עמודי אור קמד

**(ומאי דפשיטא לי' דלא שייך זה באיש, מדברי התוס' בשבועות (י"ז: ד"ה אי) מתבאר דגם בדידי' משוה לסברא זו אלא שאינה פוטרת מחטאת, דהא מבואר שם דע"ה מיחייב חטאת גם אפרישה, אע"ג דבפרישה יצר אלבישי' כמ"ש התוס', [זו"ז דבריהם שם צריכים ביאור רב ואכ"מ] וראיתי למהרי"ט (ח"א סי' כ"א) שכתב ג"כ בפשיטות דאמרינן כן באיש ג"כ וכתב יתכן דאם לא התרו בו מתחלת ביאה אע"פ שהתרו בו בסופה לא מחייב מהאי טעמא, ואני בעניי תמיה ע"ז מסוגיא דמכות (ו':) דאמרינן דמשכחת לה בשנים רואים זה אחר זה האי קא חזי כולי' מעשה, והאי קא חזי כולי' מעשה בבועל את הערוה [שיש די בראיית כל אחד רש"י] ולדבריו הרי השני אינו רואה מעשה חיוב כלל שהרי אנוס הוא באותה שעה, ודוק, באופן שלענ"ד הדבר פשוט שכל שתחלת הביאה היתה ברצון, שוב אין היצר המלבישם אח"כ חשוב אונס בין באיש בין באשה שכ"ז נמשך אחר הרצון הראשון, משא"כ בשתחל' הביאה היתה באונס, אף אם נתרצו אח"כ חשוב אונס בשניהם ונ"מ לענין כמה דינים אף בזה"ז (עיין ב"ש באה"ע סי' י"א ס"ק ג') ובזה נלענ"ד מתבאר ענין נערה המאורסה בתורה, דבפשוטו יש להעיר במה שחילק הכתוב בין עיר לשדה לענין חיוב מיתה כאלו הוא דרך אומד, והלא אין אדם נהרג אלא בהתראה ושיתיר עצמו למיתה, וא"כ גם בשדה מה מקום יש לפוטרה אחרי שקבלה ההתראה והתירה עצמה למיתה, וכבר עמדו בזה המפרשים ולדברינו מבואר יפה שהעדים מצאו אותם באמצע ביאה ובשדה אנו תולים שתחלתה באונס, וא"כ אף שסופה ברצון פטורה [ואולי גם אבוה דשמואל מודה דלענין מיתה פטורה] משא"כ בעיר ודאי תחלתה הי' ברצון ודוק.)** הא' שפטורה מקרבן דמאי הוה לה למעבד הא לא הי' אפשר לה לאמתוני כיון שהשיאוה שלא מדעתה ואין כאן מקום לקנסה וכמו שהיא פטורה מן הקרבן כן היא חשובה אנוסה לענין שמותרת לחזור לבעלה, (לשיטת רוב הפו' דעיקר תלי בעבדה איסורא] שהרי אחר שהשיאוה מוכרחת היתה ע"פ ד"ת לישב תחת בעלה ולא למרוד בו, וכן הוא מתבאר יפה מדברי הרמ"א בא"ע ס"ס י"ז והוא מתשובת הרשב"א עש"ה ודוק

ומעתה נתבאר שכל מה דקי"ל בנשאת ע"פ עדות טעות אסורה לשניהם הוא מכח מה שנשאת לשני שע"ז לא היתה אנוסה והוה לה לאמתוני, ולפ"ז עולים דברי הר"ן ז"ל כמין חומר דבהא דבא אחד ואמר אני קדשתי' שכיון שאנו מאמינים לו לכונסה הלא היא חייבת לישב תחתיו שהרי כבר אשתו היא, ובזו ודאי אם יתברר אח"כ בעדים שנתקדשה לאחר מותרת לחזור לו, שהרי שהייתה עם השני שלא מרצונה הי', ואנוסה היתה להיות עמו ודוק, כי הוא ברור לדינא, ולפ"ז הדברים מבוארי' שאין שום ענין מדברי הר"ן לנדון שלנו, דהכא ע"פ דבורה היא ניתרת להנשא לאחר, וכשתנשא הלא אם יתברר שאחר הי' המקדש הלא יהי' עלי' כל חומר שנוהג בנשאת בטעות או בזדון וכיון דאיכ' חומר בסופ' לכך נאמנת בתחלתה, והנה כפי מה שבארנו יש לעיין בנתייבמה ע"פ עדות מיתת בעלה ואח"כ בא בעלה, דיש לדון ג"כ שמותרת לבעלה ע"פ הדרך שכתבנו, שהרי גם בזה לא שייך הוה לה לאמתוני לכאורה דהא נשואי' ליבם מצוה היא ושהויי מצוה לא משהינן, וביותר דהא יבם יכול לקנותה בעל כרחה לרבנן דא"ש [הארכנו בזה במ"א] ולא שייך הוה לה לאמתוני, ובזה הי' מקום ליישב פסקו של הרמ"א בא"ע (סימן קנ"ט ס"ד) שפסק דבנשואה שנתייבמה בטעות מותרת לחזור לבעלה כיון שאינה צריכה גט מהיבם, ותמה ע"ז הב"ש (בסי' ט"ו ס"ק כ"ג) שהרי זהו לפי גרסת הרא"ש ז"ל בפ"י דיבמות דמסיק דתלי' בצריכה גט היכא דעבדה איסורא, אבל לפי גרסת הרי"ף והרמב"ם שם דתלי' בעבדה איסורא לחוד א"כ גם ביבמה אסורה כל שנבעלה, ולפמש"כ ניחא שפיר דבאמת גבי יבום לא מקרי עבדה איסורא, דמאי הוה לה למעבד [והא דאסור בארוסה שנתייבמה מטעם שמא יאמרו קדושי טעות הוו, ולכך צריכה גט מהיבם, ובשאר אשה שנתקדשה שרי' כיון דלא עבדה איסורא כמבואר ביבמות, ולדברינו הא גם ביבמה לא עבדה איסורא, אולי באמת באיסור אשת אח החמירו טפי שבאיסור מחזיר גרושתו ודוק] ולהכי שרי' לכ"ע, ודוקא באשה דעלמא מיקרי איסורא וכמ"ש, ומ"מ הדבר צ"ע, דאם נאמר דביבום ליכא חומר בסופה מ"ט נאמנת להתייבם ע"פ ע"א וע"פ עצמה, וכבר עמדו בזה התוס' ביבמות (צ"ג: ד"ה עדי) ע"ש באורך

שוב ראיתי בירושלמי (פ"י ה' א') דמייתי תוספת' האשה שהלך בעלה למד"ה באו ואמרו לה מת בעליך והי' לה יבם כאן ויבמה ומת ואח"כ בא בעלה אסור בה כו' ובעי הירושלמי לאוקמא בפשיטות כמ"ד דאשת אח שנשאת בטעות אינה צריכ' גט, הרי מבואר דאע"ג דאינה צריכ' גט אסורה על בעלה, והיינו ע"כ משום דעבדה איסורא, וצ"ע ליישב שיטת רש"י והרא"ש ז"ל בזה שהתירו בנשואי יבום ודוק, וצ"ל דמ"מ קנסוה שהי' לה למרוד ולא להתייבם עי' ברא"ש פ"ד דיבמות סי' טו"ב, והדברים צריכין אצלי תלמוד, דגם פשטא דמתניתין דיבמות (צ"ב.) משמע נמי דבאמרו לה מת בנך ואח"כ מת בעלך ונתייבמה, וחלוף הי' הדברים תצא בכל חמור שקנסוה חכמים [דממאי דתצא אין דקדוק משם, דהא אשת אח היא] ולא אמרינן מאי הוה לה למיעבד גם גבי יבום ודוק

(ט) ומה שהקשה כבוד תורתו עוד על הסוברים דבדבר שבערוה אפי' שלא במקום חזקה בעינן שני עדי', וע"ז תמה כיון דילפינן דבר דבר מממון הא התם איכא חזקת ממון דעדיפ' נמי משאר חזקות, מטיבותי' דמר אמינא דלפענ"ד קשיא לי לאידך גיסא על הסוברים דשלא במקום חזקה נאמן ע"א אף בדבר שבערוה, הרי פשוט הוא דבממון שלא במקום חזקה כגון באבידה שאין בה סימנים [ומצאו קודם יאוש] או למ"ד סימנים לאו דאורייתא, בעינן שני עדים ולא מהדרינן אפומא דחד סהדי, ופשוט הוא בש"ס ופוסקים, וכבר הסכימו הפוסקי' דבאבידה ליכא שום חזקה עי' בתשו' נוב"י מ"ת חא"ע סי' ס'] הרי מבואר דאפי' שלא במקום חזקה בעינן גבי ממון שני עדים, וממילא ה"ה לדבר שבערוה דגמרינן מיני', ויקשה לכאורה על הר"ן ז"ל והוא גם דעת מהרי"ק ז"ל שורש ע"ב, דשלא לאפוקי מחזקה ס"ל דנאמן ע"א

והנלענ"ד בישוב דבריהם דבאמת יש לנו בדבר שבערוה שני לימודים דמדבר דבר ילפינן דבעינן שני עדים, ואולם בריש סוטה דרשינן מקרא דבסוטה מהימן ע"א, וכבר האריכו התוס' בריש נדה ובש"מ, דבסוטה ליכא חזקה שע"י שקינא לה ונסתרה איתרע חזקתה, והיינו דגרסינן בסוטה (ג'.) מפני מה האמינה תורה ע"א בסוטה שרגלים לדבר שקינא ונסתרה ואטו ר' ישמעאל טעמא דקרא קדריש, וע"כ כדכתיבנא דבאמת ילפינן מינה לכל דבר שבערוה דמהימן ע"א היכא דלא מפיק לה מחזקי, וילפותא דדבר דבר מוקמינן במקום חזקה והארכתי בזה במ"א בס"ד

(ג) שוב ראיתי דמאי דפסיקא לענ"ד דין זה דלהחזיר אביד' לא מהימן ע"א, מצאתי להגאון בעל חמדת שלמה בחא"ע (סי' כ"ג) שכתב בפשיטות בשם הר"ן ז"ל בג"ה דע"א נאמן להחזיר אבידה לבעלים ושנה ושילש עוד בדבר זה בכמה תשובות, והנה באמת גם לפי דבריו מה שהערנו כאן נכון, שהרי כבר הכריח הוא שם מסוגיא דב"מ (כ"ח.) דעכ"פ באיקבע איסורא אע"ג דלא אתחזק] בעינן שני עדים והלא לדעת הפוסקים האלו כל שאין מנגד לחזקה מהימן ע"א אף בדבר שבערוה אפי' איקבע איסורא, כמבואר למעיין בדבריהם, אלא שעיקר דברי הגאון אלו לא זכיתי להבינם שהמעיין בדברי הר"ן שם יראה שלא נחית הר"ן שם לזה כלל, רק שהשיג על ר"ח, ותורף דבריו דודאי כל אדם יש לו ט"ע [וכ"כ התוס' בכ"מ] אלא לע"ה לא מהימנינן לי' להחזיר אבידתו ע"פ ט"ע דחשדינן לי' דמשקר, אבל אדם אחר המעיד ע"פ ט"ע שזו היא כלי של פלוני מהימן, ור"ל בענין המועיל כגון שיש אחר עמו, והכריח בזה דט"ע הכרה גמור' הוא וממילא לגבי איסור מהימן כל אדם על שלו עש"ה ודוק, וכיון שנסתלק' ראייתו של הגאון ז"ל אומר שבאמת הדברים מתמיהין, דמנין לנו לבדות דבר זה, התורה אמרה ע"פ שנים עדים יקום דבר, ואנן ניקום ונימא שזהו דוקא שבא להוציא מחזקה, ובפשיטות יש להכריח כן ממה שטרחו הפוסקים בדין עד המסייע אם פוטר משבוע ולמדה הרא"ש ז"ל (בפ"ק דמציעא) בק"ו שאם כשהעד מסייע לשאינו מוחזק מחייב את המוחזק לישבע כ"ש שיפטור את המוחזק מן השבועה, וכיון דמטעם מוחזק אתי עלה הרא"ש למה לא נימא בפשיטות דכיון דלא אתא לאפוקי מחזקה דהא אדרבה הוא מסייע להמוחזק נאמן ע"א ול"ל ק"ו, אע"כ דמטעם זה לחוד לא סגי ואיננו יוצא מגזה"כ ע"פ שנים כו', והכי מוכחת כל הסוגיא דב"מ דבאבידה עדים בעינן ועי' תוס' ב"מ כ"ז. ד"ה מה שמלה] ובחידושי הר"ן שם, וה"נ קי"ל דכל אדם בסתמא צריך עדים שאינו רמאי ולא סגי בע"א ועי' היטיב בס' מחנה אפרים הלכות עדות סי' י"ט ודוק] וכן הוא פשוטו של השו"ע (סי' רס"ז) שאם לא אמר סימנים מובהקים צריך עדים ולא אשתמיט שום אחד מהפו' לכתוב דסגי בע"א.