עמודי אור קמו

זו, א) שאין מבואר שם אביו, ב) אם יש לסמוך אכתב הדזיעניק דהא במצא כתוב בשטר מת פלוני מצריך הרמב"ם שיהא כתב ישראל, ג) העיר כת"ר כיון דעתה עת מלחמה היא דילמא מת במלחמה ובעינן קברתיו. נוסף על הדזעניק בא מכתב מא"ח ישאל אחד כתב ג"כ שאהרן בן יקיר מלאזדיי' מת והוא כתב ישראל אך לא נתקיי'

(א) ונדבר בעה"י על הפרטי', הנה במה שלא נזכר שם אביו בהדזעניק כבר העי' כת"ר דהכנוי במקו' שם אביו עומד כמ"ש הפו' לענין אברהם פרח, וכמה פוסקים ס"ל דשמו ושם עירו נמי סגי, וע"כ היינו שתבדוק העיר ולא נחסר שם אדם ששמו כזה, ובנ"ד לענ"ד עדיף יותר שנכתב שהי' א"ח, דמעתה לא נשאר לנו כי אם לבדוק אם לא הלך אהרן אחר לא"ח מלאזדיי' וזה נקל לדעת, ובפרט שכאן נכתב גם הכנוי, הלא פשוט שזה סימן בתוך סימן, והדבר מבורר יפה אין ספק בו שזהו אהרן קויפמאן מלאזדיי' שנלקח לא"ח, ולא חיישינן לאחר שנלקח ג"כ לא"ח כל זמן שלא נודע לנו וכ"ש שדבר זה ידוע יפה, וביותר שזה מתאים למכתב הא"ח ואולי במקום דוחק הי' די גם במכתב הא"ח כמו שהאריך הנוב"י מ"ק א"ע סי' ל"ג, אבל בנ"ד אין אנו צריכים לסמוך ע"ז לבד, כ"א לחזק עדות הדזיעניק כמו שנבאר בע"ה

(ב) והנה טעמו של הרמב"ם ז"ל שמצריך שיהא כתב ישראל כבר ביארוהו הפו' נ"נ דבלא"ה לא מקרי מסלפ"ת ועי' מ"ש הגר"א ז"ל בביאורו לא"ע, ולענ"ד נראה דדין זה שאנו עסוקין בו יש לו פנים אחרים, דהא מבואר בירושלמי מקור דין זה דיסודו הוא מתורת שטר בדיני ממונות, וכמו שהאריך הנוב"י שם שר' ירמי' דמכשיר עדות בשטר להשיא אשה, לטעמי' בש"ס דילן בפ' גט פשוט דעד אחד בשטר חשוב עדות להזקיק לשבועה דאורייתא עש"ב, ולכך מהני נמי בעדות אשה, ולפ"ז למאי דקי"ל בפ"ק דגיטין דשטרות העולין בערכאות כשרים לכל דבר מדין עדות על אמיתת הענין כגון בהלואה וכדומה כמבואר יפה בש"ע (ח"מ סי' ס"ח) דאמרינן לא מרעי נפשייהו לשקר, וכי היכי דמהני לממון פשוט דמהני לעדות אשה, נהי נמי דמדין עדות כי היכי דבעינן עדות שנים, הכי נמי הוה בעינן עדות כשרים, אבל מאחר שהוחזקו להיות משיאין ע"פ עד אחד ועד מפי עד ועכומ"ז מסל"ת, לא גרע נאמנות שטר העשוי בערכאות שאנו סומכין עליו לממון] מאלו, שזה אצלינו אינו אלא בירור אמיתת הדבר, ומצרפינן לזה דייקא ושארי הטעמים כמו שהאריכו רבותינו ז"ל הלא בספרת', וכל שעשוי בנימוסי המדינה וחוקי המלכו' הוא מאמת אצלינו הדב' ומועיל גם לעדו' אשה

ודברי הרמב"ם ז"ל יש להם סעד, דהא במנחו' (מ'.) הוה בעי הש"ס למימר דלא סמכינן אדיסקי [אגרות ששולחין ב"ד להודיע דבר לעם,] ואמר רבא השתא חמץ בפסח ויוה"כ דכרת סמכינן אדיסקי כו' ומזה יפה דן הרמב"ם דעכ"פ אין לנו אלא מה שהתירו הם לסמוך על דיסקי של כתב ישראל, אבל אם אינו כתב ישראל מנין לנו לסמוך אדיסקי, ומ"מ התבאר שנאמנות השטר מועלת, ואולי מה"ט פסקו הפו' כר' ירמי' דירושלמי לסמוך על שטר, דהא רבא נמי הכי ס"ל לסמוך על שטר באיסורין, ואע"ג דהתם השקלא וטריא אם לסמוך ע"ז לענין איסור והיתר שהתפרסם הדבר ע"י הדיסקי, מ"מ לפי דרכינו למדנו שהיו מקבלי הדיסקי סומכין על זה ועושין מעשה ע"פ הדיסקי לענין כרת, והמדקדק יראה שסמכו על הדיסקי יותר מעל עד אחד לפי מה שהאריך הט"א בחי' (ר"ה כ"א.) דלוי לא הי' מהימן לומר עברוה לאלול לפי' שהי' עד אחד [מטעם דהוה נגד הרוב כו' עש"ב,] ואדיסקי הוה סמכי בכל ענין שהודיעו להם בית דין, ש"מ דלענין בירור וידיעת הדבר סומכים על השטרות בכל דיני התורה, ואף לשיטת הרמב"ם כפירוש המפרשים דבריו דעדו' בשטר אינו מועיל מה"ת, היינו מדין תורת עדות, אבל להעמידנו על בירור הדבר מהני שטר העשוי בענין שדעתינו סומכת עליו, ובסנהדרין (פ"ט.) דריש ר' יהוד' ישמעו וייראו שיכתבו ויודיעו בכל המקומו' פלוני נהרג כו', מבואר דסמכינן על הודעת הדבר בכתב אף בדין שהוא מה"ת

באופן שלענ"ד הדין ברור דאחר שהוחזקו להיות משיאין ע"פ ע"א ומסל"ת, שטרי ערכאות כשרים לעדות אשה וכל שנעשה כנימוסי המדינה בפני הממוני' ע"ז כחוקי הממשלה סמכינן עלה, ואף שבדבר כזה הוא מסור ליד משרתים ומודיעים להפקידים, כל זה תיקון המדינה הוא, ואוי לו למשקר בזה, וסמכינן דמרתת, א"כ מבורר הדבר ע"פ דזיעניק הנדפס כחק המדינה, שפב"פ מת, ולענ"ד פשוט דאע"ג דבשטרו' לענין ממון בעינן דידעי דלא מקבלי שוחדא, הכא בדבר שאינו נוגע לשום אדם לא שייך זה, והאשה נתרת ע"י ב"ד של שלושה, ככל היתירי אשה שאינם בעדות גמורה כד"ת בדבר שבערוה, וא"כ מצד העדות יש כאן על מה לסמוך

(ג) אולם הספק השני יש לעמוד עליו, כיון דעת' הוחזק' מלחמה בעולם ואנחנו לא נודע איפה הי' ר' אהרן הנז' אם בין תופסי המלחמה או בין שאר צבא הקיר"ה המפוזרים בכל המדינה, ואם הי' בין תופסי המלחמה ודאי שאין לסמוך על הדזיעניק, דבמלחמה אפי' עד א' כשר אינו נאמן, ולא עדיף הדזיעניק מע"א כמבואר, ובפרט שבאמת במלחמה אי אפשר להם לידע הדבר על בורי' אם מת או נשבה, מי שנפקד מהם. והיה אפשר לומר כיון שעת' רוב צבא הקיר"ה אינם במקו' המלחמ', ניזל בתר רובא, ונאמ' שר' אהרן זה הי' בין רוב אנשי הצבא וא"כ מת על מטתו, ושפיר הועיל' העדו' כנ"ל

אלא שאם באנו לדון מצד הרוב יש לנו סברא להיפוך, נהי דרוב אנשי הצבא אינם תופסים המלחמה, מ"מ המתים במלחמה הם יותר מהמתי' בשאר הצבא, וזה ידוע, וא"כ אדרבה נדון כשבאה לנו הודעה שמת ר' אהרן נאמר שהיה בין רוב המומתי' [או חשובים מומתים בהפקדם ודוק] והם במלחמ', ובמלחמ' אין לסמוך כמש"ל שמא נאבד וכדומ'

(ד) אמנם יש להכריע לכאורה דבתרי רובא כה"ג אזלינן בתר רובא דאינשי החיים המהלכים ע"פ האדמ', ולא בתר רובא דמאורע שיש לספק בו, ופלוגתא דתנאי הוא ששנינו (מכשירין פ"ב מ"ז) עיר שישראל ועכומ"ז דרין בה מצא בה תינוק מושלך אם רוב עכומ"ז עכומ"ז אם רוב ישראל ישראל מחצה למחצה ישראל, ר' יהודה אומר הולכין אחר רוב המשליכין, פי' הרע"ב היינו העכומ"ז ואע"פ שהן מועט הן רוב משליכין נגד ישראל אע"ג דרוב העיר ישראל, א"כ מבואר דביסוד זה פליגי רבנן ור' יהודה, דרבנן אזלי בתר רוב יושבי העיר, ואמרינן דמנייהו פריש התינוק, ור' יהודה אזיל בתר רוב בעלי המאורע [כגון שיש שם רוב משליכין] וא"כ בנידון דידן נמי הכי הוא דאליבא דרבנן אית לן למיזל בתר רוב אנשי הצבא (שהם אינם במלחמה] ולא בתר רוב המתים וקי"ל התם כרבנן, ולא עוד אלא שהי' מקו' לומר דר' יהודה נמי לא פליג אלא אסיפא במחצה על מחצה דת"ק אזיל לחומרא, ובזה נחלק ר"י דאזלינן אחר רוב המשליכין, אבל ארישא דרוב ישראל לא פליג, שוב ראיתי דבתוספתא דהתם תני בהדיא בדברי ר"י אפי' אין שם לא עכומ"ז אחד כו' מבואר דארוב ישראל נמי פליג אע"ג דמצויין שם בתוספתא אמחצה על מחצה, סיפא דמתניתין נקטה] ומ"מ הא מבואר דביסוד זה לא קי"ל כר' יהודה, אך ראיתי דאין לבנות יסוד ממשנה זו דכל מקום משמע דאזלינן אחר רוב בעלי המאורע, (בב"מ כ"ד) אזלינן לענין גדי שחוט בתר רוב גנבי כו' ולא בתר רוב העיר אם הם עכומ"ז אע"ג דגם ביניהן נמצאו גנבים, אם רוב גנבי העיר ישראל, והי' מקום לפלפל במחלוקת ר' יהודה ורבנן לענין רובא דתלי במעשה אי אזלינן בתרי' אבל הוא מקום רחב ידים בדברי הפו', וקשה להעלו' מזה יסוד ברור לסמוך עליו, דיש לומר דבסברא עצמה פליגי ר' יהודה ורבנן אם יש לתלו' ההשלכ' טפי בעכומ"ז מבישראל ועוד בכמה אנפי ודוק

(ה) ומ"מ יש לדון בנ"ד להקל דהא בע"א במלחמה דהוה בעיא דלא איפשטא בש"ס, הסכמת הפו' דאם נשאת לא תצא, והיסוד לענ"ד פשוט, דאטו כל הרואים את המתים במלחמה ומגידי' מיתתם אמרי בדדמי, פשיטא שאין זה אלא מיעוט, דפעמי' טועים למראה עיניהם, וחששו רז"ל לזה כדחשו לנטבע במים שאל"ס וכדומה דהוה מיעוט המצוי, ולכך אם נשאת לא תצא, דעל הרוב המעיד הריגת אדם במלחמ' לא אמר בדדמי, ולפ"ז בנ"ד דאיכא נמי ספיקא שמא לא מת במלחמה כלל, ואם נסמוך המתים במלחמה עם המתים על מטתם שלא במקום המלחמה, פשוט שהבדדמי יהי' מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן לי' אף לכתחילה, וביותר דיש לדון צד היתר לענ"ד דידוע שא"ח ישראלים הם מיעוטא דמיעוטא תופסי חרב וחגורים כלי מלחמה, כי רובא דרובא נתונים במקומו' לעבודות שאינם במלחמ', ואצלם לפי הסברא הידוע' רוב המתים אינן בין תופסי המלחמה וליכא חשש כלל, באופן שבנ"ד יש לנו עמודים חזקים בהיתר העגונה, א') המכתב