עמודי אור קמה

שוב ראיתי להפמ"ג בפתיחתו ליו"ד כתב ג"כ שהסוגיות מוכיחות דאף בלא שום הכחשה בעינן גבי אבידה שני עדים והוא עיקר לענ"ד, ונלענ"ד עוד ראי' ברורה לזה מסוגיא דשבועות (ל"ב.) דבעי הש"ס לאשכוחי חיוב שבועות העדות במשביע ע"א, ולא משכחת אלא בעד מיתה [שעיקרו מדבריהם לדעת רוב הפוסקים] או בע"א דר"א, ומילתא דר"א הוא בפלוגתא איתאמרא, ואמאי לא משכחינן בפשיטו' במשביע א"ע בהחזרת אבידתו, אע"כ דבהא באמת בעינן שני עדים והדברים ברורים לענ"ד

(יא) ומה שהניח כבוד תורתו שי' דברי הרא"ש ז"ל בצ"ע וס"ל למר בפשיטות שאין הנשבע שבועת העדות נאמן אח"כ לומר שקר נשבעתי להביא קרבן לפי שאין אדם משים עצמו רשע, הוא תמוה לפענ"ד שדבר זה הוא מבואר בכ"מ דלא שייך זה אלא לענין לפסול עצמו לעדות וכדומה, אבל לגבי נפשי' להביא כפרתו מהימן, והלא בטוט"ג ונשבע יש חלוק בין הודה מעצמו להודה ע"פ עדים וכ"כ התוס' בפשיטות בב"מ (ג': ד"ה מה) והוא מוכרח בסוגיא דהתם, וכן הוא מבואר בהג"א שם וכל הפוסקים שוים בזה, ויש לי בזה מקום עיון לענ"ד, שמבואר הוא דלענין מה שאינו לכפרה וכדומה אמרינן אאמע"ר, ופשוט הן שאמר שעבר על איסור שנפסל לעדו' עי"ז, בין שאומר שעבר על איסור עשה או לאו שאין בו מלקות, מ"מ אינו נאמן בזה רק דלדבריו עשה איסו', וכן כתב בפשיטות בתומים בכללי מגו (ס"ק ק"ה) ועפ"ז אני בעניי לא זכיתי להבין דברי הגאוני' בתשו' נוב"י [מ"ק חא"ע סי' ע"ד בסוף התשובה ד"ה ומה שהבאתי] שהוקשה להם בדעת הסוברים שהעובר על אחת מעבירות שדינן יהרג ואל יעבור אינו נפסל לעדות, וע"ז הקשו מסוגי' דכתובות (י"ט.) דאמרינן דלהכי לר"מ אינן נאמנין לומר אנוסים היינו מחמת נפשות, משום דס"ל עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו, יהרגו ואל יחתמו שקר, ונרא' דקשי' להו מה בכך כיון דס"ס לא נפסלו עי"ז, ולא זכיתי להבין, דפשוט הוא כיון שעכ"פ מחוייבים היו למסור עצמם אינם נאמנים לומר שעשו שלא כדין ודוק וצ"ע לע"ע

(יב) ודע דסוגיא זו דכתובות מהלכות עמומות היא דרב חסדא אמר דלכך לר"מ אינן נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות משום דקסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר, אמר לי' רבא השתא אלו אתו לקמן לאמלוכי אמרינן להו זילו חתומו ולא תתקטלון דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פ"נ אלא ע"ג וג"ע וש"ד בלבד השתא דחתמו אמרי' להו אמאי חתמיתו, והדברים מתמיהין דאי רב חסדא טעה וסבר דבעדות שקר נאמר יהרג ואל יעבור הי' לי' לרבא להשיבו הא דינא לאו הכי דאין לך דבר שעומד בפני פ"נ ומהו כל אריכות הזה השתא אלו אתו קמן כו' ועי' במפרשים, ובפשיטות יקשה איך הי' רב חסדא טועה בזה במה דליכא למ"ד הכי שבעדות שקר יהי' הדין יהרג ואל יעבור והלא פ"נ דוחה אפילו שבת החמורה, אטו לרב חסדא פליג ר"מ עלה ולית לי' וחי בהם ולא שימות בהם

והנלענ"ד דמילתא דרב חסדא מתפרשת בענין אחר, דבסנהדרין (ע"ג:) בענין הרודף אחר נערה המאורס' שניתן להציל' בנפשו, ר' יהודה אומר אף האומרת הניחו לו שלא יהרגנה לא ניתן להצילה בנפשו, ואמרינן שם במאי קמפלגי אמר רבא במקפדת על פגמה ומניחתו שלא יהרגנה, רבנן סברי אפגמה קפיד רחמנא והרי מקפדת על פגמה ור' יהודא האי דקאמר רחמנא קטלי' משום דמסרה נפשה לקטלא [שיש צנועות שמוסרין עצמן למות שיהרגנ' ולא תבעל לו ואמרה תור' הציל דמה בדמו רש"י] הא לא מסרה נפשה לקטלא [ודע דנלענ"ד בגוף מחלוקת ר"י ורבנן דלטעמייהו אזלי ביסוד מחלוקותן דאנן חזינן דהתורה אמרה להצילה בנפשו, ולא ביארה טעמו של דבר, וסובר ר' יהודה דקרא קפיד אקטלא דידה, ורבנן סברי דאפגמה ובזיונה דידה חייבי' רחמנא קטלא, תרווייהו סבירא להו שעל דבר היותר חמור הקפידה התורה, ומה הוא היותר חמור נחלקו לטעמייהו דבסנהדרין (מ"ה:) פליגי ר' יהודה ורבנן דר' יהודה ס"ל דהאשה נסקלת ערומה אע"ג דאיכא בזיונה הא ניחא לה טפי [דהא בעינן ברור לו מיתה יפה, מה דנוח לו להנהרג] מצערא דגופה שתצטער במיתתה בקושי, דס"ל צערא ויסורי' הוא חמור יותר מבזיון, ולכך גם כאן ניחא לי' לפרש טעמא דניתן להצילה בנפשו משום אבדן חיים שהוא דבר יותר גדול שבזיון ופגם [ופשוט שהכל לפי הבזיון והפגם, כי כמו ששוקלין שם בזיונה בשעת סקילה נגד תוספת צערה במיתתה, הכי נמי שוקלין כאן פגמה שהוא בזיון גדול יותר מאוד נגד צער אבוד חיי' והבן) ורבנן ס"ל התם דבזיונא יותר קשה לאדם מצערא דגופא, לכך גם כאן סבירא להו דאפגמה שהוא יותר קשה קפיד רחמנא והבן, ומה שדקדק רש"י לפרש שיש צנועות הוא כדאמרינן בכתובות (ג':) איכא צנועו' דמסרן נפשייהו לקטלא, ונחזי אנן בסברת ר' יהודה דמסתברא לי' דמשום הכי ניתן הרודף אחרי' להצילה בנפשו, דאמדה התורה דעת בנות ישראל הכשירות שהיא תמסור נפשה למות אע"ג דדינא לאו הכי הוא, כמו שהאריכו התוס' וש"פ בכ"מ דאש' אינה חייבת למסור עצמה למיתה על ג"ע, דאשה קרקע עולם היא, ולהכי פריך הש"ס בכתובות שם ולדרוש להו דאונס שרי כו' ע"ש, אלא דקדושתן ובושתן יגיעם למסור נפשם, אף שאינם מחויבות, וסבר רב חסדא לומר כיון דבשת המעיד שקר גדול מאוד כמו שהאריך הרמב"ם בה' עדות והטור ע"ש, דן רב חסדא דהיינו טעמא דר"מ דאין העדים נאמנים לומר אנוסי' היינו מחמת נפשות, דאמדינן שלפי גודל חומר עון עדות שקר ובושתו ודאי ימסרו כשרי ישראל נפשם למיתה ולא לחתום שקר [אף שאין הדין כן ועל הדרך שנתבאר בענין נערה המאורסה לר' יהודה], ולכך אינם נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות [ולשון ואל יחתמו אינו דרך אזהרה אלא דרך שלילה [גם הוא נגרר אחר לשון ואל תהרגו שהזכיר בתחילה] וכך אמרו בכ"מ בשאר מצות יעבור ואל יהרג, ולדעת כמה פו' רשאי להחמיר על עצמו, אלא שאינו מחויב ליהרג] ודחה לו רבא מה סברא היא שלא להאמינם עתה, במה שאומרים שעשו כדין, ואלו אתו לקמן לאמלוכי אמרינן להו זילו חתומו כו' דאמר מר אין לך דבר כו' השתא שאומרי' מעצמן עשו כתורה נאמר להם אמאי חתמיתו ודוק היטיב והנני מיחל ומצפה לדברי ק' בהתירה של העלובה ומשמיא יסכימו ע"י דמר

(יג) שוב ראיתי שגם בקצה"ח סי' ל"ה כתב כסברתינו דאין אדם משים עצמו רשע נאמר אף בדבר שאין נפסל לעדות על ידו, אך הרב ז"ל בספרו שב שמעתתא מותיב תיובתא לנפשי' (בשמעתתא ז' ה"ה) מסוגיא דיבמות (כ"ה:) בהא דתנן הרגתיו לא ישא את אשתו הוא ניהו דלא ישא הא לאחר תנשא והאמר רב יוסף פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להורגו לרצוני רשע הוא והתור' אמרה אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס וכ"ת שאני עדות אשה דאקילו בה רבנן, והאמר רב מנשה גזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה ע"ש ומשמע דאלו גזלן דדבריה' כשר לעדות אשה מהימן לומר הרגתיו ואע"ג דמשים עצמו רשע, וכן משמע בהא דאמר רב יוסף לרצוני רשע הוא והתור' אמרה אל תשת ידך עם רשע, ומבואר דוקא היכא דפסול לעדות הוא דאין אדם משים עצמו רשע אלו דבריו ז"ל, ותמוה מאי קשיא לי' מרב יוסף הא רב יוסף ס"ל באמת אדם משים עצמו רשע, וגדולה מזו דאפי' לעדות נפסל על ידי עצמו, דהא כך הוא יסוד דבריו דמשוי נפשי' רשע ומהימן על מה שאומר שעבר לרצונו, אלא דאינו נידון על פיו דגזה"כ הוא שאין אדם נידון כי אם ע"פ עדות כשרים, וכיון שהוא רשע [ע"פ דבורו] אין עדותו עדות לא על עצמו ולא על הרובע, וא"כ לרב יוסף כ"ש דנאמן לשוויי' נפשי' רשע במה שאומר שעבר על דברי תורה בענין דלא נפסל על ידו לעדות, [וכ"כ בפשיטות הנוב"י שם דלרב יוסף מהימנינן לי' שעבר אלא שאין עדותו מועלת עתה לחיוב ועי' בחו"י סי' ק"ד] אבל דברינו הם לדידן להלכה דקי"ל אין אדם משים עצמו רשע, ושפיר כתבנו דבכל ענין אין אדם נאמן לומר שעבר אמימרא דרחמנא בין בדבר שנפסל על ידו לעדות בין בדבר שלא נפסל

סימן פח סווואלק שפעת ישע ושלום אמת לכבוד יד"ע וי"נ ח"ה הרב המאוה"ג החו"ב המפורסם כש"ת מוהר"ר צבי הירש כהנא נ"י האב"ד דק"ק לאזדיי'

בדבר העגונה שבעלה נלקח לא"ח הקיר"ה, ועתה נדפס בדזיעניק של הגובערנע בזה הנוסח שא"ח אהרן קויפמאן מלאזדיי' בפווייאט סייני בגובערנע אגוסטווסקא מת, ועתה נסתפק כתר"ה מצד שלשה פני' אם מועיל עדות