עמודי אור קלג

בסימניו, ומה הפרש בחששא זו אם לומר שמא השאיל הוא כליו לאחר או הוא שאל מאחר, וכמו שבאמת אנו דנין כן גבי הכרת המת להשיא אשתו, דלא סמכינן אהכרת בגדים, ואמרינן זה הנהרג שאל בגדיו מבעל האשה

אבל בירורן של דברים לענ"ד דודאי לענין גוף הדבר לא חיישינן לשאלה כלל ומוקמינן לי' בחזקת הנותן סימנים, אבל שיועיל דבר זה לדבר אחר כגון האוכף להחמיר חיישינן לשאלה, וכה"ג כתבו התוס' (בקדושין ס"ו. ובכ"ד) שחזקת אדם אינו מועיל לחבירו ודוק

אלא שאומר אני שכל זה הוא שיועיל לדבר אחר במקום חזקה על הדרך שביארנו, אבל במקום דלא מנגד לחזקה מועיל חזקת דבר זה אף לחבירו וכשי"ת יפה

(יד) ומעתה יתיישב בטוב טעם הא דפריך הש"ס אחששא דשאלה מחמור בסימני אוכף, ולא פריך מפירות בכלי, דבשלמא גבי פירות בכלי הספק הוא בין המוצא ובין בעל הכלי, שהרי אם נחוש לשאלה יהי' הפירות של המוצא, דהא פירות דבר שאין בו סימן הוא, ואם לא נאמין לסימן הכלי לגבי הפירות יזכה המוצא בפירות, נמצא שהספק הוא בין המוצא ובין בעל הכלי [והכי תניא בהדיא ב"מ כ"ה.] מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז, בא בעל הסימן ונטל את שלו [ופרש"י את הכיס ואמר אין המעות שלי] זכה הלה במעות מבואר הוא כמ"ש, ועיי' בפ"י שתמה הא מילתא דפשיטא היא, כיון שבעל הכיס מודה שאין המעות שלו, והנלענ"ד דהא קמ"ל, דה"א אכתי יכריז שמא השאיל בעל הכלי כליו לאחר והוא נתן בתוכו הפירות או המעות, וכשיכריז יתן סימן שהפירות היו בכלי [ואפילו אם בעל הכלי אומר שלא השאילה לאחר כלל, מ"מ הי' מקום לחוש שמא אחר שאבדה מצא אחר את הכלי ונתן לתוכה את הפירות, ושוב נאבד גם ממנו הכלי עם הפירות [ומהכלי נפלו עתה בסמוך לה] והוא אינו מתייאש, שסבור שיתן סימן בכלי] ולהכי קמ"ל דכולי האי לא חיישינן, וזכה הלה בדבר שאין בו סימן] וכבר נתבאר שהמוצא אבידה לא מקרי מוחזק, נמצא שמה שאנו מביאין ראיה מן הכלי על הפירות, אינו מנגד לחזקה כלל ולהכי לא חיישינן בי' לשאלה. ועיקר קושיית הש"ס הוא מחמור בסימני אוכף, דבאמת חמור דבר שיש בו סימן הוא, ופשיטא דכמה סימנין יכולין להמצא בו, אלא שזה לא הכיר בהם, ואנו באין להחזיר לו מכח סימן האוכף, ואם באנו לחוש דלאו דילי' הוא פשיטא שהי' חייב להכריז על החמור עד שיבא בעליו ויתן סימן בגופו, וכבר ביארנו שחזקת בעלים חזקה גמורה היא, נמצא שאנו באין מכח האוכף להוציא החמור מחזקת רובא דעלמא כמשנ"ת, דבאבידה איכא חזקה, ע"ז שפיר פריך הש"ס ליחוש לשאלה במקום חזקה ודוק היטיב כי הדברים נכונים בס"ד

(טו) ועדיין נשאר לנו ליישב הא דלא פריך הש"ס ממוצא שטרות בחפיסה שמחזירין השטרות בסימן החפיסה ואמאי לא חיישינן לשאלה, והנה באמת התם מיירי שאין הספק אלא בין הלוה להמלוה [ומיירי בגוונא דליכא לספוקי שמא של אחר לגמרי הוא, כן הוא מתבאר מדברי הטור ש"ע ח"מ סי' ס"ה ס"ט עש"ה] ונלענ"ד להכריח דשטר כיון שנפל שוב איתרע חזקת הלוה והמלוה ממנו, ולא שייך ביה חזקה כלל

וראיה ברורה לזה מהא דאמרינן (בב"מ כ"ח.) סימנים ועדים ינתן לבעל העדים, ופירשה הרא"ש דלאו דוקא שהעדים מעידים שנפל ממנו אלא אפי' מעידים שהיתה שלו מעמידין אותה בחזקתו [ולא חיישינן שמא מכרה לבעל הסימנים] ודבריו מוכרחים מתוך הסוגיא דאמרינן שם עדי אריגה ועדי נפילה ינתן לעדי נפילה, דאמרינן זבונא זבנה ע"ש, ואמאי לא נקט הש"ס רבותא יותר עדי אריגה וסימנים ינתן לבעל הסימנים, ע"כ דבכה"ג מוקמינן אחזקת מרא קמא, ולא יהבינן לבעל הסימנים, ומעתה לכאורה יפלא בההיא דאמרינן היא אומרת סימני הגט והוא אומר סימני הגט ינתן לה, והא גבי גט אנן סהדי שהי' שלו מקודם, ומ"מ יהבינן לה בסימנים, אע"כ דהיינו טעמא כיון שהגט הוא דבר העומד לצאת מרשותו לרשותה, להכי מהני ביה סימנים, וממילא כי נפל לא שייך בי' חזקה לגבי מלוה, ושפיר מהדרינן לי' בסימן חפיסה ולא חיישינן לשאלה, כמו שביארנו לעיל בס"ד דהיכא דאינו נגד החזקה לא חיישינן לשאלה

העולה מתוך מ"ש ביישוב הסוגיא שאין לנו הכרח בחשש שאלה לחלק בין ממון לאיסור כשנ"ת, אבל העיקר דחששא לשאלה אינה אלא במקום דבעינן לאפוקי מידי מחזקה, ולהכי קאמר הש"ס דאין מעידין על סימני כליו של המת משום דאתתא בחזקת א"א קיימא ולהכי חיישינן לשאלה

ויצא לנו מזה דהיכא דע"י מאורע יצתה האשה מחזקת א"א, שוב סמכינן אהכרת בגדים, ולא חיישינן לשאלה כלל כשנ"ת בס"ד, ולפנינו יתבאר מה שהוא נוגע יסוד זה לנ"ד

(טז) וטרם נבא למשפט האשה שאנו עסוקין בענינה, נעמוד עוד בדברי עדות העכומ"ז, ולכאורה תרתי תיוהי חזינא בדבריו דאע"ג דאיהו התחיל לחקור מהם מה הם מחפשים, מ"מ כיון שהם הגידו לו שמחפשים אחר הנהרג והוא השיב להם, חשש למילתא טובא הריב"ש כמו שהביא הרמ"א בשמו דכה"ג לא מקרי מסל"ת, ואע"ג שהם לא שאלו לו כלל רק סיפרו לו ענין החיפוש שלהם, ומהסוגיא דיבמות והירושלמי לא שמענו להחמיר שלא להחשיבו מסל"ת אלא בשאלה ממש, מ"מ הא הריב"ש (סי' שע"ז) אף שהוא נטה בדעתו להקל מ"מ לא רצה לעשות מעשה, וכן משמע מתשובת מהרי"ק סי' קכ"א בד"ה ועוד שכתב דאע"פ שהיו הבעלים מרדפין בפני המל"ת אפ"ה חשיב מלפ"ת, וכתב וז"ל ואף ע"ג ששמעה מפי הבעלים עצמם שהוא שלהם כיון שלא אמרו להם דבר ולא שאלוה להגיד להם כו' עכ"ל, משמע שאם דברו להם לנוכח לא חשיב מלפ"ת אף ע"פ שלא בא בדרך שאלה

ועוד יש לפנינו ריעותא משיטת המרדכי בסוגיית הירושלמי (מובא בב"ש ס"ק מ"ג) דכל שמזכירין לו אשה אף שאינו דרך שאלה, מ"מ לא חשיב מלפ"ת, ובנ"ד היתה האשה באותו מעמד כשדברו עמו, ועיין אחרונים שהשיגו בזה על שיטת המרדכי, ולפי שראיתי לענ"ד בענין זה דברי' הצריכים ביאור רב בסוגיית הש"ס והירושלמי ראיתי לישא וליתן בזה בס"ד

(יז) שנינו בשלהי יבמות (קכ"ב.) ר' עקיבא אומר אין משיאין את האשה לא ע"פ אשה ולא ע"פ עבד ולא ע"פ שפחה ולא ע"פ קרובים [אבל ע"פ עד א' כשר ס"ל דמשיאין] אמרו לו מעשה בבני לוי כו' ולא תהא כהנת כפונדקית אמר להם לכשתהא הפונדקית נאמנת הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וס"ת שהי' בידו, ובגמרא אתמר עלה מאי גריעותא דפונדקית אר"כ פונדקית נכרית היתה ומסיחה לפי תומה כו' והא אי' חברינו קאמרי לה כיון דחזיתינהו בכיא א"ל אי' חברינו כו', והנה המפרשים דקדקו עלה דסוגיא זו דמשמע דר"ע סמך אמקלו ותרמילו כו' והש"ס קאמר דמסיחה לפ"ת היתה, ותירצו דלולא הוציאה להם מקלו ותרמילו הי' מקום שלא להחשיבה מסל"ת, אבל הוצאות חפצי' סיוע להחשיבה מסל"ת, ועיין מהרי"ק (סי' קכ"א) שתמה מכח זה על הרי"ף שדקדק מסוגיא זו דאם התחיל הנכרי להסיח לפ"ת אע"ג דשיילינן לי' בתר הכא לגלוי מילתא שפיר דמי, ומאי ראי' דלמא הכא משום דמסייע הוצאת חפיצי' להחשיבה מסל"ת

והעולה מדבריו ז"ל שם בביאור השמועה דעכומ"ז מסל"ת עדיף מעדות אשה או קרוב וזו היתה תשובת ר"ע לחכמים, ולענ"ד הוא תמוה ואינו עולה אליבא דדינא כלל, דהא הלכה פסוקה אין עכומ"ז מסל"ת כשר אלא לעדות אשה בלבד ועיין ברא"ש (מ"ק סי' ע"ט) שהביא מחלוקת הפוסקים אם מסל"ת נאמן לענין אבילות, ומכל מה שכתב מתבאר שם דלכ"ע גרע מסל"ת מעדות אשה עש"ה, וגם דלפ"ז הי' לנו לומר דאם עכומ"ז מסל"ת אומר מת שלא תהא אשה נאמנת להכחישו, וזה מבואר שאינו כן. והלא גם בשבוי' דעת הרא"ש וש"פ (עי' בא"ע סי' ז') דאע"ג דעבד ושפחה נאמנין להעידה, מ"מ עכומ"ז מסל"ת אינו נאמן, וה"נ הוא בכל איסורין שבתורה, לא אשכחן עדיפות עכומ"ז מסל"ת משאר פסולי עדות, ואם נאמר שזו היתה סברת ר"ע דעכומ"ז מסלפ"ת עדיף מעדות נשים וקרובים, אבל חכמים חולקים עליו זהו אינו נכון כלל, והיכן רמיזא מחלוקת זו, וכל המפרשי' טרחו לפרש שתשובת חכמים היתה שלא היתה מסל"ת גמורה עיין עליהם, כש"ד סוגיא זו עמומה היא

גם בעיקר סברת ר"ע להכשיר עדות עד אחד כשר ולפסול עדות נשים לא ידענו טעם הגון, דהא באמת כיון דאתחזק איסורא דא"א ואין דבר שבערוה פחות משנים הוה לן לאצרוכי תרי (יבמות פ"ז.) אלא דחז"ל סמכו משום דמילתא