עמודי אור יג

וכ"ת הכי נמי, הא ליתא דהא במגילה (כ"א.) אהא דתנן זה הכלל דבר שמצותו בלילה כשר כל הליל' אמרינן לאתויי אכילת פסחים, והא לדברינו אכילת פסחים מתחלת שקיעה, ולא הוה דומיא דאינך דמצותן בלילה, שוב ראיתי שזה אינו דבאמת קרא דואכלו את הבשר בלילה הזה דמשמע דווקא בלילה מפיק מהאי קרא דובא השמש, וגזה"כ הוא שאין הפסח נאכל אלא בלילה [וכסתמא דמתני' דפ"ה דזבחים] וכמו דמפיק האי קרא דלא נימא פסח נאכל לשני לילות ויום א' (פסחי' ק"ך:)

ודוק

(ג) אך קשה לענ"ד בסברת רבינו ז"ל, דלר יהודא נמי הערב שמש הוי מתחלת שקיעה, ולענין זה לא מהני מידי ספיקא דבהש"מ, ולפ"ז הדבר מוכרח דאחר תחלת שקיעה לר' יהודא אסור לטבול בודאי, ולא משום ספק לילה, אלא משום דבעינן אחר טבילה הערב שמש [דהיינו תחילת שקיעה] וליכא, וזה נסתר לכאורה מסוגיא דשבת (שם ל"ה.) אמר ר"י א"ש בהש"מ דר"י כהנים טובלים בו, ופרכינן למאן אילימא לר' יהודא ספיקא הוא [ועפרש"י שם דהיינו מחסרון הערב שמש לאחר טבילה הוי ספיקא] והא לשיטת הגר"א לר' יהודה לענין טבילה ודאי הוא דאין לטבול בו, ולא ספיקא, ואמאי קאמר הש"ס ספיקא הוא

ואף אם נסבול דוחק בסוגיא זו דהש"ס דרך הכרע הפשוט נקט דהא עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק, מ"מ תמוה יסוד זה לדעתי העני' מסוגיא דיבמות (ע"ד.) דאמרינן תלתא קראי כתיבי כו' ובא השמש וטהר לתרומה, ושם (ע"ה.) במים יובא וטמא עד הערב וטהר למה לי, ופירש"י תיפוק לי מובא השמש וטהר, והא לדעת הגר"א ז"ל אינן שוין בשיעורן, דהא פשיטא דערב בכל דוכת' לילה ממש הוא, וא"כ האי עד הערב ודאי מתפרש עד הלילה ממש, וקרא דובא השמש הוה תחלת שקיעה, ומאי האי דפריך למה לי דמשמע שענינם אחד. ולומר דהש"ס קאי לר' יוסי דאין חילוק בין ובא השמש ללילה ממש דהוי כהרף עין, וגם לר' יהודה פריך הש"ס דהא בה"ש ספיקא הוא לדידי', וקשיא לן אם נתפוס צד הספק דהוי לילה מתחלת שקיעה, וא"כ שיעור ובא השמש יערב שוין הן, פריך הש"ס להאי צד למה לן קרא, דא"כ נימא דעכ"פ לפי האמת דמסיק הש"ס דהאי עד הערב לנגיעה אתא, א"כ דין נגיעה חלוק לר' יהוד' מדין אכילה, דמתחלת שקיעה קרינן ביה ובא השמש וטהר והותר באכילה, ומ"מ לענין נגיעה פוסל מספק עד הלילה, דהא לענין נגיעה ערב בעינן, והיא דוחק גדול מבואר, ולא אשתמטא סוגיא חדא בש"ס להורות לנו דבר חדש כזה

(ד) וביותר דלענ"ד הדבר מוכרח שאינו כן, ואין הפרש כלל בין הערב שמש דאכילה להערב שמש דנגיעה, שהרי כבר נתבאר בדברינו דלענין טבילה יוצא מזה חומרא דאחר תחלת שקיעה אם טבל הוה טמא ודאי לענין אכילה, ולא מהני טבילת בהש"מ כלל, ולענין נגיעה אם טבל אחר תחילת שקיעה בהש"מ ספק הוא, ואם היינו תופסין צד הספק דבהש"מ יממא הוא, הוי טהור לנגיעה, וא"כ משכחת לה אדם שהוא טהור לנגיעה וטמא לענין אכילה, ובזבחים (ק"ו.) שנינו טמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חייב, ריה"ג אומר טמא שאכל טהור חייב וטמא שאכל טמא פטור שלא אכל אלא דבר טמא, אמרו לו אף טמא שאכל טהור כיין שנגע בו טמאהו. וא"כ ע"כ קרא בכל גווני מחייב, והקשו שם התוספ' דילמא קרא מיירי שתחב לו חבירו בבית הבליעה, יתורצו דסתמא מיירי קרא בדרך אכילה, ואם איתא, דילמא קרא מיירי בכה"ג שכתבנו שטבל אחר תחילת שקיעה דהוה טהור לנגיעה וטמא לאכילה [ואף שדעת הרמב"ם בפ"ח מה' פסה"מ דטבול יום שאכל קודש אינו בכרת, וא"כ ע"כ קרא לא מיירי בהכי, מ"מ הא הראב"ד והתוס' בכ"מ חולקין ע"ז עיין ודוק] ואע"ג דלדידן בהש"מ ספיקא הוא, מ"מ איך מחייבין קרבן טמא שאכל את הטמא דילמא בהש"מ יממא הוא, וקרא משכחת לה בכה"ג, אע"כ דבאמת אין חילוק כלל, ודוק היטיב

(ה) ובעיקר הענין איני מבין לדעתי העני' דמפיק הש"ס טבו"י מקרא דובא השמש וטהר לענין אכילת תרומה והדבר מבואר דהאי קרא לענין אכילת תרומה מיירי כדסיים קרא (ויקרא כ"ב) ואחר יאכל מן הקדשים, אבל הא דפריך הש"ס במים יובא וטמא עד הערב וטהר למה לי ופירש"י ע"כ לתרומה איירי מדבעי הערב שמש ל"ל תיפוק לי' מובא השמש וטהר, ותמוה לענ"ד הא כמה מקראות כתיבי בפ' שמיני ופ' מצורע, כתיב בהו דין זה ורחץ במים וטמא עד הערב, אמאי לא פרכינן עלייהו, ואם נאמר דאין דנין בטבו"י מטומאה לחבירתה, א"כ גם גבי כלי מאי קשיא לן, ואי משום דכיון דבהאי קרא ובא השמש וטהר כתיב מגע שרץ ממילא אתא לן גם דין כלי שנגע בשרץ, א"כ עכ"פ תקשי הא גם מגע זב כתיב הכא, ולמה לן בפ' מצורע (ט"ו) ורחץ במים וטמא עד הערב גבי מגע זב. הא מובא השמש וטהר נפקא, כדפריך הש"ס גבי כלי, ועיין תוס' סנהדרין (פ"ג ע"ב ד"ה וטבו"י) שכתבו דטבו"י לא קריי' רחמנא טמא בהדיא, וקשה מכל הני. עיין ודוק וה' יאיר

עיני

(ו) עוד יש לי תמי' בשיטת רבינו הגר"א ז"ל ורבה היא אצלי, דלפי דבריו ז"ל הערב שמש לעניין תרומה הוי בתחילת בהש"מ בין לר' יהוד' ובין לר' יוסי לכל מר כדאי לי', וכבר הוכחנו למעלה שא"א לחלק בין אדם לכלים וע"כ דינן שוה לעניין תרומה, ולפ"ז יקשה מההיא דתנן במס' טבול יום ומייתי לה בעירובין (ל"ו.) לגין שהוא טבו"י ומלאהו מן החבית של מעשר טבל ואמר הרי זו תרומת מעשר לכשתחשך דבריו קיימין ואם אמר עירבו לי בזה לא אמר כלום ודייק מינה רבא זאת אומרת סוף היו' [תחלת בהש"מ שהוא סוף היום של ע"ש רש"י] קונה עירוב, ולהכי לא מהני העירוב דהא בהש"מ אכתי טבל הוא, ומקמי הכי א"א לקרות עליו שם תרומה, שהרי יטמא בטבו"י, כל זמן שלא העריב השמש, ולדעת הגר"א הא בתחלת בהש"מ נשלם ההערב שמש, ושפיר מצי משוי לי' אז תרומה. ולענין קניית עירוב הא בהש"מ קונה עירוב כמתבאר מסוגיא שם ובשבת (ל"ה. ע"ש ברש"י ותוס') ומדברי המשנה מבואר שאין תקנה לערב בזה ודוק הטיב, וה' יאיר עיני להבין עמקי שיטותיו של רבינו נ"ע

(ז) עוד ראיתי לבאר שהגר"א ז"ל בשיטתו זו הוצרך לומר דהא דפסיקא לן בריש ברכות דכהנים אכלי תרומ' בצ"ה היינו לר' יוסי, ולר' יהודה זמנו מביאת השמש כמי שנתבאר והוא דוחק גדול, דא"כ עכ"פ סתם לנו התנא לדינא כר יוסי, ואמאי אמרינן להלכה דמספקא לן אי הלכה כר' יהודה או כר' יוסי, ודחינן סתמא דמתניתין, ודע דהתם הש"ס שקיל וטרי אי האי ובא השמש ביאת שמשו הוא או ביאת אורו הוא, ובמערבא בעו לה ופשטוה מדקתני גבי תרומה סי' לדבר צה"כ, ולדעת הגר"א ז"ל הא ע"כ הא כר יוסי אתיא, ועדיין אין ראי' אליבא דר"י, ולומר דבעייתם אליבא דר' יוסי לחוד קשה קצת. הן אמת שרש"י מפרש שם פירוש אחר. דהש"ס הוה מסתפק דילמא ביאת אורו הייני כשיאיר יום שמיני והתוס' תמהו ע"ז דא"כ הוה להו למיפשט ממתניתין דנגעי' (פי"ד מ"ג) דתנן העריב שמשו בשביעי אוכל תרומה ולא הוצרך להמתין עד ביאת אור שמיני, ולענ"ד יש פנים לשיטת רש"י רק קצת בסגנון אחר, דבמצורע כתיב בי (ויקרא י"ד ט') והי' ביום השביעי ג"כ ורחץ את בשרי במים וטהר, הרי מפורש בו טהרה בשביעי שלו. ועיין הגר"א בביאורו שם למשנה דנגעים דעל טהרה זו רמזה המשנה שם שלש טהרות במצורע, ואע"ג דהכא הערב שמש לא כתיב, ילפינן לי משאר טמאים דכתיב בהו (ויקרא כ"ב) ובא השמש וטהר, והתם מצורע נמי הוזכר בריש ענינא איש איש מזרע אהרן והוא צרוע אי זב כו' או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו כו' נפש אשר תגע בו וטמאה כו' ובא השמש וטהר כי', מתפרש לן לפי האמת ובא השמש על כולם שצריכים הערב שמש, ומפרשינן ע"כ קרא דפ' מצורע ורחץ את בשרי במים וטהר היינו אחר הערב שמש, דהערב שמש לתרומה נילף בי' משאר טבולי יום (ואפי' כלים] דבעו הערב שמש לתרומה דכתיב בהו עד הערב, עכ"פ מוכרח שבכלות יום השביעי נגמרה טהרתו. אבל למאי דמספקא להו לבני מערבא אי ביאת אורו הוא, ע"כ היינו מחלקין דביאת אורו דשאר טמאים היינו זריחת האור אחר הלילה וכדברי רש"י, משא"כ במצורע טהרתו בכלות יום השביעי, וליכא למפשט דובא השמש ביאת שמשו הוא מדתנן גבי מצורע העריב שמשו אוכל בתרומ' דאפשר דשאני מצורע, דלא כתיב בי' גופי' ובא השמש, והוה מפרשינן ובא השמש אשאר טמאין, ולא במצורע, ויש יסוד ברור לספק של בני מערבא איך יתפרש לשון ובא השמש ע"פ הירושלמי (ב"מ פ"ט ה' י"ב) א"ר לא זימנין דתיפתר ההן קרא לא תבא עליו השמש לא תדנח עלוי שמשא [מפרש בא השמש לשון זריחה] וזימנין דתיפתר לה לא תטמעי עלוי שמשא [מפר' בא השמש לשון שקיעה] הרי מפורש דלשון בא השמש יש לו שני פנים, ושפיר מספקא להו לבני מערבא לטעמייהו, גם לענין ובא השמש דכתיב גבי טומאה, אם נטהר בשקיעת השמש או בזריחה ודוק [ועיין תב"ש בחי' ובחי' באר אברה']