עמודי אור קלב

אבל השתא דמודה המוכר דהא ארעא לאו דידי' היא, לא שייך לאוקמי ממון אחזקי' פשוט דבהא אף ר"נ ור"י מודו דברי ושמא ברי עדיף, [וההיא דגזל אחד מחמשה, או לקח מאחד מחמשה דפליגי ר"ע ור"ט (ב"מ ל"ז.) ענין אחר הוא דהא כל חד מכחיש ברי דחברי' דלדידי' נמי ברי דאינו חייב רק לאחד ודוק וכ"כ התוס' בכ"מ] ולפ"ז דינו של רמ"א מוכרח אליבא דהלכתא, שהלוקח נאמן בכה"ג ודוק, אלא דכ"ז הוא בקרקע מיוחדת שברור למוכר שכבר יצאת קרקע זו מחזקתו הדין דין אמת דברי עדיף, אבל אם המוכר מסופק איזו קרקע מכר, א"כ לר"נ ור' יוחנן על כל קרקע שאומר אני לקחתי' אינו נאמן, דאיכא לספוקי שמא לא הוא הלוקח, וממילא גם קרקע זו שתובע ספק מכורה היא (דשמא שדה אחרת מכר לאחר] וכל כה"ג לר' יוחנן אוקי ממונא בחזקת מרי' [ואע"ג דקי"ל (מנחות ק"ח:) דבכה"ג שמכר וא"י איזה מכר, לוקח נוטל עכ"פ הגרוע ע"ש, וא"כ גם כאן לכאורה נאמר דיטול הלוקח השדה הגרוע, זה אינו דהתם הלוקח ידוע, משא"כ בזה בכל שדה שיחפוץ ליקח נאמר בה אוקי ממונא בחזקת מרי' ודוק היטיב,] והיינו טעמי' דר' יוחנן בירושלמי דנקט אחת משדותי מכרתי דמשמע דלא ידע הי קרקע, וכגוונא דמסיים אחת מבנותי קדשתי דלא ידע איזו בת קידש, דבכה"ג אין הבא לומר [אני הלוקח] או המקדש נאמן להפקיע זכות שדיהו או זכות שזכתה לו תורה בבתו, דאדרבא אוקי ממונא בחזקת מרי', ור' יוחנן לטעמי' בזה, דהיכא דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מרי' לא אמרינן ברי עדיף כשנ"ת בס"ד ודוק היטיב

באופן שתמכנו יסודו של הרמ"א דבשדה ידועה הלוקח נאמן, וממילא הי' מקום לומר כן גם גבי מציאה, דלגבי עלמא הי' האדם נאמן שלי היא אבידה זו בלי סימנים או עדים כמ"ש

(ט) שוב ראיתי שבאמת זה אינו דהא מבואר בסוגיא דקדושין (שם ס"ב:) דהא דנאמן לומר אני קדשתי' היינו טעמא דמהימן דלא חציף לומר אני קדשתי' דמרתת שהאב יכחישנו, ולהכי קי"ל דלא מהימן אלא בפני האב [כמ"ש בהג"ה בא"ע סי' ל"ז ס' כ"א] ומינה נמי דלענין שדה בעינן בפניו ומטעם מירתת, וזה לא שייך במציאה דמוצא גופי' לא ידע מי האובד ולא מירתת האי גברא לבא ולומר שלי היא, דהא יודע הוא שהמוצא לא יכחישנו, כיון שהמוצא עצמו אינו יודע, ובכה"ג אין הדין נותן להאמינו, וכ"ש לפ"מ שנתבאר בדברינו דמטעם ברי עדיף הוא, והא כבר הכריחו התוס' בכ"מ מסוגיית הש"ס דלא שייך ברי עדיף אלא בברי טוב שכנגדו יודע להכחישו, ברי כי האי עדיף, אבל ברי גרוע דאידך לא ידע ליכא למ"ד דעדיף, וא"כ במציא' לא מהני ברי דידי' גם לגבי עלמא וכמשנ"ת בס"ד

(י) ומתוך מה שכתבנו תמוהים לי דברי הש"ך בחו"מ (סי' רכ"ב) שכתב להשיג על דינו של רמ"א, מההיא דכתב המחבר (בחו"מ סי' קמ"ו ס"ט) אמר לו מאין לך שדה זו שלי היא השיבו איני יודע של מי היא וכיון שלא אמר לי אדם דבר ירדתי לתוכה אין זו חזקה ואעפ"כ אין מוציאין אותה מידו עד שיביא זה המערער עדים שהיא שלו, ומזה סתר הש"ך דינו של רמ"א דאע"ג דהמחזיק מסופק והמערער טוען ברי בעינן עדים, ולפי מה שביארנו בס"ד אין זה ענין כלל להך דרמ"א, דהתם המחזיק לא הי' לו עסק עם שום אדם על שדה זו ואין בידו להכחיש, ולכך אין טענת המערער כלום דהא לא מירתת וכמש"ל, ומה שהביא הש"ך שם סיוע לסתור דינו של רמ"א מדברי הג"א בב"מ פ"ג, שכתב כן בעובדא דמרי בר איסק ע"ש, באמת לפענ"ד ביסוד דברינו תתבאר שם השמועה יפה דקאמר לי' רב חסדא [בדברי מרי שאמר לאחיו הבא לא ידענא לי'] להאח הבא, שפיר קאמ' לך שנאמ' ויכר יוסף את אחיו כו' שיצא בחתימת זקן כו' ולפי פשוטו למה לי' הקדמה זו דשפיר קאמר, אבל לדברינו מבואר יפה, דודאי הא ממש דינינו זה שמרי ידע שיש לו אח אלא שאינו יודע מי הוא [דומה למכרתי שדה ואיני יודע למי] ואחיו טוען אני הוא וחצי הנכסים שלי, והי' הדין נותן להאמינו כדינו של רמ"א ע"פ הירושלמי

ואולם כפי שהשרשנו דעיקר נאמנותו הוא משום דמרתת שלא יתכחש בפני המוכר, א"כ באחיו של מרי שלא הי' למרי בו הכרה כפי הנהוג, שוב לא שייך מירתת, דהא יודע שמרי לא יכחישנו בברי, ומה"ט אינו נאמן בלא עדים, והיינו דקאמר לי' ר"ח שפיר קאמר לך כו' שאין כאן הכרה, וא"כ זיל אייתי סהדי ודוק היטיב, ובאמת מבואר להדיא בתוס' שם (ב"מ ל"ט: ד"ה שיצא) כדברינו שכ' אלא הכי מרי בר איסק לא הי' טוען ברי אלא לא ידענא לך ולכך אם יצא בחתימת זקן אינו נאמן כו' עכ"ל והוא כמו שביארנו בע"ה דבטוען שמא גרוע נגד ברי טוב, (היכי דתרווייהו אית להו למידע] אזלינן אחר הברי לחוד ולא בעי עדים כלל

והיותר נרא' דהתם [בדינו של הש"ע סי' קמ"ו שנסתייע הש"ך] תעמוד הקרקע ביד המחזיק עד שיביא עדים, מתורת השבת אבידה הוא, דהא מרבינן לכל אבידת אחיך זו אבידת קרקע (ב"מ ס"א.) ומיחייב בה בהשבה לבעלי' [ומדמצריך הרמב"ם והש"ע עדים משמע דע"א לא מהני באבידה ודלא כמ"ש קצת מהאחרוני' הארכנו בפרט זה במ"א בס"ד] ולכאורה מכאן נפשט הספק שנסתפקנו אם הא דמצרכינן באבידה סימנים או עדים הוא לגבי עלמא או לגבי המוצא, ומהכא מוכח בפשוטו דלגבי עלמא הוא, דהא כאן לעולם לא יזכה בה המחזיק, שהרי בקרקע אין מועיל יאוש ולא שום דבר, ומ"מ בעינן עדים לאפוקי מיני' וכשנ"ת

(יא) שוב ראיתי שדבר זה שעמדנו בו מתבאר מתוך סוגיית הגמרא (בב"מ כ"ז:) דקאמר רבא דהא דתיקנו רבנן דליהדרו אבידה בסימנים דניחא ליה למוצא אבידה דנהדר בסימנים כי היכי דכי אבדה לי' לדידי' נמי ניהדרו לי' בסימנים, ופריך רב ספרא וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון שאינו שלו אלא ניחא לי' לבעל אבידה כו', הלא הדבר מבואר דגם לגבי דעלמא בעינן בירור לאפוקי מחזקייהו, ובלא עדים או סימנים בחזקת רובא דעלמא קיימא האבידה, ולא מהימן הבא לקחתה לומר דידי' היא, והוא מטעמים שביארנו בס"ד

(יב) ואחרי שעלה זה בידינו, אומר אני שתמיהת הגאון בענוב"י מיושבת יפה, דודאי אלו לא הי' לנו באבידה הספק אלא בין המוצא ובין הבא לומר שלי היא, שפיר הי' מקום לומר דבאבידה לא מפקינן משום חזקה דהא המוצא לא מקרי מוחזק כמו שהביא בשם התוס' ספ"ק דכתובות, אבל אין זה ענין כלל לכאן, דהתם הספק הוא אם יחזיר לו או יזכה בה המוצא [ע"ש[ שפיר אמרינן דמוצא לא מקרי מוחזק, משא"כ בכל אבידה, אית לן למיזל בתר רובא דעלמא, ולאוקי ממונא בחזקייהו, [דמה בכך שאין בעל אבידה מוחזק בה מ"מ ממוני' היא כל היכא דאיתא ובחזקתו עומדת ודוק] ולהכי שפיר קאמר הש"ס דאי סימנין דאוריית' באבידה וסמכינן עלייהו נגד רובא דעלמא ומפקינן הממון מחזקתן, ממילא גם גט אשה מהדרינן בסימנין ולא חיישינן להא דחזקת אשת איש ואע"ג דיש מקום לומר דהכא איכא רובא וחזקה, הא כבר כתבו התוס' והכריחו בכ"מ דהיכא דגלי לן קרא דלא אזלינן בתר רובא ממילא אף חזקה בהדה לא מהני עיין ודוק] ובמה שכתבנו באורך נלענ"ד ליישב דברי רש"י בב"מ (כ"ה:) דאמרינן שם כל ספק הינוח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר, דליכא אינש דיהיב סימנא, והקשו התוס' ע"ז דפשיטא דלא יחזירנו לשום אדם שאינו יודע מי הם הבעלים כיון שאין בו סימן, ולפי מה שנתבאר לכך הוצרכנו, דהוה אמינא כיון דספק הינוח הוא ולא ניתן למוצאה ליטלה כלל, אם יבא אח"כ אחד ויאמר שהוא הניחה יהי' נאמן בכח הברי שלו, כההיא דשדה מכרתי ואיני יודע למי, דנאמן הבא לומר אני הלוקח, ולא דמי לשאר אבידה שאין בה סימן דלא מהדרינן להאומר שלי היא, דהתם נתייאש מיד כשאבדה, אבל הא אנו מסופקין שמא הניחה ולא נאבדה כלל, וממילא לא נתייאש וא"כ כשאומר שלי היא, והנחתי' מדעתי, הי' נאמן מצד עצמו שטוען ברי, אשמעינן הש"ס דמ"מ לא יחזיר לו שהברי שלו גרוע הוא כיון שאין מי יכחישנו וזו לא שמענו במקום אחר כמו שבארנו, ושפיר חידש לנו הש"ס דין זה ודוק

(יג) העולה מתוך מה שביארנו בס"ד דאבידה בחזקת בעלי' קיימא, אלא שיש לחלק בזה קצת כמו שנבאר בס"ד, שהתוס' (בב"מ כ"ז. ד"ה מה) נתעוררו כיון דסימנים דרבנן א"כ מדאורייתא כל אבידה הוי יאוש [כמו לדידן דבר שאין בו סימן] והיכי משכחת לה חזרת אבידה מדאורייתא, אפילו ע"י עדים, הא כבר נתייאשו הבעלים, ותירצו דמ"מ ע"י הסימנים חוקר ודורש אחר עדים עש"ב, ולפ"ז דבר שיש בו סימן בחזקת בעליו הוא עומד, ודבר שאין בו סימן נפיק מחזקת בעלים שנתייאשו, והנה באמת הא דחיישינן לשאלה הוא תמוה לכאורה, דהא מחזירין כל דבר ע"י סימנין, ולא חיישינן שמא שאול הוא אצלו וע"י זה הכיר