עמודי אור קלז

ואולם גרסת ש"ס דילן במשנה, בישראל אע"פ שמתכוין, ופלוגתייהו דר"י ור"ל קאי דעכומ"ז ובזה ר יוחנן מחמיר מר"ל ואין סותר כלל מחלוקת מי ודוק

באופן שסילקנו סתירת הירושלמי וש"ס דילן, ומעתה אין מקום להחמיר בנ"ד מה דהיתה האשה במעמד ההוא בשעת החיפוש, וכבר כתבנו שגם המרדכי גופי' סתר פירושו בירושלמי, והתימא על הב"ש שהביא פתח דבריו להלכה, ועיין מה"צ

וביותר דהא דבר זה מתבאר עכ"פ מסוגיית הש"ס דב"ק (קי"ד.) גבי נחיל של דבורים דאמרינן שם נאמנין אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה, ופריך הש"ס אשה וקטן בני עדות נינהו, ומשני כשהיו הבעלים מרדפין אחריהם ואשה או קטן מסלפ"ת מכאן יצא נחיל זה, דמבואר דזה מהני אפי' בפני הבעלים וכמ"ש מהרי"ק הביאנוהו לעיל, ומ"מ חשבינן להו מסל"ת

(כז) וראיתי בס' מה"צ אות נ"ד שדקדק בסוגיא שם דאמאי קאמר שהיו הבעלים מרדפין ואשה או קטן מסל"ת כו' דמשמע דרדיפת הבעלים הוא ידוע אף בלא דבור האשה והקטן, ואמאי לא קאמר שכל זה הוא ע"פ דבריהם שאומרים שהבעלים מרדפין ומכאן יצא ע"ש שהאריך, ולפענ"ד נראה דבכה"ג הוה חיישינן שמא הבעלים השיאום לזה כדאיתא בירושלמי ספ"ב דכתובות והירושלמי שם צריך ביאור וז"ל ר' יוחנן אמר לא אמר ר' יוחנן ב"ב אלא בנחיל של דבורים שאין גזילו דבר תורה, תני רב אושיעא ובלבד במפריח אבל בשוכו לא, ופירש המפרש דמפריחין הדבורים עדיין לא זכה בהן חבירו כיון שלא נחו אבל נחו על שוכו לא שכבר זכה בהן, ולא ידעתי להולמו דאי לא זכה בהן מה גזל שייך בו ובאמת נחיל של דבורים לעולם קנין דרבנן הוא כמבואר בחו"מ סי' ש"ע ס"ו, אבל קודם שנחו לא שייך זכי' כלל, והוא מבואר, אם לא שיאמר במה שמונע שאר כל אדם מלזכות בהן ואין זה משמעות הלשון] ועוד הול"ל למימר אבל נחו לא, ותו אי אדבורים קאי הול"ל מפריחין, אבל הפירוש הברור לענ"ד, דכלפי מה שאמר שנאמנותם הוא משום דהוה גזל מדבריהם, והנה בב"ק שם שנינו ר' ישמעאל בנו של ריב"ב אומר קוצץ [בעל הדבורים את שוכו של חבירו] ונותן דמים שזו מתקנות יהושע וכ"פ הרא"ש והטור, והנה זה הוה הפקעת ממון גמור של חבירו לקחת שוכו שלא מרצונו [אע"פ שנותן דמים] ומפרש הירושלמי שמה שנאמנים אשה וקטן להשיב הדבורים לבעלן, הוא רק במפריח, פי' שיפריחם ויחזירם אליו, דבזה אין לנו עסק רק בגוף הדבורים, וע"ז הם נאמנים משום דהוה גזל מדבריהם, אבל בשוכו לא, פי' שיטול שוכו של חבירו עם הדבורים זה לא הותר לו ע"פ אשה וקטן דהוה הפקעת ממון גמור ודוק] לא מסתברא [שנאמנין האשה והקטן] אלא על אתר הא לאחר זמן לא כו' ותנינן בד"א שהעידו במעמדן אבל יצאו וחזרו אני אומר מפני יראה ופתוי אמרו ע"כ, וא"כ ע"כ מיירי שהענין ידוע לנו שלא פתו אותם הבעלים, ואיך יוכל להיות שנסמוך כל הענין על פיהם, לכך שפיר קאמר הש"ס שהי' ידוע לנו רדיפת הבעלים שלא ע"פ ודוק. (כח) ומעתה נבוא למשפט העלובה שאנו עסוקין בענינה, ואומר אני כי לענ"ד אף שאין באחד מהגב"ע די להתירה, מ"מ בצירוף הענינים יש מקום להתירה, הנה הריב"ש שם שחשש בזה לומר דכיון שדברו אליו מאומה אע"פ שהוא התחיל להם מה הם מדברים והם לא שאלוהו, דבכה"ג לא הוה מסלפ"ת, מבואר שם שדעתו הי' להקל וכ"פ הט"ז להלכה, אלא שלא הי' שם שום דבר לסמוך עליו זו"ז חשש הריב"ש לחומר הענין, ובנ"ד שאין לנו אלא חשש שאלה, אשר רוב הפוסקים מקילים בו וכן הגר"א הכריע בזה להקל פשיטא שבענין כזה לא הי' הריב"ש חושש כלל ושפיר מצינן לסמוך על דברי העגלון, וכ"ש דבלא"ה דעת רבים דכל שיש הוכחות ואומדנות על אמיתת הענין, סמכינן עליו כמבואר בתה"ד ואחרונים שהאריכו בזה הרבה, וקבעו בה מסמורת, ואנו בנ"ד יש לנו כמעט עדות ברור על מיתתו ועומד בפנינו רק חשש שאלה דחשו לה מקצת רבוותא, פשיטא שיצטרפו גם הם להקל בנ"ד, וכן יש מקום לדון בפשוטו מצד אחר, דהא הריב"ש לא החמיר שם בזה אלא מספק וכמ"ש שם שהרי אם נסלק דברי העכומ"ז שוב אין לנו צד הודעה על מיתתו] ועכ"פ ספק כזה הנוטה להלכה אצלו להקל [וכמו שפסק הט"ז וגם המה"צ קבל דבריו בשתיקה כמודה לדינא] מרע לחזקת א"א, וכבר הארכנו לעיל דשלא במקום חזקה לכ"ע לא חיישינן לשאלה, וכאן ע"פ דברי העגלון שיצאתה מחזקת א"א, שוב נוכל לסמוך על הכרת הבגדים לכ"ע ובצירוף דעת רבוותא דלשאלת כמה בגדים לא חיישינן, וכאן הוכרו כמה בגדיו, וגם דעת קצת פוס' דבד' כנפות לא חיישינן לשאלה כמבואר באחרונים, לזאת דעתי העני' מסכמת בשריותא דהא איתתא, בתנאי שיסכימו לזה עוד שנים מגדולי המורים המפורסמים כי הרבה חשו חז"ל לתק"ע, וישבו אח"כ ב"ד של שלשה ויתירוה, וה' ירחם עניי עמו ויכונן אלמונותיו, להלבישן שני עם עדנים במקהלותיו, וישיב שופטינו ומחוקקינו לחצרותיו, ומהם תצא תורה בישראל ממשלותיו, הכ"ד החותם ברתת לחומר הנושא היום יום ה' כ"ז מרחשוון שנת תר"ט לפ"ק פ"ק וואלקאוויסק. העלוב יחיאל העליר במוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל

סימן פה וואלקאוויסק שפעת שלום לכבוד יד"ע וי"נ ח"ה הרב המאוה"ג החריף ובקי המפו' סוע"ה נ"י עה"י פח"ח אוצר היראה והתבונה כש"ת מוהר"ר ברוך מרדכי נ"י האב"ר בק"ק סעמייאטיטש

במה שהעיר על קונטריסי הנני להשיב בעה"י (א) במה שכתבתי לדחות ראיית הפ"י מגט קשור בכיס דש"ה שאין זה רק סמיכות שני דברים שאין דרכו של גט בכיס, ואנן בעינן שיהא הדבר המונח אצלו בא מכחו, השיב מעכת"ה מה בכך דאין דרך הגט להיות בכיס, מ"מ נאמר שזה הניחו בכיס ומהכיס נפל, ידידי לא כך היא מטרת כוונתי, דעתי העני' שם כך הוא דהש"ס מיירי שלא הי' הגט בכיס מעולם, וכתבתי לזה דרך הכרע שהרי אין דרכו של גט להיות בכיס ודוק

אמנם מאי דפסיקא לי' למעכת"ה שאפילו בכלי שאין דרך להניח בו דבר ההוא תלינן דמתוכו נפל, לא ידעתי מאין לו דבר זה [ומרומיית הש"ס אין ראי' דפירות בכלי סתמא בדרכו בכך מיירי] ומה שהביא כתר"ה עוד ראי' מהא דמצאו בחפיסה ולא נקיט מצאו אצל חפיסה ש"מ דבכה"ג לא תלינן באיסור דמני' נפל, והיא ראיית הנתיבות, ולענ"ד אין מזה ראי' כלל דהא הש"ס (ב"מ כ"ה.) מפליג בין כלי שראוי ליפול מתוכו לשאר כלי, ואולי חפיסה ודלוסקמא שבזמן הש"ס לא היה ראוי ליפול מהם דבר דרך נפילה

(ב) ומה שתמה כתר"ה שהחזקתי ביסוד קרוב, הא רוב עדיף מקרוב, כוונתי היתה דבקורבה המוכח טפי לתלות זה בזה, בתרי' אזלינן, וע"ז סובבים ראיותי שם, דיש מקומות שחז"ל נקטוה לדבר הפשוט לתלות בקורבה המוכחת דמני' ממש הוא ודוק שם

וראייתי ממשנה דבצק ומשושנים, ראיות גמורות הן דעכ"פ לכ"ע מחזקינן הבצק שבידו מעיסה זו והשושנים משושנים אלו שבבה"ק, ולא ידעתי דחיית מעכ"ת ע"ז, וסמיכות דתינוק שתופס הבצק, שדן אותו מעכת"ה לקרוב [לענין טומאת העיסה] רחוק הוא מהדעת ואין צורך להאריך

(ג) ואשר תמה על מ"ש בחורי הנמלים שזה מקרי רובא דליתא קמן, והרבה מעכת"ה להשיב מביטול איסורין ברוב לר"מ, ומאוצר שישראל ועכומ"ז מטילין לתוכו (מכשירין פ"ב מ"י) לא הבנתי דבריו, כ"ז רובא דאיתא קמן ממש נינהו, ובאוצר על התבואה שלפנינו אנו דנין, ולא ע העכומ"ז והישראלים המטילין לתוכו, ובכ"ד כתר"ה לא זכר היסוד שהבאתי לזה מדברי הגט פשוט בכלליו ודברי התוס' ביבמות (ס"ז: ד"ה אין חוששין) אין סותרים לזה כלל דרוב העיר לפנינו הם, אבל טבחים ואוכלי בשר אטו עתה קא אכלי לזה כוונתי שם, ודוק]

ובענין חוהנ"מ שכתב מעכ"ת דלפי דברי ששדהו לא זכתה לבעה"ב משום דהוה יאוש שלא מדעת, ממילא הוה הבעה"ב שומר עלייהו, נפלאתי על דברים אלו, מה שמירה שייך בזה על בעה"ב אחר הייאוש יותר מכל פיאה או לקט המונחת בתוך שדה בעה"ב, ולפי דברי מעכ"ת יש בדבריו תימה גדולה, דודאי בשל עניים לא שייך שמירה דקי"ל (ב"ק פ"ח) לשמור ולא לחלק לעניים, [ואולי נאמר בזה דחיוב