עמודי אור קלו

ואומר אני דעיקר דהך מילתא דלא מכשיר ר"ע בעדות אשה עדות נשים ופס"ע מהאי טעמא הוא, דלא שייך בהו דו"ח, והנה הפרש גדול מצינו גם לדידן בין עדות הכשרים בעדות אשה להשיאה, ובין עדות הפסולים, דהא בשבועות (ל'.) שנינו שבועות העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים, ונתבאר שם (ל"ב) בסוגיא דמשביע עד אחד בעדות אשה חייב קרבן שבועה, כיון דתיקנו רבנן דמהני, וכבר עמדו המפרשים בזה, דמשכחת לה שבועת העדות גם בנשים וקרובים, שהרי גם הם כשרים לעדות זו, (עיין בספר פרד"ר בדרך מצותיך ובתשובת רבינו עקיבא איגר סי' ע"ט.) ותירצו דמ"מ כיון דלאו בני עדות נינהו מדאורייתא, לא שייך בהו קרבן שבועה, ועד אחד כשר שאני דחזי לאצטרופי אי איכא אחר בהדי', ולהכי כי הימנוהו רבנן לחודי' עדות מעליא הוא, וחיילא עליו שבועה

המתבאר מזה דעדות עד אחד בעדות אשה בתר דהימנוהו רבנן, דין תורת עדות גמור הוא משא"כ עדות הפסולים, נהי דמהימני מטעם דייקא או עבידא לגלויי, אבל אין זה דין עדות רק בירור הדבר, וכל זה דברים מבוארים וברורים בעזה"י

(כד) ומעתה נוסיף לקח כיון דטעמא דהני הוא משום מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי, ומטעם זה נמי מהימן עכומ"ז מסלפ"ת, וכמו שהאריך הגאון בענוב"י דאף טעמא דדייקא כך ענינו, שהעד ירא לשקר משום דהאשה תידוק ויגלה שקרו, והנה זה פשוט דחזקה זו מילתא דעלא"ג לא משקרי צריכה שני תנאים, א) דבר העומד להתברר בודאי כמו שהוא מפורש לענין קידוש החודש וש"מ בש"ס, ב) ושיחוש העד שאם יתברר שאין הענין כדבריו, יתבדה ויאחז ויוחזק לשקרן, משא"כ בהחסר א' משתי אלה הדבר פשוט שאין נכנס בגדר מילתא דעלא"ג

והנה מבואר הוא בסוגיא דסנהדרין (מ"א.) דבכלל דרישה וחקירה הם בדיקות וחקירות ותרווייהו דאורייתא נינהו, ומכלל הבדיקות הוא כליו שחורין או לבנים וכדומה המעמידין אמיתת העדות, ועיין שם (מ"ב:) ומבואר עוד שם דבבדיקות אפילו אם הכחישו זא"ז עדותן קיימת בד"מ, ולא מיפסל חד מינייהו משום שקר זה עש"ה בכל הסוגיא

והנה דבר פשוט הוא דאע"ג דגוף עדות מיתה חשבינן לה מלתא דעלא"ג, ומכשרינן בה עדות הפסולין ועכומ"ז מסלפ"ת מהאי טעמא, היינו משום שהדבר עומד להתברר בודאי, ואם יתבדה יתפס לשקרן, וכ"ז לא שייך בבדיקות, דהרי אין זה עומד להגלות בודאי באיזה כלים הלך, דאפשר עד עת ההגלות יבלו כליו, ואין זה גדר דבר העתיד להגלות לעין כל, וזה פשוט, וביותר שהרי אף אם יתבדה בזה לא יחשב לשקרן, מדמכשרינן לי' בד"מ ודוק היטיב

ולפ"ז הדבר מבואר דלמאן דמצריך דו"ח בעדות אשה, בשלמא ע"א כשר דמהימנינן לי' בתו"ע ולא מטעם מדעלא"ג, שפיר משכחת בי' בדיקות כיון שעדותו היא מתורת עדות, ככל עדיות שבתורה, משא"כ בעדות הפסולין או מסלפ"ת, דאתינן לאכשורי' מטעם מדעלא"ג, זה תינח בגוף העדות של המיתה, אבל בדיקות לא משכחת בהו, דהא בהא לא חיישי כשנ"ת לעיל בס"ד, וכיון דלא משכחת לה בהו דין הבדיקות, ממילא פסולין לעדות אשה למאן דבעי דו"ח ודוק. והיינו טעמא דר"ע, דאזיל לשיטתי' ומצריך דו"ח בעדות אשה, ולהכי מכשיר עדות ע"א כשר, ופסיל עדות הפסולין כמו שביארנו בעה"י

ומעתה יתבארו לנכון כמין חומר תשובת החכמים לר"ע ומה שהשיבם, כבר נתבאר בדברינו דבאמת עדות עכומ"ז מסלפ"ת לא עדיף מעדות נשים וקרובים, ולכך הקשו לו ממה שהשיאו את האשה ע"פ הפונדקית, וכדמפרש הש"ס דמסלפ"ת היתה, וא"כ סמכינן אטעמא דעלא"ג, ולא תהא כהנת כפונדקית להכשיר עדותה מה"ט כשנ"ת, וע"ז השיבם ר"ע הא עיקר טעמא דידי דפסלינא בנשים הוא משום דבעינן דו"ח, ולא משכחת לה בהו הבדיקות כשנ"ת, וה"נ לא הוה מכשרינן עדות עכומ"ז מלפ"ת מחסרון הבדיקות, אבל בפונדקית הי' הבדיקות ג"כ יפה, שהרי הוציאה להם מקלו ותרמילו וס"ת שהי' בידו, וכ"ז בדיקות הם כדינן המעמידין בירור אמיתת הענין, וכיון שנעשו כהלכתן לכך האמינוה ודוק כי הדברים ברורים ונכוחים לענ"ד בעה"י, ומעתה יתיישבו דברי הרי"ף שלמד מעובדא דפונדקית לשאר מסלפ"ת, ולא דחה משום דהכא הוציאה להם מקלו כו' דעיקרה דהך הוצאת חפציו אהני לר"ע דלהוי בסהדותא דמלפ"ת כעין דו"ח כשנ"ת, ולפ"ז למאי דקי"ל כרבנן דלא בעינן דו"ח בעדות אשה, לא נ"מ מידי בהך מילתא ושפיר גמרינן

מינה

(כה) ועדיין צריכין אנו לבאר שיטת הירושלמי בזה, ולענ"ד ע"פ יסוד דברינו, יאירו לפנינו דברי הירושלמי וגרסתו, במשנה פ' בתרא דיבמות ה' ח' אפילו שמע כו' ר' יהודה בן בבא אומר בישראל עד שיהא מתכוין (זו היא גירסת ש"ס ירושלמי, אבל בש"ס דילן גרסינן אפילו מתכוין ולפנינו יתבאר] ובעכומ"ז אם הי' מתכוין אין עדותו עדות, ואיתמר עלה, איזהו מתכוין ר' יוחנן אמר כל שמזכירין לו אשה רשב"ל אמר כל ששואלין אותו והוא משיב א"ר חגי כו' רב יהודה בשם רב אין הלכה כריב"ב בישראל ומילהון דרבנן אמרין כן דאמר ר' שמואל ר' אבהו ר' עקיבא בר אחא בשם ר' יסא אין בודקין עדי מיתה בדרישה וחקירה כו', והנה המרדכי תמה על סתירת ש"ס דילן והירושלמי דבש"ס דילן (יבמות קכ"א:) ר' יוחנן מחמיר וס"ל דאפי מתכוין לעדות פסול עכומ"ז מסלפ"ת, ור"ל ס"ל עד שיהא מתכוין להתיר ע"ש, ואולם מה שרצה המרדכי לפרש לשון הירושלמי דר' יוחנן לחומרא, כבר סתר זה בעצמו דבירושלמי שלהי יבמות מבואר שאינו כן

ובאמת יותר תמוה גרסת הירושלמי במשנה בישראל עד שיהא מתכוין, משמע דישראל מלפ"ת לא מהני וגרע בזה מעכומ"ז, וזו לא שמענו מעולם שיהא מסלפ"ת דישראל גרוע מעכומ"ז, וסבור הייתי לומר דהכי פירושו דודאי עדות גמור עדיף ממלפ"ת, אלא דבעכומ"ז דעדותו גרע ממסלפ"ת, להכי סמכינן אמסלפ"ת, שהרי א"א לשאלו בתורת עדות, אבל ישראל אם שמענוהו מסלפ"ת לא סמכינן עלי' עד שיעיד בתו"ע, אבל אין זה נכלל בלשון המשנה דמשמע שזה מעכב עד שיהא מתכוין, ולפי הפירוש שאמרנו אי לית' קמן ודאי סמכינן עליו, אלא דלכתחילה בעינן עדות, והל"ל צריך שיהא מתכוין ודוק, אך לפי מה שביארנו לעיל יסודי הדברים דלמאן דס"ל להכשיר רק עדות עד אחד כשר, הוא משום דס"ל דבעי דו"ח ובעינן עדות גמור כמשנ"ת

, עוד כתבנו דלפ"ז גם עכומ"ז מסל"ת לא מתכשר אלא במראה פנים לדבריו כמו הוצא' מקלו כו' של הפונדקית כמש"ל, והנה ר' יהודה ב"ב מבואר בשלהי יבמות (קכ"ב.) שהוא הכשיר רק ע"א כשר, והיתר זה מעדותו נשנה במס' עדיות (פ' ו' מ"א) [ואחרי' הוחזקו להיו' משיאין ע"פ עדות הפסולין] וזה מתבאר לפנינו יפה משיטת הירושלמי דאיהו נמי ס' דבעינן דו"ח [ולהכי מסיק הירושלמי ואנן דלא בעינן דו"ח, קי"ל נמי דלא כוותי' במתניתין] והוא מטעם שאמרנו, ודברינו מוכרחים כיון דס"ל דרק עדות ע"א כשר מהני לאשה להשיאה, משום דעדותו תו"ע גמור, ואיכא בי' דרישה וחקירה כראוי בעדותו כמשנ"ת [משא"כ בפסולי עדות כמו שבארנו] וכדאסיק הירושלמי אליבי' דבעי דו"ח, והנה כבר ביארנו לעיל דעיקר הטעם דבעינן דו"ח הוא משום דשרינן א"א לעלמא, עוד נקדים דקי"ל דתו"ע גמור הוא דווקא בנתבע להעיד (עיין בחו"מ סימן כ"ח) ולפ"ז אומר אני דמחלוקת ר"י ור"ל דירושלמי לאו היינו מחלוקת דש"ס דילן, ומחלקותם הוא לפרש מתכוין דישראל דקתני במתניתין כמבואר בהמשך לשון הירושלמי, דבתר פלוגתא דר"י ור"ל מסיק אין הלכה כריב"ב בישראל, אלמא דבהא קאי ודוק

(כו) ועיקר פירוש המשנה כך הוא, דלר"י ב"ב דבעי דו"ח באמת לא מתכשרא מסלפ"ת בין מישראל בין מעכומ"ז עד שיהא דבר מוכיח לדברי' כמש"ל, וכך היא הצעת המשנה, בישראל עד שיהא מתכוין, פי' להעיד בתו"ע גמור, אבל בלא"ה לא מהני, ובעכומ"ז בגוונא דמהני בי' [כגון שמראה הוכחה לדבריו כמ"ש] מ"מ בעינן שיהיו דבריו בלא כוונה, אבל אם הי' מתכוין אין עדותו עדות, ובזה גם הוכחה לא מהני כל שהוא מתכוין כמ"ש התוס' בשלהי יבמות עש"ה, ועל מתכוין דישראל מייתי פלוגתא דר"י ור"ל דר"י ס"ל כיון דעיקר דרישה וחקירה מכח היתר האשה הוא, לזה נקרא מתכוין כל שמזכירין לו אשה, ור"ל ס"ל דאפי' מעיד סתמא בתו"ע נמי סגי, והיכי דמי תו"ע גמור כל ששואלין אותו והוא משיב וכמ"ש, ולהכי בשלהי יבמות דשאלו לפונדקית אי' חברינו מדקדק הירושלמי לית הדא פליגי על ר"ל, פי כיון דר"ל קרי לי' בישראל מתכוין כל שהוא ע"י שאלה איך יכשיר כה"ג בעכומ"ז ששאלוה.