עמודי אור קמז

שבא מישראל שבשעת הדחק ועיגון סומכין עליו אף בלא קיום. ב') עדו' הדזיעניק כמו שהארכנו דלא גרע ממסל"ת, ועדיף מיני', ג') יש לדון בצירוף שניהם יש מקום להקל יותר כמובן, לכן דעתי הקלושה מסכמת בהיתירה בתנאי שיסכי' לזה אחד מגדולי המורים וכ"ת, אז יתירנה ע"פ ב"ד שלשה, והמקום יעמידינו על אמיתת יסודי תורתו ולא ישמע עוד שוד ושבר בקרב עדתו. ידידו דו"ש העלוב יחיאל העליר במוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל

סימן פט וואלקאוויסק לבאר דין המקדש בבכור בזה"ז

(א) בש"ע אה"ע סי' כ"ח ס' כ"ג) בכור בזמן הזה אם קדשו בו בעלים הוה ספק מקודשת, והוא מדברי הרא"ש בב"ק (פ"א סי' ט"ו) שכתב דאע"ג דריהטא ומסקנת הסוגיא בב"ק (י"ב: י"ג.) דבכור בזמן הזה אפילו תם הוה ממון בעלים לקדש בו את האשה, ולרבנן אפי' בכור בעל מום חי בזה"ז לא הוה ממון בעלים לקדש בו את האשה, כדאמרינן התם בפרק הפרה (נ"ג:) שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו אביי אמר משלם ח"נ [שור ההדיוט] ורבינא אמר משלם נזק שלם, ופי' רב יהודאי גאון דמיירי בבכור שור דלא פריק לי' ומסתמא בימיהם נחלקו אלמא לא הוי ממון בעלים מחיים לפי שאסור בגיזה ועבודה וחלב כו' ומיהו נ"ל מדפליגי אביי ורבינא אליבא דרבנן סברי כרבנן, ורבנן בתראי נינהו, משמע דהלכה כרבנן, וכהן שקידש האשה בבכור חי לא הויא מקודשת וצ"ע עכ"ל, וכ"ז מבואר גם בתוס' (ב"ק שם ד"ה ואם איתא) ונתבאר עוד בדברי התוס' והרא"ש (פ"ד דב"ק סי' י"ג) דלענין בור פטרינן אם נפל לתוכו שור פסולי המוקדשין אם נפדו [בהנך דבני פדיי' נינהו] מגזה"כ והמת יהי' לו, אבל בשאר נזיקין מיחייב עליו, אבל בכור בעל מום שאין לו פדיי' אף אם נגח שור או נגחו שור פטור, והרואה יראה כמה נדחקו התוס' בשמעתין דב"ק (י"ב:) דשטחיות הסוגיא אין זכר לזה כלל דלפלגו רבנן עלי' דריה"ג בבכור בזה"ז, וכ"ש בבע"מ, אלא שנתחדש להם כן ע"פ סוגיא דאביי ורבינא דפטרי שור פסה"מ שהזיק, ולכך אוקמוה [ע"פ שיטת בה"ג] דכרבנן דריה"ג אתיא, ואפקוה למתניתין (דמ"ש פ"א מ"ב) דתנן הבכור מוכרים אותו תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו האשה, מהלכתא, ועיין פ"י שכתב שזה באמת תימא גדולה מ"ט נדו אביי ורבינא מסתמא דמתניתין ואוקמוה דלא כהלכתא, ומנא להו באמת דרבנן פליגי בהא, והניח כ"ז בצ"ע

וביותר תמוה מאוד דיסוד הדברים לחלק בין בכור שהומם לשאר פסה"מ אחר פדיונן לא ידענא טעמא, דמ"ש הרא"ש לפי שהוא אסור מחיים בגיזה ועבודה וחלב, לכך לא נחשב ממון בעלים, תמוה לענ"ד לא זכיתי להבין, הא פסה"מ שנפדו ג"כ אסורים בגיזה ועבודה וחלב (תמורה ל"א.) ואמאי חשיב להו שור רעהו לחייב על נזקן יותר מבכור בע"מ, ומה חומר יש במה שאינו צריך פדיון לומר דבשביל זה לא מקרי שור רעהו, ולא ממון בעלים, כיון שהתורה זיכתה לו בלא פדיון, [ולפנינו יתבאר עוד תשובה גדולה על יסוד זה בעה"י]

(ב) אבל בעניי הדברים מיוסדים על ענין אחר, גרסינן בסנהדרין (קי"ב:) ת"ר היו בה [בעיר הנדחת] קדשים קדשי מזבח ימותו קדשי בה"ב יפדו כו' ר"ש אומר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר, ופרכינן במאי עסקינן [הא דר"ש] אילימא בתמימים שלל שמים הוא, (דהא בזמן הבית בא"י מיירי] אלא בבעלי מומין שללה נינהו, אמר רבינא לעולם בבעלי מומין ומי שנאכל בתורת בהמתך יצאו אלו שאינן נאכלין בתורת בהמתך אלא בתורת בכור ומעשר, ומסיים בה הש"ס בתמורה (ח'.) ולפי דברי התוס' בבכורות (ל"א. ד"ה חוץ) גרסו כאן כן] דתנן כל פסולי המוקדשין נמכרים באטליז ונשקלי' בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר, וכיון דאכילתן משונה בהאי דינא, דאין נמכרין באטליז ובליטרא, אתמעטו מבהמתה, ומתבאר מסוגיא דתמורה שם, דמשללה [דדרשינן ולא שלל שמים] ליכא למעוטינהו, דשללה מיקרו דהוה ממון בעלים, אלא דלא מקרי בהמתה

ומעתה לאוקימתא זו דרבינא דבר פשוט וברור הוא לענ"ד דלגבי נזקין נמי דרשינן שור רעהו, כמו דדרשינן התם בהמתה וממעטינן מה שאינו נאכל בתורת בהמתה, הכי נמי דרשינן מי שנאכל בתורת שור רעהו, משא"כ בכור בע"מ כיון דאין נמכר באטליז ובליטרא לא הוי בכלל שור רעהו כמו דלא הוה התם בכלל בהמתה, ומעתה דבר פשוט הוא דכ"ז שייך רק בבכור בע"מ דאינו נמכר באטליז ובליטרא כדתנן בכורות (ל"א.) לפי שאין לו פדיון, והדבר מבואר למבין שע"ז כוונת בה"ג, שכ' שור בכור דלא פריק לי' ולשון שור בכור שתפס [והי' די לומר בכור דלא פריק לי'] כוונתו על מאמר התורה (במדבר י"ח) אך בכור שור כו' לא תפדה, ועיין רש"י ב"ק (י"ג. ד"ה בבכור) שהלאו הוא מורה שלא לפדות בכור בע"מ להיות נשחט באטליז ונמכר בליטרא, לזה כתב בה"ג שור בכור, דלא פריק לי' על זו הכוונה, [ודמיו אינן להקדש] אבל שאר פסולי המוקדשין שהנייתן להקדש [דמי פדיונן] מבואר במשנה שם דנמכרים באטליז ובליטרא, ליכא למעוטינהו לא התם גבי עיר הנדחת מבהמתה ולא הכא לענין נזקין משור רעהו, כיון דנאכלין בתורת בהמתה, וזו היתה כוונת בעה"ג שפי' בהא דס"ל לאביי ורבינא דפסולי המוקדשין שהזיקו פטורין היינו בכור שור בע"מ, דלא פריק לי', וכיון דלא פריק לי' אינו נמכר באטליז ובליטרא, וממעיט משור רעהו כמו דאמעיט התם מבהמתה, ורבינא גופי' פריש התם הכי, והדברים ברורים לענ"ד, ובאמת איסור גיזה ועבודה לא מדריש לי' למעוטינהו מבהמתך, וה"ה משור רעהו, דלא שייכי גיזה ועבודה לענין אכילה

(ג) וממוצא הדברים נלמוד דכ"ז שייך רק לענין די נזקין ממעטינן בכור שור בע"מ, אבל הא מבואר יפה דשללה מקרו, דממון בעלים הוא, וא"כ הסוגיא מתפרשת יפה דבכור בזה"ז ממון גמור הוא, ועכ"פ בבע"מ הדבר מבואר בסוגיין, וסוגיא דאביי ורבינא אינה סותרת לזה כלל, וא"כ לענין קדושי אשה ודאי קי"ל כמשנתינו דמקדשין בו את האשה כיון דממון גמור הוא ויש לתמוה יותר לענ"ד על שיטת הרא"ש והתוס' דהא שמואל בסנהדרין שם מוקים לי' בבכור תם, וס"ל דשאר מוקדשין דבעי פדיון מתמעטי משללה, דלאו שללה מקרו, אבל בכור כיון דלא בעי פדי' אף בתמותו מיחשב ממון בעלים, ואיך כתב הרא"ש היפך מזה לדידן, דבכור בע"מ משום דלא בעי פדיון חמיר אחר שיומם מפסולי המוקדשין שנפדו

והנה אע"ג דהתם לר"ש לחוד הוא דדרשינן הכי מיעוטא דבהמתה, הא דעת הראב"ד (בפ"ד מה' עכומ"ז) דת"ק לא פליג עליו כלל, וס"ל בפשיטות דהלכתא הכי כדפריש רבינא למילתי', עיין בכ"מ ובלח"מ שם, וא"כ הדברי' עולים כהוגן ושיטת בה"ג בשיטת הראב"ד היא [ומ"מ מה שטרחו הכ"מ ולח"מ להמציא שם יסוד לשיטת הרמב"ם דת"ק פליג, לענ"ד הדבר מוכרח משיטת ר"ל שם דמפרש הא דקתני קדשי מזבח ימותו היינו בקדשים קלים וכריה"ג דס"ל ממון בעלים הוא, ואי איתא דס"ל דרשא דר"ש בהמתה מי שנאכל בתורת בהמתה, קשה הא קדשים ודאי לא מתאכלי בתורת בהמתה, שהרי אינם נאכלים אלא בקדושה ובטהרה, ואמאי לא ממעטינן להו ממיתה מבהמתה, אע"ג דהוי שללה, ולא מסתבר לומר דמשכחת בהו אכילה כשאר בהמת חולין כשיוממו ויפדו [ואע"ג דהשתא מיהא לא הוממו ולאו כשרים להקרבה נינהו, כיון דס"ל לר"ל זבח רשעים תועבה בהו גופייהו א"כ סופן לרעות עד שיוממו ויפדו] מ"מ הוה לן למיזל בתר השתא דלא מתאכלי בתורת בהמתה, להכי ס"ל להרמב"ם דת"ק פליג בהא ואע"ג דאנן קי"ל כר' יוחנן דימותו משום זר"ת, אבל מ"מ הא דמוכח מר"ל דת"ק לא ס"ל כר"ש בהא לא אשכחן דפליג ר"ל עלי', ועוד דלפי מה שביארנו, שייך גם גבי שור רעהו הך דרשא למעט בכור בע"מ וכ"ש קדשים, וכיון דהרמב"ם פוסק בה' נ"מ כאוקימתא דמתניתין דפ"ק דב"ק נכסים שאין בהם מעילה הא מקדש קדשו בקדשים קלים וכריה"ג, ואף בכור בכללן, מיחייב אנזקו מדלא הוציאו מכלל השאר, א"כ מוכח דלא מדריש לן כר"ש, בהמתה וה"ה שור רעהו כמשנ"ת, והוא מפרש פסולי המוקדשין דפטרי אביי ורבינא בפסה"מ קודם פדיון, ודוק היטיב בכ"ז] והדברים עולים כהוגן בעה"י בלי שום סתירה בסוגיות כלל

ודע דלכאורה הייתי סבור לומר דאע"ג דר"ש לא משכח חילוק אלא בבכור ומעשר בע"מ דלא מתאכלי בתורת בהמתה, אבל בשאר פסוה"מ שנפדו כיון דנמכרים באטליז ובליטרא הרי הם כשאר בהמה, היינו לטעמי' דס"ל (מ"ש