עמודי אור קמא

המבואר בגב"ע שלנו, ושלחתי עוד מכתב לקאוונא לחקור ולעמוד על בירורן של דברי' יפה, והגיעני משם הגב"ע השני, והנה באמ' לפי תורף הגב"ע יש מקו' להתיר, כי מה שהגיד שמו ישראל ראשקעס ה"ה כשם אביו כמבוא' בק"ע סי' ק"ב וש"מ, אך לבי נוקפי מאוד לאשר העד הנז' הוכחש מפי בת הנפט' כמבואר בגב"ע שם, וגם משטחיית המכתב הראשון מסלאבאדקא נראה שלכבוד תורתו לא הגידה בפעם הראשון ששם בעלה הי' ישראל ראשקעס, וחוששני מאוד אולי דברים בגו חלילה ולבי הומה עלי לחומר הנושא, והסימנים שהגידה הם כולם סימני' גרועים [בשגם כי קדם אצלה השליח הנז' עם המעב"ד קודם שבאו לפנינו] לזאת יהי נא חסדו הנעלה לעיין בזה כי לפני כתו"ר גלוי התחלת הענין, ובאמת גם בדבר ההכחשה שבין בת הנפטר להעד לכאורה דעת הח"מ והב"ש שאינן נאמנים להכחיש עד כשר, ואף שהגדתה היתה חוץ לב"ד ואין שום עדות עלי' והיתה יכולה לומר שקר הגדתי, מ"מ להכחיש אינה נאמנת, אך גם עיקר דברי' צ"ע אם מעלין או מורידין כיון שהיא מה' נשים שאינן נאמנות [דלכאורה בזה לברר שזהו בעלה של זו לא שייך שנאה] ועל כל אלה מחכה אני דברי ק' ואם תסכים דעתו הגדולה להתירה אהי' גם אנכי כסניף לדעת ק' ונתירנה ע"פ ב"ד, גם יש לי בעניי קצת גמגום, כיון שכל עיקרה של עדות זו מפי' אנו חיין ומזולתה לא נודע לנו שבעלה הי' נקרא בשם זה, ומדברי תשובת גבעת שאול סי' ל"א משמע דבהניחה עגונה זמן רב חשיב קטטה [ואולי יש לומר דדוקא מה שנשא אחרת עלי' החשיב שם קטטה] ואם כי כתב דבענין זה שאין העדות על המיתה לא חיישינן, וגם כאן אין זה נוגע לעדות על המיתה, והנוב"י מה"ק חא"ע סי' מ"ו כתב בפשיטות דהניחה עגונה אפי' כמה שנים אין זה נחשב קטטה, ובאמת גם הש"ס ביבמות קי"ו לא חש [בארגיל הוא קטטה] אלא דאי טעמא דעד א' משום דאיהי דייקא ומנסבא והכא כיון דאית לה קטטא לא דייקא ומנסבא הרי דלא חשו אלא שלא תדקדק ולכאורה אין מקום לחושדה למשקרת במזיד, אך הלא הרמב"ם בפי"ג מה"ג פסק הטעם שאינה נאמנת משום דחיישינן שמא שכרה אותו [וחייש למשקרא אפי' ארגיל הוא קטטה] וכן פסקו בש"ע דאפי' קברתיו לא מהני

(ב) הן אמת שהכל תמהו על הרמב"ם שהמציא טעם חדש דלא איתמר בגמרא, והנ"מ בטעמו של הרמב"ם אף אם נאמר לחומרא דטעמא דע"א משום דדייקא והכא כיון דאית לה קטטה לא דייקא, מ"מ אם הניח אשה אחרת שלא הי' לו קטטה עמה, א"כ לטעם הש"ס שני' שריא לאנסובי והיא אסורה, שהרי היא לא תדייק, ובלא דיוק אין ע"א מועיל להתירה, ופשיטא שאין לומר דדיוקא דצרתה תהני לה, דהא צרה אינה מעידה לחבירתה, ואפי' היא נשאת אין חבירתה ניתרת להנשא, דאמרינן תמות נפשי עם פלשתים הוא דקעבדה, והכי נמי לא יועיל לה לסמוך על דיוק חבירתה להנשא וזה ברור לענ"ד (ובזה יש ליישב כוונת התוס' בחולין [צ"ו.[ שכתבו לענין נשאת ע"פ ע"א דלא לכל דבר מהימנינן לי' דאין האחין יורדין לנחלה ע"פ וגם צרתה אסורה, והמפרשים תמהו ע"ז שאינו במציאות שלא יועיל ע"א לצרה, ולפי דרכינו הוא פשוט דבאית לה לצרה קטטה לא משתרי' אפוטא דעד, ואיהי שריא ודוק] אבל לטעמו של הרמב"ם חבירתה נמי אסורה משום לתא דידה, שמא שכרה אותו [ומכ"ש לפמ"ש בכ"מ דמיירי שהיא הביאתו לב"ד ובכי הא הוא דחיישינן ועיין בב"ש ס"ק קמ"ג] ואף אם נימא דלגבי חבירתה לא מחזקינן הריעותא למיחש לשכירות [אם שהוא דחוק לענ"ד] מ"מ נ"ל לפי מה שהמציא הנוב"י [במ"ק חא"ע סי' כ"ז דהרמב"ם ס"ל טעמא דדייקא ומפרש משום דדייקא העד מתירא לשקר ומעיד ודאי אמת שמתירא שעל ידי דיוק האשה יתברר שקרו, א"כ הנ"מ הוא להיפוך שאם יש לו אשה אחרת אז לדינא דגמרא דחיישינן כיון דאית לה קטטה לא דייקא, א"כ בכה"ג דאיכא אחרת שאין לה קטטה אף איהי שריא שהרי העד ירא לשקר משום דיוקא דחבירתה, וכאן לא שייך הסברא שכתבנו דאין לה לסמוך על דיוק צרתה, דמה שכתבנו הוא לפירוש דדיוק מהני לגוף הדבר לדעת מיתתו, בצירוף לעדות העד, אבל כאן להסברא של הנוב"י שהדיוק מהני להעד שלא ישקר, ודאי גם דיוק צרתה מהני וממילא מעיד ודאי אמת ואיהי נמי שריא משא"כ לטעמו של הרמב"ם, אך מ"מ מנין לו

זה

(ג) ונראה שיש ליישב דעתו ז"ל, ע"פ סוגיא דגיטין (ס"ז) דגרסינן התם אמר לשנים אמרו לסופר לכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו אמר ר"ה א"ר כשר ולא תעשה זאת בישראל אמר לי' עולא לר"נ ואמרי לה ר"נ לעולא מאחר דכשר אמאי לא תעשה זאת בישראל א"ל חיישינן שמא תשכור עדים, ופרכינן ומי חיישינן והתניא עדים החתומין על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה ומשני דיבורא קאמרי מעשה לא עבדי, ופרש"י שיחתמו שקר או יעידו שקר ותירץ רש"י ז"ל בזה קושית התוס' שם שהקשו מהא דמדמי הש"ס ביבמות (כ"ה:) מיאנה או שחלצה בפניו לעדים החתומים על שדה מקח, ולא מחלק הש"ס דהכא דיבורא והתם מעשה, ורש"י יישב זה יפה דגם. להעיד שקר מקרי מעשה, והכונה דלהעיד בב"ד מעשה הוי דע"י נגמר הענין] מש א"כ בהך דאומר לחבירו וע"פ חבירו נגמר הענין, ולפ"ז נחזי אנן בעדות אשה דקי"ל עד מפי עד כשר, ודאי איכא למיחש גבי קטטה להך חששא דבלא קטטה לא נחשוד האשה לזה, והש"ס בגיטין שם דחייש לשכירות עדים ג"כ משום כה"ג הוא באשה שתהי' לה קטטה עם בעלה תתן עיני' בגירושין, חיישינן שמא תשכור עדים להפקיע עצמה מתחת בעלה, ודוק] שתשכור עד לומר לחבירו שמת בעלה וכיון שאין הדבר נגמר על פיו כ"א ע"פ חבירו בב"ד, דהא הנשאת ע"פ עד אחד או ע"פ עד מפי עד אינה ניתרת כ"א ע"פ ב"ד, שפיר איכא למיחש להכי אלא דאכתי במעיד העד בעצמו בב"ד ליכא למיחש למידי, וא"כ איך ניחוש לשמא שכרה אותו אם הוא עצמו העיד בב"ד, אך באמת הא תו אמרינן התם דבאומר אמרו לפלוני ויכתוב ואתם חתמו דהשתא מעשה נמי איכא בדידהו, פליגי שם אמוראי אי גזרינן בי' אטו אמרו לחתום, ואנן קי"ל דגזרינן הא אטו הא, ובזה עולה כהוגן, דלהלכה בקטטה חיישינן לשכירות בעד מפי עד ע"ד שנתבאר, וממילא גזרינן אף במעיד בב"ד, דלמא יכשירו בה עד מפ"ע ככל הנשים, והש"ס לא קאמר האי טעמא, דבעי אליבא דכ"ע ולאינך אמוראי דלא גזרי שם בגיטין הא אטו הא, וכל היכי דבדידהו גופייהו לא שייך שמא תשכור דהיינו בדאיכא מעשה דאמר להם דהם בעצמם יחתמו, מכשירין, אע"ג דבענין גט שייך החשש שמא תשכור, באומר להם אמרו לחתום, לא גזרינן, הכי נמי לענין עדות מיתה אכתי במעיד בב"ד יש להכשיר עדותו דלא גזרינן אטו עד מפי עד, לכך הש"ס דבעי בעד אחד המעיד בעצמו שביק טעמא דשמא שכרה ודוק

באופן שיש ידים מוכיחות יפה לשיטתו של הרמב"ם ובכ"ז עיקר החשש בנ"ד קלוש כמש"ל בשגם כי גם גוף דברי הגבעת שאול צריכין חיזוק שאין לנו אלא מה שאמרו חכמים

(ד) ויש בזה עוד קצת מקום עיון מדברי הר"ן בקדושין (פ' האומר) במשנה דקדשתי את בתי, קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי' ובא אחד ואמר אני קדשתי' נאמן, וקאמר התם רב אסי דאף נאמן לכנוס, וכתב ע"ז הר"ן וז"ל ואע"פ שאין דבר שבערוה פחות משנים ועד אחד דמהימן לומר מת בעליך היינו טעמא משום דאיהי דייקא ומנסבה ומתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה והכא ליתא להאי טעמא התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן עכ"ל, והנה לפי דברי הר"ן הללו יתחדש לנו ספק גדול בנ"ד שאנו סומכים על דברי האשה עצמה בלי שום עדות זולתה] שזה שקדשה ונשאה [שנשואיה ידועים לכל] הוא ר' ישראל ראשקעס שאנו דנין עליו והיינו ממש לכאורה ההיא דקדושין שזה הבא אומר אני קדשתי' ופשוט שאין חלוק בין אמירתו שם לאמירתה כאן דלא עדיף אמירתה מאמירתו ואין דבר שבערוה פחות משנים, וטעמא דהר"ן התם דהוי רק לברר החזקה ולהעמידה במקומה לא שייך בעובדא דנ"ד שעדותה לאחר מיתה דהשתא ע"פ דבורה יוצאה מחזקת א"א לחזקת פנוי', ואיך תהי' נאמנת הן אמת שדברי הר"ן לא זכיתי להבינם לענ"ד שכתב דהכא ליכא חומר ואמאי ליכא התם חומר הא אם יבואו עדים אח"כ ויאמרו שנתקדשה לאחר הרי היא ככל הנשים שנשאו על פני בעליהם לאחרים שנוהג בהן חומר שהחמירו חז"ל ולא ידעתי טעמו של הר"ן ז"ל אמאי לא שייך הכא חומר והדבר צריך תלמוד והנני מחכה בכל זה הכרעת דעתו בהיתר העלובה.