עמודי אור קלד

דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי, או משום דאשה דייקא ומינסבא, והאי טעמא שייך נמי לכאורה בפסולי עדות, כמו שהוא באמת לדידן, ומאי דעתי' דר' עקיבא לחלק ביניהם, ועיין בנוב"י מה שהאריך בזה, ואומר אני שר' עקיבא לטעמי' אזיל כמו שיתבאר בס"ד, דבשלהי יבמות תניא אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה, ר"ע ור"ט אומרים [כן גרסת כל הראשונים וכן הוא גם בתוספתא דר"ע ור"ט בחדא שיטה קיימי עיין בהגהת מהרי"ב] בודקין וקמפלגי בדר' חנינא דאר"ח דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה כו' ומה טעם אמרו ד"מ אין צריכין דו"ח כו' מר סבר כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי, ומר סבר כיון דשרינן א"א לעלמא כד"נ דמי

וראיתי להק"נ שהקשה בשם הרמב"ן דא"כ ארוסה דלית לה כתובה א"כ לית בה צד ממון תבעי דו"ח, ולענ"ד יש ליישב דהא אכתי איכא צד ממון שהרי ארוסה אית לה מזונות בהגעת זמן (כתובות נ"ז:) ועי' בא"ע (סי' נ"ו ס"ג) ולזה מהני העדות ודוק, אבל עיקר הסוגיא טעמא בעי במאי קמפלגי, ותו מה סברא היא דכיון דיש בזה צד ממון לא נצטרך גם לד"נ דו"ח

(יח) וסבור הייתי לומר דהיינו טעמא, דהא עיקר הא דבעינן דו"ח הוא דליהוי עדות שאתה יכול להזימה ובממון תקינו רבנן [או אפשר גם מדאורייתא עיין בנוב"י מ"ק סי' ע"ב בא"ע] דלא בעינן, והא בסנהדרין (מ"א.) אמרינן עדי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו, [ע"ש באורך דבאמת מה"ט אף איהי לא מיקטלא, ולא משכחת לה אלא באשה חבירה כו'] ולפ"ז בכה"ג נמי דפתיכי ד"מ וד"נ בחדא מילתא, הא א"א להיות תורת הזמה גם אד"נ, שהרי העדים יאמרו לממון באנו, וכיון דממילא לא מתקיימא הזמה, להכי לא בעינן בכי הא דו"ח ודוק

שוב ראיתי שהתוס' (בסנהדרין ט': ד"ה עדי) כתבו לחלק דדוקא היכא דאיכא למימר שהעדים סברו שיתקיים זה בלא זה שייך למימר הכי, אבל היכא דידעי שא"א להיות זה בלא זה שפיר נהרגין, והכא נמי מה סברא יש שתטול האשה כתובתה ולא תהא מותרת להנשא, אדרבה עיקר מה שנוטלת כתובה הוא מתנאי זה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, וא"כ א"א להם למימר לממון באנו ודוק

(יט) אבל יסוד מחלוקתם של ר"ע ורבנן לענ"ד, בהקדם חקירה אחת בדיני עדות, וגדולה היא אצלי, בדין עדות על שני פרטים, ובאחד נשלמו בו בעדות העדים בדין עדות ככל משפטם, והשני יחסרו לו איזה תנאי' שהצריכה תורה בעדות, אי אמרינן מגו דמהימן ואהני עדותו לדבר שהשלים בו תנאי העדות הנצרכים כפי התורה, מהני נמי לדבר השני, אף שאלו היתה עדותו לדבר השני בפ"ע לבד, לא הית' מתקיימת, כיון שחסר בה תנאי העדות, מ"מ כשהוא מצורף לדבר שהועילה עדותו, תועיל גם לזה, או לא אמרינן כן

והנה בסנהדרין (יוד.) גרסינן בעי רבא פלוני רבע שורי מהו מי אמרינן אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם קרוב אצל ממונו או דילמא אמרינן אדם קרוב אצל ממונו בתר דבעיא הדר פשטה אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם קרוב אצל ממונו, ופירש"י הדר פשטה לא אמרינן אדם קרוב אצל ממונו לענין פלגי דבורא והשור יסקל וכי אמרינן בתמורה (כ"ח.) רובע ונרבע ע"פ הבעלים אסור לגבוה ומותר להדיוט דאינו נסקל הני מילי היכא דלא העידו הבעלים על הרובע מי הוא או העידו כו' אבל הכא דגברא מקטיל על פי בעל השור לא פלגינן דבורא משום ממון, הרי מבואר דעת רש"י דאע"ג דאלו היתה עדותו על השור לבדו לא היתה מועלת, מ"מ הכא מהני, מגו דמהני עדותו על הרובע לחייבו

והנה דעת הרמב"ם (פי"ב מה' עדות) כרש"י דאמרינן האי מגו ומקטיל גם השור, הן אמת שהראב"ד שם בהשגה חולק ודעתו ז"ל בשם המפרשים דאיפכא אמרינן כיון דלגבי שורו לא מהימן, בטלה עדותו גם לגבי הרובע ע"ש, הרי לפנינו שדין זה שנסתפקנו הוא מחלוק' הראשונים נ"ע, אי אמרינן מגו לקיים העדות או לא

(כ) וראיתי להרא"ש פ"ק דמכות (סי' י"ד) שפירש ג"כ הסוגיא כדעת הראב"ד דאמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה גם בכה"ג, וכיון דלא מהני עדות על שורו, בטילה היא גם ארובע, ולא מקטיל אף הרובעו והאריך להביא עוד הירושלמי בכתב כל נכסיו לשני בני אדם, והביא ההיא דגיטין (י"ח) עבד שהביא גטו וכתב בו עצמך ונכסי קנוין לך דעצמו קנה נכסים לא קנה, ואם אמר כל נכסי ס"ל לאביי דמתוך שלא קנה נכסי' לא קנה עצמו, ורבא ס"ל דאחד זה ואחד זה עצמו קנה נכסים לא קנה [ובעיני יפלא שהטור והב"י הביאו בפשיטות דעת הרמב"ם להלכה, ולא זכר הטור דעת אביו הרא"ש כלל לחולק בפשיטות, וס"ל כהראב"ד, והנלענ"ד ביישוב דעת הטור והב"י, דסבירא להו דאפילו לאביי דס"ל (גיטין ח'.) מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו היינו אי בשעת עדותו איתנהו נכסים, נמצא שעדותו היתה על עצמו ועל הנכסים, וכיון שמתבטלת עדותו לגבי הנכסים, ונשארו בחזקת הנותן, ובטלה עדותו עליהם, בטלה נמי לגבי עצמו, אבל אם בשעה שהביא גטו היו הנכסי כבר אבודי' מן העול', שנמצא עדותו ללא הועיל על הנכסי' שהרי אינם, לא שייך לומר מגו דבטלה לגבי נכסים בטלה לגבי עצמו, שאין בנכסים קיום או ביטול, ולא שייך לומר גבייהו בטלה העדות, שאין כאן צד עדות כלל, והוא דבר מסתבר ופשוט לענ"ד, ולפ"ז הרי הטור וב"י לענין ליפסל לעדות בזמן הזה כתבו דינם, ופשוט דבזה"ז כשהעידו על השור שנרבע אין שום תועלת בעדותן, שהרי אין לנו סנהדרין דנין מיתה, וגם הא לא העידו בפני כ"ג [ואי משום לפסול לקרבן דהא מקריבין אע"פ שאין בית, בלא"ה ע"פ עצמו הוא נפסל, בלא תורת עדות ודוק] ואין כאן צד עדות גבי השור שנדון לומר כיון שנתבטל לגבי השור בטילה נמי לגבי הרובע, והדבר פשוט לענ"ד דהרובע נפסל לעדות בזה לכ"ע, אף לשיטת הראב"ד והרא"ש, כיון שלא הי' בעדותו שום ענין לגבי השור לא שייך לומר בה בטלה, ומ"ש הטור בלשונו הוא ואחר מצטרפין להורגן, ולדברינו הא לענין קטלא חולק הרא"ש, פשוט שלא חש הטור יכתב הדין כשיטת הרמב"ם ורש"י, כיון דלענין עדות [שהוא דינו שעסוק בו] גם הרא"ש מודה, וההריגה הילכתא למשיחא היא, למה יביא דעת הרא"ש שאין בה נפקותא בזה"ז כן נלענ"ד ברור, וראיתי להנוב"י מ"ק א"ע סי' ע"ב שתמך יסודו בפשיטות שהטור וב"י אזלי בשיטת הרמב"ם, וכמעט שלא מצא חולק [ולא זכר דברי הרא"ש במכות שזכרנו] ולענ"ד אינו כן] והנה לפי המתבאר לכאורה עד כאן לא נחלקו אביי ורבא אלא בביטול העדות מכח ביטול מקצתה דאביי ס"ל בטלה כולה, ורבה ס"ל פלגינן דבורא, אבל לקיים כולה במגו דמהני עדותו להא מהני נמי להא לא שמענו, ולפ"ז בהשקפה דברי הרמב"ם ורש"י תימה הן

(כא) שוב ראיתי שמחלוקת הפו' ז"ל יש להם מקור נאמן בש"ס (סנהדרין ר"פ ז"ב) דפליגי ר"מ ורבנן דר"מ ס"ל זה פוסל דיינו של זה ועדו ורבנן ס"ל לא פסיל עד שיביא ראי' שהם קרובים או פסולים, ומוקי לה רב דימי התם דביש כאן שתי כתי עדים ובצריך לברר פליגי, וכי אתא רבין אמר ר' יוחנן רישא בעדים פסולים ודיינים כשרים מגו דפסלי עדים פסלי נמי דייני' [פירש"י בעל דין פוסל הדייני' והעדי' ונמצאו דבריו אמת על העדי' ומשום הכי מהימנינן לי' אפי' לגבי דייני'] סיפא בדייני' פסולי' ועדי' כשרי' דמגו דפסלי דייני' פסלי נמי עדים [פירש"י שנמצאו דבריו אמת על הדייני' שפסולי' הם ומשו"ה מהימנינן להו אעדים אליבא דר"מ, ורבנן לית להו מגו] מתקיף לה רבא בשלמא מגו דפסלי עדים פסלי נמי דייני איכא בי דינא אחרינא [ואינו נוגע בעדות, רש"י, פי' בעדות שמעיד לפסול הדיינין] אלא מגו דפסלי דייני פסלי נמי עדים והא עדים תו ליכא, לא צריכא דאיכא כת אחרת הא ליכא כת אחרת מאי הכי נמי דלא מצו פסלי היינו דרב דימי איכא בינייהו מגו מר סבר אמרינן מגו ומר סבר לא אמרינן מגו, פרש"י רבין סבר אמרינן מגו בעלמא כדקיימא הכא טעמא משום מגו הוא ואי לאו הכי לא הוה פסיל ר"מ ולרב דימי לא אמרינן מגו בעלמא עכ"ל, המתבאר מזה דהיינו פלוגתייהו אי מהני מיגו גבי עדות לדון אף בדבר שאינו נאמן בעדותו כשהיא בעצמה שתתקיי' ע"י מגו דמהני עדותו ונאמנותו לגבי מילתא אחריתא, שהרי ברישא בדיינים ובסיפא בעדי', עלה לחודה לא הוה מהימן רק מטעם מגו

ומ"מ מבואר דגם לרבין דס"ל אמרינן מגו לר"מ היינו דוקא במה שאינו נוגע אבל במה שיש בו צד נגיעת ממון לא מהני מגו, דהא בליכא פת אחרינא [גבי עדים] פשוט לש"ס דלא מהני, דהוה צד נגיעת ממון, ומתבאר מזה