עמודי אור קלט

גמור הוא, ודבר זה נאמר בדחז"ל על עיקר טעמם שהכשירו ע"א, אבל אחר שהוכשר לחז"ל מטעם מדלא"ג, שוב עדותו ככל עדיות שבתורה, משא"כ עדות הפסולים שאפילו למאי דהאמינום חז"ל אין בעדותו תו"ע כמו שהארכתי בזה בס"ד ואין לכפול הדברים

, ומ"ש כתר"ה דעדות עכומ"ז מסל"ת לאו משום מדעלא"ג היא, תשובתו בצידו מדברי הרמב"ן במלחמות ביבמות פט"ו בבעיא דטעמא דע"א (יבמות קט"ו.) שכתב לפשוט הבעיא מעובדא דכרכום ביתר שהתירו ע"פ עכומ"ז מסל"ת אף במלחמ', ש"מ דס"ל דבהא שייך נמי טעמא דעלא"ג שלא יסיח לפ"ת בדבר שקר העומד להגלו', וכן הוא באחרוני' שטעם הכשר ע"א ועכומ"ז מסל"ת אחד הוא

ולא הבנתי מ"ש מעכ"ת ליישב קושייתי על מהרי"ק שפירש הסוגיא דעכומ"ז מסלפ"ת עדיף מעדות נשים ופס"ע, והקשיתי הא בכל דוכתא עדיף עדותן מעכומ"ז מסל"ת, וכן לגבי עדות אשה עדיפי, ומעכ"ת כתב דשאני עדות אשה דדייקא, ונפלאתי ע"ז אטו בעדות פסולין ליכא דיוק בעדות אשה, ומה חידש לנו הדיוק להוסיף כח בעכומ"ז מסל"ת מעדות נשים ופס"ע

(ט) ובמחלוקת ר"י ור"ל בירושלמי שפירשתי דר"י ס"ל זהו תורת עדות גמור כל שמזכירין לו אשה נקר' מתכוין ור"ל ס"ל כל ששואלין אותו והוא משיב כדין עדות שהיא ע"י תביעה להעיד, דברי נכונים לענ"ד ובתוס' ביאור, דהא מבואר בדברי הרמב"ם (פ"א מה' עדות ה"א) דבדיני נפשות לא בעינן תביעה, ובעדות ממון בעינן תביעה להעיד, לזה בא ר' יוחנן ופירש דין מתכוין בעדו' כל שמזכירין לו אשה, פי' שזה דומה לד"נ כמבואר בשלהי יבמות, ואין צורך לשאלו, ור"ל אמר כל ששואלין אותו אף דזהו בעדו' ממון, מ"מ כיון דבעדו' אשה פתיכי נפשות וממון, וכל ששואלין אותו אע"ג דהוי כעין עדות לממון, מ"מ תו"ע גמור הוא ומשתריא איתתא אפומי'

עוד נלענ"ד בפירוש מחלוקת ר"י ור"ל בירושלמי לפי הצעת היסודות שכתבנו דפליגי במתכוין דישראל, וכגירסת הירושלמי במתניתין בישראל עד שיהא מתכוין, לפי מה שכתבנו דשיטת ר' יהודה ב"ב וכן ר"ע בעינן בעד אח' המעיד תורת עדות גמור, ובכריתות (י"ב:) אמרינן שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות, וכתבו התוס' שם דמכאן דעדים שלא נתכוונו להעיד [בשעת ראיית המעשה אין בעדותן כלום, אם באים אחר זמן להעיד בב"ד עש"ה, ולפ"ז יש לפרש בפשיטות דריב"ב אומר בישראל עד שיהא מתכוין בשעת ראייתו מיתת בעלה, להיות עד על מיתתו להשיא אשתו, דבלא"ה אלא שראה מיתתו בלא כוונת עדות, אין תורת עדות בעדותו אח"כ, דמה בכך שראה מיתתו, הא נתבאר שאין זה דין עדות כשלא נתכוין להיות עד, וע"ז נחלקו ר"י ור"ל איזו היא מתכוין, ר"י אמר כל שמזכירין לו אשה [אולי פירושו שבשעת ראייתו הזכירו לו שתהי' עד להתרת אשתו של זה שמת ודוק] ור"ל אמר כל ששואלין בב"ד על עדות האשה והוא משיב, אמרינן חזקה כיון לעדות מתחילה ודוק, ובגוף היסוד מסוגיא זו דכריתות דבעינן כוונה לעדות בשעת ראי', הנה הט"א בחי' לר"ה פ"ב דבר בזה באורך, והרמב"ם כתב בפשיטות [והוא גם בש"ע ח"מ סי' ל"ו] בענין נמצא א' קרוב או פסול, דשם אם הקרוב או הפסול לא כוון להעיד בשעת ראי' אינו פוסל את הכשרים שעמו, כתב הרמב"ם דהכשרים אחד שכוון לעדות ואחד שלא כוון מקבלין עדותו, מבואר דלא חייש לכוונ' בשעת ראי' כלל, ודעת הש"ך דאע"ג דבכולם כשרים, לא בעינן כוונה לעדות בשעת ראי', מ"מ אם נמצא עמהן קרוב או פסול, דהשתא מסלקינן עדות הקרוב או הפסול מטעם שלא כיוון העדות ולכך אינו פוסל אותם שעמו] א"כ בעינן בכשרים כוונ' לעדות בשעת ראי', ובזה הם נפרדים מהקרוב או פסול ע"ש באורך, ולענ"ד התוס' ע"כ לא ס"ל הכי, דבב"ב (מ"א. ד"ה נחלקה) הקשו דלמאן דתני דלב"ש בכת אחת אחד אומר מנה ואחד מאתים נחלק' העדו', דס"ל דהוי הכחשה, א"כ אפי' שתי כתי עדים אחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים, לא יגבה המלוה אפי' מנה, דהא נמצא ביניהם כת אחת פסולה, ופוסלת את כולם אפי' הן מאה, ותירצו דמיירי שלא כיוונו לעדות, ופסולים שלא כיוונו אינם פוסלים כשרים שעמם כו' ע"ש, והא התם ע"כ כולם לא כיוונו לתירוצם זה] דהא לא ידעינן מי הם המעידים אמת ומי בשקר, ומ"מ מקבלין עדותן על מנה, ש"מ דגם בנמצא קא"פ אפי' כולם לא כיוונו אינו פוסל ועדות הכשרים מתקבלת, ודוק, והדברים צריכים תלמוד

(י) ומ"ש ליישב קושיית המה"צ דבעינן (בב"ק קי"ד) ראינו שהבעלים מרדפין, שאלו באנו לסמוך אף ע"ז על הקטנים ולא ראינו עובדא היכי הוי, הוה חיישינן דלמא פיתו אותן, והבאתי סעד לזה מהירושלמי והתוספתא דתני במד"א שהעידו במעמדן, אבל יצאו וחזרו אינן נאמנים, שאני אומר פיתו אותן, וכתר"ה כתב דהתם ריעותא איכא מדלא הגידו בפעם ראשונה, ונסתייע לזה מפירושו של הפ"מ, ולענ"ד זהו לפי סוגיית הירושלמי דמפרש לה במעידין האשה והקטן במתכוין, שפיר שייך אומדנא זו, למה לא כיוונו להגיד כן בראשונה, אבל לש"ס דילן דמפרש לה במסל"ת, אטו שייך לומר למה לא הסיחו לפ"ת בראשונ', א"כ בכל מסל"ת נאמר שלא יתקבלו דבריו אלא א"כ הגיד בראותו הענין פעם ראשונה, וזה ודאי אינו, וע"כ ש"ס דילן לא פליג אתוספתא דבעינן הגדתן לאלתר, ובלא"ה חיישינן שמא פיתו אותן, ולא מכח ריעותא דיינינן הכי, ועלו דברי כהוגן, דע"כ מיירי שראינום מיד ברדיפת הבעלים וכשנ"ת

(יא) ומ"ש שאין הקטנים נאמנים על קציצת שוכו של חבירו שזהו הפקעת ממון גמור, וכתר"ה ממאן בזה משום דכיון שהוחזקו הדבורים של אותו האיש, ממילא נאמן אף על קציצת שוכו של חבירו, ונסתייע כתר"ה מדברי הרמב"ם (פט"ז מה' סנהדרין) שהאיסור יוחזק ע"פ ע"א ואח"כ ילקה העובר יעו"ש, ידידי זה לא נאמר אלא שמתחלה הוחזק האיסור, ושוב יועיל אח"כ ללקות עליו, ובנ"ד נמי כל שהוחזק הנחיל של אותן הבעלים, אלו פרחו עתה על שוכו של איש אחד בפנינו, פשיטא שהבעלים יקוצו השוכה של האיש ההוא, שהרי כבר הוחזק הנחיל שלו מתחיל', אבל דברינו רק בזה שישבו הדבורים על שוכו של אדם אחד וזולת עדות הקטנים, הי' בעל השוכה זוכה ליטלן אלא שחז"ל האמינו הקטנים על זכיית הנחיל לפי שאין בו זכי' רק מדרבנן, אבל יטעון בעל השוכה, להפקיע ממונו בקציצת שוכו לא האמינום חז"ל, וזה ברור לענ"ד, ומלשון המשנה אין הכרע דעלה קאי האי וקוצץ שוכו, דמתפרשא שפיר למלתא באנפי נפשה ודוק

ומ"ש לצרף עכ"פ הוכחו' ואומדנות שלפנינו להגדת העכומ"ז אפי' נאמר שאינו מסל"ת גמור, וכתר"ה דחה דברי, אבל בהתירים שיסד על עגונה זאת כתב הוא בעצמו יסוד זה, וכל האחרונים השתמשו בסברא זו, ומעתה אחרי שסלקנו השגותיו של כתר"ה נתחזקו בעזה"י יסודי ההיתר שכתבנו, וגם עכ"פ מעכ"ת דעתו להתיר, והרי בדיני התורה אף האומרים שני טעמים מצטרפים כל שאינו מתוך החבורים כהכרעת הש"ך (בחו"מ סי' כ"ה ס"ק י"ט) ובשגם כי אחרי שיישבתי דברי בס"ד אבטח כי גם כתר"ה יודה לדברי כמדת חכמים לזאת צירפתי דעתו הגדול' והישרה, ושלחתי ההיתר לסיביריא, והתניתי שם כל הדברים אשר הצריך כתר"ה ביסודי ההיתר שכתב, וה' ינחינו בדרך אמת, ואל יציל מפינו דבר אמת כל הימים. הכ"ד ידידו דבק באהבתו ואהבת תורתו מקרב ולב עמוק העלוב יחיאל העליר בא"א מו"ה אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל והסכימו בהיתר העגונה הגאון הישיש כו' מוהר"ר יצחק אייזיק זצללה"ה שהי' אב"ד בק"ק סווואלק, והגאון המפורסם מוהר"ר שמואל אביגדור נ"י בעהמ"ח תנא תוספאה

סימן פו שלום וישע רב להרב המאוה"ג כו' אבד"ק וואלקאוויסק ולב"ד הצדק לכולמו שלום

(א) הנה זה ימי' או זה שנים אשר הגיענו מכתב מאת כבוד המאוה"ג המפורסם מוהר"ר יצחק אייזיק נ"י עת שבתו בקהלתם בדבר העגונה מרת העשקא מקהלתם אשר היתה עם בעלה ר' ישראל ואמר לה שהוא מקהלתינו, ואח"כ נתעגנה ממנו זמן כביר ונדרשנו מאת כבוד הרב המאוה"ג הנ"ל להודיעו אם ידענו שורש דבר ממנו, והודענו לו במכתב לאמור שזה זמן כביר שנסע מקהלתנו מחמת מרדן איש א'