עמודי אור קלח

שמירה מיהא איכא אלא דלא מיחייב ע"ז בדיני שומרים, כמו אבידת קרקע] אבל עיקרן של דברים לא כך הוא, שדבר המונח בחצר לפני יאוש רשאי הבעה"ב ליטלו לאחר יאוש, רק דמכח חצר לא מצי זכי בי', וזה מבואר בנה"מ שם ולכוונה זו ציינתי בתשובתי לעיין בנה"מ

ומעכ"ת חידש בענין זה דבר תמוה לומר שכל שידענו שדרכו לפרוש מקרי פירש לפנינו, ומה יענה כת"ר לסוגיא (דזבחים ע"ג:) דפריך ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש, ועי' תוס' שם שכתבו דמיירי שפירשו שלא בפנינו, והרי עכ"פ בידיעתינו היא, וזה ברור לענ"ד, והדמיון שהביא מעכ"ת מסומא אין צורך להשיב עליו כמובן

(ד) ומ"ש דבמקום דאיתרע חזקת א"א לכ"ע לא חיישינן לשאלה, ונגד זה הביא כתר"ה קצת ראיות אשר כבר עלו על ספרי האחרונים, אבל רובם חולקים ע"ז, וכבר אספם הגאון בעל מה"צ ובס' ברית אברהם, ואכמ"ל

ומה שדחה כת"ר את תירוצי לדקדוקו של הש"ך, דהסברתי דמהמקשה איכא למידק דלא אסיק אדעתי' סברת כלים דלא מושלי, אמאי לא פריך מפירות בכלים ודלוסקמא, וכתר"ה כתב דזה ידע המקשה דאיכא כלים דלא מושלי, אלא דלא אסיק אדעתי' דכיס וארנקי לא מושלי, לענ"ד זה לא ניתן להאמר, דפירות בכלים דסתמא קתני הוה ניחא למקשה לאוקמי דוקא בכלים דלא מושלי, וכיס וארנקי אשר לפי האמת לא מושלי לא אסיק אדעתי', ודוחק דבר כזה מבואר למעיין, והדרך הפשוט בסוגיא דהמקשה לא אסיק סברא זו אדעתי' כלל, לחלק בין כלים דמושלי ולא מושלי, והרי דעת הב"י דלפי האמת אי סימנין דרבנן חיישינן לשאל' אף בכלים דלא

מושלי

(ה) ובפירוש הסוגיא היא אומרת בחפיסה והוא אומר בחפיסה שדקדקתי למה לן טעמא דמידע ידעה, נימא דחיישינן לשאלה פי' שבאמת לא נתגרשה, ומה שאומרת סימני החפיסה הוא משום שהשאילה לבעלה החפיסה, וכתר"ה כתב בזה דהפי' הוא דהאי סימנא אמרי שהגט הוא בחפיסה, דבר זה מבואר גם בתשובתי לפרש כן, אלא שנטיתי מזה לדעת הפוסקים דבכה"ג לא חשיב סימן מובהק יעו"ש, ומ"ש כתר"ה עוד דאפי' נפרש כפירושי מ"מ אהני הך סברא דמידע ידעה דע"י זה ינתן לו הא לא"ה מכח חששא דשאלה הוי דינא דסימנים וסימנים ויניח, וכתב שכן מצא בש"מ, הספר ההוא אינו לפני, אבל ברא"ש בסוגיין מבואר דהא דקאמר ינתן לו היינו לאפוקי דלא ינתן לה, מבואר דלא יהבינן לי' וכן הוא לשון הטור ש"ע (א"ע ס"ס קנ"ג) בהאי דינא, אינו סימן להחזירו לה על ידו עכ"ל, ושפיר קמה הוכחתי דבאמת גם לדינא דש"ס יניח

אבל ידידי כוונתי בזה הי' דרך נכון, דודאי יפה ביארתי דאף לדעת הש"ך דתפיסה הוי מכלים דלא מושלי מ"מ אשה לבעלה ודאי מושלה, והדבר נכון בהתבוננות הנאותה שאלו באנו לסתור סימני האשה, אנו דנין בדרך זה, דבאמת לא נתגרשה ומה שאומרת סימני החפיסה, היינו משום דהשאילה לו, אבל לגבי הבעל שאומר סימני החפיסה, מאי נימא דבאמת כבר גירשה, ומה שאומר סימני החפיסה היינו משום שהשאילה החפיסה, הא אם כבר גירשה, שוב ליכא חשש השאלה בחפיסה דהא היא מכלים דלא מושלי לדעת הש"ך ודוק היטיב

ובמה שהארכתי בביאור דברי רמ"א (בחו"מ סי' רכ"ב) לא מצאתי הכרע בכל דברי מעכ"ת, ואיך למד הש"ך מהא דסי' קמ"ו הא לא דמי להכא דהתם ליכא מירתת, ואיך אפשר ללמוד מסוגי' דקדושין להאמין בלי סברת מירתת

(ו) ועל מה שכתבתי בדקדוק חששא דשאל' וביישוב הדברי', תמה מעכת"ה שכבר הקשו הראשונים קושיא זו ותירצו באופנים שונים, הנה התורה ניתנה לפלפל בה, וכל מיישב שיטות חז"ל לנכון זוכה לעצמו, וגם כי ישובו של הר"ן אינו עולה בכל גווני, דלדברי הר"ן [שכתב ליישב דבכל אביד' מחזירין לנותן סימן ולא חיישינן שמא שאלה איזה פעם ולכך הכיר בסימני', דא"כ מנין ידע שאבד המשאיל, משא"כ איפכ' ודאי חיישינן שהמשאיל דרכו לחזור על חפצו אצל השואל, והוא אומר לו שאבד] א"כ אם ראה בגד שנפל מאחד העובר בסיעה של בני אדם, ואחר כך בא אחד מהם ונותן סימנים לא נחזיר לו שהרי כל סייעתו ידעו באבידתו הבגד, והסימני' שאומר ניחוש שמא שאל פעם אחת וע"י זה הכיר הסימנים ודוק, וכל מ"ש בזה בס"ד נ"ל נכון מאוד, ומ"ש בתשובתי בשטרות בחפיסה דמיירי שהלוה והמלוה רק חלוקין עליו, כדברי מבואר בכל הפוסקים ובטור, וכבר תירצו האחרונים מחששא דיב"ש אחר ואין להאריך, והמלוה יש לו חזקת מ"ק על השטר כמ"ש שם בס"ד

אבל מ"ש כתר"ה לדחות דברי בפירות בכלי שביררתי דפירות הוה דבר שאין בו סימן, ואם נדון שלא להחזירם בסימן הכלי ממילא הוה של המוצאו, בזה כל דברי דחיית מעכת"ר מעורבבין שכתב דהפירות לאו מפוזרין נינהו והוי דבר שיש בו סימן, וזה נסתר מהסוגיא במקומה (ב"מ כ"ה.) דמדקדק הש"ס טעמא דמצא פירות בכלי הא כלי ולפני' פירות לא כו' ורמינהו מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז, ומאי קושי' הא לדברי מעכ"ת הפירות שבכלי יש בהם סימן מדה, וא"כ אפילו מונחים אצל הכלי היינו סימנייהו, כמה הוו, ומאי פריך מינה על דבר שאין בו סימן, ותו כתב מעכ"ת דאפי' נדון שהפירות אין בהם סימן מ"מ אינו של מוצאו כיון דיש סימן בכלי והכלי סי' על הפירות השואל אינו מתיאש דסבר דיתן סימן בכלי את"ד כת"ר, וכל זה תמוה דהא ע"ז אנו דנין, אם נאמר לחוש לשאלה ויהי' הדין דאין מחזירין בסימן הכלי, א"כ ודאי מתייאש האובד, ואין לנו אלא סמיכות סי' הכלי ע"ז נאמן האומר סימני הכלי, וזה פשוט מאוד

(ז) ובענין עדות ארוסה שכתבתי בתשובתי (אות י"ח) ליישב קושיית הרמב"ן דבארוסה נמי איכא צד ממון דהא אית לה מזונות בהגעת זמן הנשואין, וכתר"ה כתב כי גם הוא עמד בזה על דברי הב"י (בחו"מ סי' ל') שכתב בעדי קדושין כיון דארוסה לית לה כתובה הי' נראה שצריך לבודקן בדו"ח, ותמה כתר"ה, ג"כ דהא אוכלת משלו בהגעת זמן וכו', ולענ"ד מהא לא איריא, שהרי ביד הארוס לגרשה בהגעת זמן שהרי האשה יוצאה לרצונ' ושלא לרצונה, נמצא שלא יגיע מזה לעולם צד ממון, וע"ז סובבים שם דברי הב"י ודוק

אבל דבר תמוה בא בענין זה בדברי כתר"ה שחשד לי שגגה, דהא במת הארוס ודאי לית לה מזוני, וא"כ אמאי אין צריכין עדי מיתת הארוס דו"ח, והוא טעות, שהרי זה הי' כוונתי, שבעדות זו נפטרו נכסי הארוס מחיוב מזונותי' אבל אי לאו עדותן הית' תובעת מזונות מנכסיו בהגעת זמן וא"כ הועילו עדי מיתתו לממון

(ח) ומ"ש באורך בס"ד דלר"ע כל אשה נאמנת בעדות אשה כשמראה פנים לדברי' כמו בפונדקית, וכתר"ה השיג ע"ז מסוגיא דיבמות (קכ"ב.) דפריך הש"ס וסבר ר"ע ע"פ אשה לא, והתניא רשב"א אומר משום ר"ע אשה נאמנת להביא גיטה מק"ו, מה נשים שאמרו חכמים אינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנו' להבי' גיטה, זו שנאמנת לומר מת בעלי א"ד שנאמנת להביא גיטה, ודייק הש"ס נשים שאמרו חכמים הוא דאינן נאמנות הא אשה בעלמא מהימנא, ודקדק מעכ"ת דלפי דברי מאי פריך, הא באמת נשים דעלמא נאמנות היכא דיש הוכחות וידים לדבריהן את"ד, ואין זה כלום, דלדבריו נימא דמאשה לפ"ת דייק הק"ו דודאי נאמנת אשה דעלמא מסל"ת היכא דיש הוכחה לדברי' כמו בפונדקית, אבל ה' נשים אף במסל"ת לא מהימני כמ"ש הב"ש (בא"ע סי' טו"ב ס"ק י"ג) בשם תשו' ש"א, וכן נתקשה כתר"ה, אבל הדבר פשוט דהש"ס הכי דייק דע"כ לר"ע כל הנשים נאמנות בהגדתן [לחוד בלא שום הוכחה] בעדו' אשה, דאלת"ה למאי עביד ר"ע הק"ו מה' נשים, הו"ל למילף האי ק"ו מכל הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה [בהגדה לחוד] נאמנו' להביא גיטה, היא שנאמנת לומר מת בעלה, [כמו שחזרו ב"ה והודו לב"ש] אינו דין שנאמנת להביא גיטה, ומדלא משכח ר"ע ילפותא למילתי' אלא מה' נשים, ש"מ דכולהו נשי מהימני ושפיר דייק הש"ס, וזה ברור לענ"ד דבאשה עצמה לא נחלק ר"ע מעולם, ומעכ"ת הוסיף דקדוק בזה, אמנם כדברי מבואר בכל האחרונים שאשה עצמה נאמנת לכ"ע, והרי גדולה מזו מבואר בירושלמי (יבמות פט"ו ה"א) דאפילו למשנה ראשונה דע"א לא מהימן בעדות אשה, מ"מ היא עצמה נאמנת עש"ה, ואין מזה סתירה לדברי, דאיהי שאני, דדייקא טובא כמבואר בירושלמי שם, וכמו שהאריכו בזה רבותינו האחרונים הלא בספרתם

ומה שדקדק מעכ"ת על דברי הא ע"א כשר נמי לא מהימן אלא משום מדלא"ג, וא"כ גם בו נצטרך גילוי ע הבדיקות, ידידי הלא כבר הבאתי מסוגי' דשבועות דשם תו"ע