן כמומים, הא במום פסלתו תורה משום דניכר בחסרונו עיי' בכורות (ל"ט) דבחסרון מבפנים מפסיל רק מטעם תמים יהי', ולא משום אזהרת המומין [וק"ק לענ"ד הא דדרשי בספרי גבי פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום, מה ת"ל תמימה אי ממום הלא נאמר אשר אין בה מום, אלא תמימה באדמימות, ודילמא אתא תמימה לפסול בה גם חסרון מבפנים, ואולי כוונת הספרי בהיפוך דכיון דכתיב תמים אי לתמימות ממום קאמר תו לא בריך אשר אין בה מום וצ"ע אכמ"ל] ובמנחות (ט'.) אמרינן דחסרון גבי מנחה כבעל מום דמי ע"ש, ושם (ו'.) אמרינן דבע"מ לא דמי לטריפה שמומה ניכר ומאיס, וזה ודאי דהמקדיש פלגס למזבח לא ילקה משום מקדיש בעל מום, אע"ג דפסול להקרבה (פרה פ"א) וא"כ בהני דאיבעי לן גבי פסולי מכחות ונסכים ב"ע אם יש לדמות כולם לבעלי מומים, ואם זה חשוב בכולם מומן כיכר, ובמנחות (שם ו') חשבינן גם ליוצא דופן מומו ניכר, ופרש"י משום דקלא אית לי' וא"כ כ"ש הני פסולין דנרגשין בריחא ובטעמא, ודוק היטיב בכ"ז] וכיון דהשס' מחשיב להני כמומין הא הוי מצי למבעי' נמי אי לקי עלייהו משום כל מום לא יהי' בו כדלקי עליו בבהמה

(ב) וביותר יקשה דעדיפא הוה לי' למבעי לענין הטלת מום מלענין לאו דמקדיש, ע"פ מה שיש לעמוד בסוגיא זו דנסיב מילתא דר' יוסי בר' יהודה יין שיש בו קמחים פסול, ועלה קבעי ר' יוחנן בעייתו, הקדישו מהו שילקה עליו משום בע"מ, והדבר יפלא לכאורה למה לא בעי אהנך פסולים דסתים ת"ק מעושן ומבושל וכו' הקדישן מהו שילקה עליהם, וגם יותר תימה דלעיל (פ"ח:) בעי רבא כה"ג בפסולי סולת למנחות וכן שם (פ"ו.) בעי רבה הכי בפסולי שמנים והיא גופה תקשי מ"ט איחר ר' יוחנן לקבוע בעייתו כאן, ולא בהנך פסולין ועיין תוס' שם פ"ה: ד"ה בעי, ונ"ל משום דר' יוסי זכר הילפותא דתמימים לכן קבע עלה ר' יוחנן בעייתו. אף שהיא אליבא דכ"ע כמ"ש הכ"מ פ"י ה"א שע"כ האמוראים שבאו אחריו באו כמו כן גם אשאר מילי אסולת שמן ועצים. אחיו יהושע העליר]

והנלע"ד דבירורן של דברים כך הוא, דודאי לדידן בכל בע"מ בבהמה לקי על הקדישו בין מום קבוע ובין מום עובר [אפי' הנך דקדמו מומן להקדישן דשרוע וקלוט כתיב בפרשה (תמורה ז'.) ע"ש] הכי נמי בעי רבא ורבה בפסולי סולת ושמן [ועצים לרבי דבעי הרצאת גופי תמורה שם ע"ב ודוק היטיב] אבל ר' יוחנן ס"ל בירושלמי נזיר (פ"ה ה') דלא לקי מקדיש בע"מ קבוע משום דלא קדיש כלל, ואפי' בתמורה ס"ל דלא קדשה ללקות, ומשכחת לדידי המלקות במקדיש בע"מ עובר ע"ש [והא דקאמר התם דלאו דבע"מ עובר אינון מחוור, פי' דאתא מרבויא. עי' מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן במנין המצות בלאו דבע"מ עובר ודוק, ובכ"מ בירושלמי מייתי בהא פלוגתא אי לקי על לאו כזה ואכמ"ל] ולפ"ז לא מצי ר' יוחנן למבעי בכל הנך פסולי סולת ושמן וכן בשאר פסולי יין דמתניתין אי לקי מקדיש משום לאו דמקדיש בע"מ, דהא הני כולהו מומין קבועין הן [וההיא דעלה בה אבק [בחטי מנחה] פסולה עד שיניפנה, לא שייך לומר דאי אקדשי להוי כמקדיש בע"מ, דלא שייך בע"מ כה"ג דבר שאיני דבוק בו כלל, והאי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי ודוק] ולא לקי לדידי' ולהכי קבע בעייתו על הא דריב"י ביין שיש בו קמחים, דאפשר להעבירו והוה כמום עובר [ומ"מ השתא איתי' ביין עצמו דלח הוא, ומום בו קרינן ודוק] אי שייך ללקות ע"ז כמו בבהמה. [ורבא ורבה אית להו (תמורה שם] דגם אבע"מ לקי לכך בעו בסולת ושמן] ומעתה יקשה יותר למה לי' לר' יוחנן למבעי בלאו דמקדיש דלא שייכה בעייתו אלא אליבא דריב"י, הוה לי' למבעי בלאו דהטלת מום, דנהי דבסולת לא שייך הטלת מום דהתלעה אינה בידי אדם. וכן בפסול שמן כולם נעשו בזיתים עיין ודוק, אבל איין הוה לו למבעי לכ"ע, אם בשלו אי לקי משום מטיל מום אלא דנלענ"ד דבעישון, היינו שהקדיש ענבים להוציא מהן יין לנסכים ועשן את הענבי', שמעתה נפסל יינן לנסכין, מ"מ לא שייך בזה להלקותו משום מטיל מום, כיון דעדיין לא הי' היין בעולם ודוק היטיב, וא"כ בעישון לא מצי למבעי הכי, ואולי לכך דקדק רש"י לפרש מבושל נמי כה"ג שבישל הענבים, דהשתא לא שייך בבישול זה [אפי' הקדיש הענבים תחילה לנסכים) משום עשיית מום, אבל אם היינו מפרשים מבושל היינו שבישל היין. הוה מצי למבעי אם