עמודי אור קלה

דלא שייך מגו אלא בביטול עדות מצד הדין, בדברים שגזרה תורה שלא תתקיים בפרט זה העדות, ולא בצד נגיעת ממון

ומעתה מבואר הדבר, שדעת רש"י והרמב"ם אינה נסתר' מסוגיא דגיטין והירו', דודאי לענין עדותו על שורו דפסולו רק גזה"כ, מטעם שאדם קרוב אצל ממונו, אף שהוא מעיד חובתו, גזיר' מלך היא, אמרינן מגו דמהני ארובע מהני נמי לגבי שורו, אבל גבי עצמך ונכסי, דהוה נגיעת ממון לא שייך מגו כמו שבארנו, ומ"מ מבואר בסוגיין דביסוד זה נחלקו רב דימי ורבין, וגם לרבין אפשר דר"מ לחוד ס"ל כן ורבנן פליגי גם על יסוד המגו, [ובאמת למסקנא יש מקום לומר דבלברר לחוד פליגי רבנן ודוק]

(כב) שוב ראיתי פני' אחרי' בס"ד אשר מצינו גם מחלוק' תנאי' ביסוד המגו בקיו' העדו' קצתו מכח קצתו [ויתבאר עוד אשר ר"ע ור"ט בזה לטעמייהו אזלי תרווייהו] (פ"ו דסוטה ה' ב') דבירו' מייתי ברייתא דפליגי ר"ע ור"ט בע"א בסוטה והכי גרסינן התם ועד אין בה אין לי אלא עד מנין אפי' עבד אפי' שפח' כו' וכר' ישמעאל דר' ישמעאל אמ' כל מקום שנאמר בתורה עד סתם הרי אלו בכלל שני עדים עד שיפרש הכתוב שהוא עד אחד אשכח תני ר' ישמעאל אומר שני עדים, מתניתא משהודה ר"ע לר' טרפון דתני ר"ט עד אחד נאמן לטמאותה ואין עד אחד נאמן להפסידה מכתובת' ר' עקיבא אומר כשם שע"א נאמן לטמאותה כן עד אחד נאמן להפסידה מכתובתה אמר לו ר' טרפון איכן מצינו עד אחד בממון כלום אמר לו ר"ע ואיכן מצינו עד אחד באשת איש כלו' אלא כשם שע"א נאמן לטמאות' כך עד אחד נאמן להפסיד' מכתובתה חזר ר' עקיבא להיות שונה כר"ט, הנה התבאר שיטתם דאף בע"א בסוטה שהאמינתו תורה לענין טומאה, דר"ט ס"ל דמ"מ לענין להפסידה כתובתה אינו נאמן והודה לו ר"ע ע"ש [ובפירושו של הק"ע, כי פירושו של הפני משה משולל הבנה ואולי ט"ס יש בדבריו] והעיקר בכוונת הירושלמי לענ"ד ההכרח לומר דהא דתני ר' ישמעאל אומר שני עדים גבי סוטה] לא קאי אטומאה כלל, דהא (בבבלי ג'.) תנא דבי ר' ישמעאל מפני מה האמינה תורה ע"א בסוטה כו', מבואר דר' ישמעאל ס"ל דע"א נאמן בסוטה, ואי הוה ס"ל להירושלמי דתרי תנאי נינהו אליבא דר' ישמעאל, לא הוה שתיק מלפרש כן, אבל העיקר דר' ישמעאל סתם תני דבעי שני עדים, וקשה לי' להירושלמי דהא לעיל מינה דריש גם לר"י דמהימן ע"א בסוטה (וכמו שמפרש הפ"מ ע"ש] ואהא משני מתניתא [ר"ל הך ברייתא דבעי ב' עדים] משהודה ר"ע לר"ט, דלענין כתובה בעינן שני עדים, ואתיא הך ברייתא דר"י נמי לענין כתובה ודוק, המתבאר שם דאנן קי"ל כיון דסלקא נאמנות העד לענין טומאה דגלי רחמנא, ממילא מהני גם לענין ממון, ור"ע ור"ט פליגי ע"ז, דלמאי דגלי רחמנא לענין טומאה מהני ולענין ממון לא מהני, וזה מתבאר יפה שכך הוא פירושו של הירושלמי ועיקר דמהימן לת"ק לענין כתובה הוא מטעם מגו, דהא שם בסמוך בירושלמי בעי, דאם העידה חמותה שהיא מה' נשים שנאמנות לאוסרה ולא להפסידה כתובתה] שנטמאה ועל פי' כבר נראית שלא לשתות, אם מהני אח"כ עדות ע"א כשר להפסידה כתובתה כיון דהשתא לא מהני עדותו לענין איסור [שהרי כבר נאסר' מעדות חמותה] הרי מבואר כמו שכתבנו דהנאמנות הוא משום דמדמהני העדו' לענין איסור' אהני נמי לממון, והכא כיון דלא אהני לאיסור שכבר נאסרה ע"פ חמותה מבעי לי' אי נאמן לכתובה ע"ש, דמשמע דלקושטא ס"ל דאינו נאמן בכה"ג לענין כתובה דעיקר הנאמנות הוא משום

מגו

(כג) וע"פ הדברי' שכתבנו נוסיף לקח עוד בעה"י בפלוגתא אחרת דר"ע ורבנן ויגלה לן טעמייהו דקיימי בשיטתייהו ולטעמייהו אזלי (דבב"ב נ"ו:) פליגי ר"ע ורבנן לענין אכלה שלש שנים בפני שלשה כתי עדים, דר"ע ס"ל אין מצטרפין, דבעינן דבר ולא חצי דבר, ורבנן ס"ל דמצטרפין, ופירשה הרי"ף ז"ל שם לפלוגתייהו, דהא רבנן נמי מודו דדרשינן דבר ולא חצי דבר, ולהכי שתים אומרים אחת בגבה ושתים אומרים אחת בכריסה לא מצטרפי גם לרבנן, אלא דהת' סברי רבנן כיון דאהני סהדותייהו מיהו לפירי דהאי שתא, מגו דמהניא להא דהוה דבר שלם, מהניא נמי לאצטרופי לחזקת ג' שנים אע"ג דבהא דצירוף לחודה לא הוי מהני, דהא הוה חצי דבר מ"מ משום מגו מהני, ור"ע ס"ל דלא אמרינן מגו מענין לענין בכה"ג, אע"ג דחדא עדות היא למאי דמהני מהני, ולמאי דהוה חצי דבר לא מהני, וכה"ג איתא לפלוגתייהו בסנהדרין (פ"ו:) דעדי גניבה ואכילה דבן סורר, דלרבנן מצטרפי נמי מטעם מגו [עיין היטיב בלח"מ פ' כ"א מה' עדו' שביאר הדברי' באורך] ור"ע ס"ל דלא אמרינן ממילתא דמהני למידי דלא מהני ודוק היטיב בכ"ז כי קצרתי. **(הג"ה יודע דבירושלמי (סנהדרין פ"ז י') בסוגיא דנותן מזרעו למולך ר' בון בר חייא בעא קומי ר' זירא מסר ולא העביר בפלוגתא דחזקי' ור' יוחנן דאיתפלגון טבח ולא מכר חזקי' אמר חייב ור' יוחנן אמר פטור, עי' בפ"מ שנדחק מאוד איך אפשר לומר דטבח ולא מכר לענין ארבעה וחמשה לא יתחייב הא קרא כתיב או מכרו ע"ש, ולענ"ד ט"ס יש בירושלמי וכצ"ל דאיתפלגון גנב ולא מכר חזקי' אמר חייב ור"י אמר פטור, וקאי על גניבה בנפש דפליגי חזקי' ור"י בש"ס דילן (סנהדרין פ"ו:) אם גנב נפש ולא מכרו [שאינו חייב מיתה] דחזקי' אמר חייב מלקות אלאו דלא תננוב [וכן העדים כשהוזמו ע"ש] ור"י אמר פטור דס"ל גניבה בנפש חצי דבר הוא ולא לקי עלי', ועי' בבעהמ"א ומלחמו' שם שהאריכו בביאור הסוגיא עכ"פ זהו היוצא מדבריהם, והכי נמי בעי ר' בון דבמולך ששנינו אינו חייב מיתה עד שימסור [בנו לכומרים] ויעביר אותו באש,] אם מסר ולא העביר אם חייב מלקות מהאי קרא ומזרעך לא תתן להתחייב על הנתינה לבדה] או לא ותלי לה שפיר בפלוגתא דחזקי' ור"י דלחזקי' חייב ולר"י פטור

באופן שדבר זה אם לדון קיום העדו' ע"י מגו, נפתח בגדולים רש"י ורמב"ם ז"ל ומחלוקת הראב"ד והרא"ש והמפרשים בצידם, ונסתיים בגדולים האמוראים רבין ורב דימי, ומקורם נאמן בגדולי גדולים ר"ע ור"ט וסייעתם כמו שנתבאר בעה"י, ומעתה אומר אני דהיינו נמי פלוגתייהו בסוגיין, לענין דו"ח, דרבנן סברי דאע"ג דד"נ בעו דו"ח, ולא מהני בהו עדות בלא דו"ח מ"מ בהא כיון דאיכא נמי ד"מ, מגו דמהני עדותן לממון מהניא נמי למשרי א"א לעלמא, אע"ג דכד"נ דמיא, ור"ע לטעמי' דלא מהני מגו כה"ג, לכך מצריך דו"ח, וכן ר"ט נמי כר"ע ס"ל כמו שהבאתי הירושלמי לכך קאי בשיטת ר"ע להצריך דו"ח, והדברי' נכוחים לענ"ד בס"ד

ונוסיף לקח ביסוד המתבאר מסוגיא דסנהדרין דבנוגע לא אמרינן מגו, ובפסול שהוא מגזה"כ לבד, אמרינן מגו נאמר עוד דבמה שהצריכ' תור' עדות שיכול להזימה יש לנו לדון בו סברא, וגם גזה"כ בלי טעם דבמה שהעדים יש בהם תורת הזמה שכשיוזמו נדונין בכאשר זמם מיתה או ממון או מלקות שרצו לחייב את מי שהעידו עליו] יש סברא לומר שמכח זה האמינה תורה עדותן לפי שיראים להעיד עדות מוזמת לפי שגדול עונשם אח"כ, ובמקו' שלא יתקיים בהם עונש כאשר זמם, יש לומר דבכה"ג לא האמינה תורה אותם כלל, וחיישינן דילמא משקרי, ובכה"ג ודאי לא נדון מגו להאמין מעדות לחבירתה, כי היכי דלא אמרינן מגו בנוגע משום דחיישינן למשקר, סברא זו ממש איתא בהעדר דין עונש ההזמה, משא"כ במקו' דליכא נפקותא לענין עונש הזמ', ומ"מ מיפסלא עדות שאי אתה יכול להזימ' מגזה"כ דמשפט אחד אמרה תורה וע' ב"ק (צ"א.) דלענין גומרין דינו של שור שלא בפניו משוינן לי נמי לגמר דין דאד' אע"ג דשור לאו בר טענתא] בזה שפיר יתקיים מגו מעדות לעדות, למאן דס"ל מגו בכה"ג, ועתה נפרוט הענינים בעדותו על שורו אע"ג דנימא אדם קרוב אצל ממונו, מ"מ עונש הזמה לא שייך כאן כלל שהרי ממון עצמו הי' רוצה להפסיד ודוק] אלא דמ"מ פסול קרוב מגזה"כ, וכיון דליכא כאן סברא שלא להאמינו, אמרינן שפיר מגו, וכדעת הרמב"ם ודעימי', וכמו שנתבאר יסוד העומדים בשיטה זו, וכן בעד סוטה מיקיימה בי' הזמה גם לענין הפסד הכתוב' [ע' שבועו' ל"ב.] להכי אמרינן מגו להאמינו ודוק, וכן בסוגיא זו דיבמו' דאמרינן כיון דשרינן אשת איש לעלמא כד"נ דמיא היינו דדמיא לד"נ אבל אין כאן חיוב מיתה בעדותם זו, שיחסר לנו בהם עונש הזמה בלי דו"ח אלא כיון דאיסורא היא היתר א"א, דמיא לד"נ להצריך בהם עדות שאתה יכול להזימה מגזירת הכתוב אבל לא לעונש, ובהכי מהני מגו למאן דאית לי', ולהכי בסוגיא דסנהדרין (מ"א.) דאיכא חיוב מיתה ועונש הזמה, לא מהני מגו מדמה ימני לאוסרה על בעלה להימנו נמי למקטל', דהתם יחסר לנו עונש ההזמה וחיישינן למשקרי ולא מהני מגו כמו שנתבאר בע"הי.