עמודי אור קלא

(ה

) והנה להכריע בדין אי חיישינן לשאלה הוא מחלוקת הראשונים והאחרוני' ומאן ספון להכניס ראש בזה, אך לא אמנע מלחקור כפי ענ"ד מה שיש לחדש בזה, כי בעניי נסתפקתי באשה שיצאת מחזקת איסור ע"י איזה ספק שמסופק לנו במיתת בעלה [כידוע דכל ספק מרע לחזקה] ושוב נמצא אחד מת לפנינו ויש לנו הכרה בכליו דשל בעלה הן אי חיישינן לשאלה

והנה הרא"ש בפ"ק דב"מ הקש' בהא דפריך הש"ס בסוגיין (ב"מ כ"ז:) אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן אמאי לא פריך הש"ס מהא דהמוצא פירות בכלי דמחזירין הפירות בסימני הכלי, ואמאי לא חיישינן לשאלה, ותירץ דודאי פשיטא להש"ס דבממון לא חיישינן לשאלה מתקנת חכמים, והא דפריך מחמור בסימני אוכף היינו דאקרא קאי דדרשינן חמור לסימני אוכף

וראיתי להגאון בעל משכנות יעקב (חא"ע סי' ט') שהקש' ע"ז דאכתי תקשי לרבא בב"מ דפשיט סימנים דאורייתא מדמהדרינן שטרות בסימנים ולא ניחא לי' למימר בהו דתקנתא היא, א"כ תקשי לי' מתניתין דמצא שטרות בחפיסה או בדלוסקמא שמחזירין השטרות בסימני הכלי ניחוש לשאלה [ותקנתא לא שייך אליבי' בשטרות] אלו תורף דבריו ז"ל ועיין עליהם

הן אמת שהש"ך בח"מ (סי' ס"ה ס"ק כ"ו) כתב דחפיסה נמי מכלים דלא מושלי הוא, וא"כ אזדא לה הוכחה זו, אבל לענ"ד דברי הש"ך בזה תמוהין במה שדח' סברת הרא"ש לחלק בין ממון לאיסור, ויישב ההיא דפירות בכלי ושטרות בחפיסה, משום דכל הני לא מושלי אינשי מסוגיית הש"ס (בב"מ כ"ח.) הוא אומר בחפיסה [הי' הגט] והיא אומרת בחפיס' ינתן לו מ"ט מידע ידעה דכל מאי דאית לי' בחפיס' הוא דמנח לי', משמע דלולא טעם זה הוה סימן מעליא, וכן אם אומרת בשאר כלי שאין לומר כן מחמת הרגילו' מהימנא, והא הסוגיא שם מיירי גם בהכחשת הגירושין [עיין ברא"ש שם ובטוש"ע אה"ע סי' קנ"ג ובב"ח שם ודוק היטיב] והא לפי דברי הבעל עדיין היא אשתו, וכי סברא הוא לומר באשה שאין דרכה להשאיל כלי' לבעל' אדרבה הא כל כלי' משועבדי' לתשמישו [כדין נ"מ] ואפילו כלים המיוחדי' לה, מ"מ פשיטא שאין לומר בה דלא מושלא לבעלה, וזה ברור לענ"ד, וא"כ התם אמאי לא חיישינן לשאלה [ולומר דכוונת הש"ס הוא דזה הוה הסימן שהי' מונח בחפיסה, הא זהו דרך השני שכתב הש"ך שם לפרש ההיא דחפיס' וע"ז באמת רבו השיטו' אי זה מיחשב סימן עיין מה"צ שהאריך] ואם באנו לומר דסוגיא זו אזלא באמת אליבא דלישנא דלא חיישינן לשאלה, הרי יש לנו הוכחה ברורה דסתמא דגמרא ס"ל כההוא לישנא ואית לן למפסק הלכתא

כוותי'

(ו) אלא שעדיין יש מקום לומר דסברת הרא"ש דרק לענין ממון לא חיישינן לשאלה כמו דסמכינן גבי ממון אסימנים שאינן מובהקים למ"ד סימנים דרבנן, והא דמהני התם סימן כלי גבי גט [אי לאו טעמא דמידע ידעה כל מה דאית לי' בחפיסה מנח כמש"ל] דהתם איסורא הוא, היינו טעמא כמו שביאר הרא"ש שם דבהא מהני לכ"ע אף סימנים שאינן מובהקים כל שמחזירין עליהם באבידה, דהכא ליכא חשש איסורא דהא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת, ומטעם זה יש לדון נמי דמהני סימני הכלי ודוק היטיב

אלא דלפ"ז לפי דעת הרי"ף שמפרש שם היא אומרת סימני הגט דמיירי דווקא סימנים מובהקין, כמו בכל גווני דאיסורא [למאי דס"ל סימנים דרבנן] ואפ"ה שקיל וטרי הש"ס בסימני חפיסה, ש"מ דלהלכ' קי"ל דלא חיישינן לשאל', ויהי' מזה סיוע גדול לדעת הפוסקי' שפירשו כן דבריו דללישנ' דסימנים דרבנן ודאי לא חיישינן לשאלה, וכמו שהשיגו בזה על הב"י, שכתב בדעת הרי"ף דחיישינן לשאלה ודוק, אמנם במה שכתב הרא"ש בפשיטות לחלק בין ממון לאיסור, ויישב השמועה דפירכת חמור בסימני אוכף אקרא קאי, ויש לדקדק ע"ז לענ"ד, חדא דלישנא דש"ס חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן משמע דלדידן פריך, ועוד אי אקרא קאי ליכא לאותבי כלל, דדילמ' קרא מיירי בגוונ' דליכא למיחש לשאלה, דהא עיקר חידושא דקרא הוא דאע"פ שהסימן הוא בדבר הטפל מחזירין כמבואר, עיין מפרשים] כגון שהאוכף הזה הי' שאול אצלו והמשאיל מודה שאין החמור שלו, ולא הוחזר לו האוכף עדיין] דבכה"ג כתבו האחרונים דליכא למיחש לשאלה משום דאין השואל רשאי להשאיל, עוד משכחת לה אנפי טובא דלית בהו חששא דשאל', ומאי דייק הש"ס אקרא, ע"כ דלדידן פריך דמהדרינן בסתמא חמור בסימני אוכף ואין מדקדקין בחשש שאלה, וא"כ שפיר תקש' אמאי לא פרי' מפירות בכלי, ושטרות בחפיסה דמהדרינן בסימני הכלי, ומה שתירץ הש"ך דפירו' בכלי מיירי בכלי' דלא מושלי אינשי, מלבד הדוחק שיש בזה, דהא סתמא קתני, ומשמע דמיירי בכל מיני כלים, עוד הוא תמוה מסוגיא זו, דאכתי אמאי נקיט הש"ס בקושייתו מחמור בסימני אוכף דברייתא היא כמ"ש התוס' שם, ואמאי לא פריך ממתניתין דפירות בכלים ושטרות בחפיסה דהא המקשה לא אסיק אדעתי' סברא דלא מושלי אינשי ודוק

(ז) וביישוב השמועה נקדים מ"ש הנוב"י (מ"ת חא"ע סי' ס') בהא דקאמר הש"ס סימנים דאורייתא או דרבנן נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים, והקש' שם דאפי' אי סימנים דאו' באבידה, מ"מ איך נילף מינה לאהדורי גט אשה בסימנין הא באבידה לא מפקינן מחזקה ע"י סימני', דהא מוצא אבידה לא מקרי מוחזק כמ"ש התוס' ספ"ק דכתובו' ע"ש, משא"כ בגט אשה דע"י הסימנים מפקינן להאשה מחזקת אשת איש והאריך שם, וכבר כתבנו מזה במ"א בס"ד, ומה שנלענ"ד עתה ביישובו, לפי שנסתפקתי בהא דבעינן באבידה סימנים או עדים, אם הוא להוציא מחזקת רובא דעלמא דמספקינן בהו דילמא מינייהו נפל, והסימנים או העדי' מבררי' הדבר שמאחר שהוא כיון הסימני' מסתמא ממנו נפל, או אפשר דלגבי עלמא הי' נאמן המבקש האבידה אף בלא סימנים ועדים, והא דבעינן סימנים ועדים, היינו לאפוקי מן המוצא, שהרי אם לא יתברר הדבר ע"י סימנים או עדים שלו היא האבידה, וזכה בה מן התורה

והמביאני לידי ספק זה, לפי שהרמ"א (בחו"מ ס"ס רכ"ב) פסק שהאומר שדה מכרתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני הלוקח נאמן, והתם הא מהימנינן לי' בדיבורי' מטעמא כיון דהמוכר מודה דהך ארעא לאו דידי' היא, שוב נאמן הלה לומר שלי היא, ולפ"ז באבידה נמי דכוותה לכאורה, כיון דהאי מוצא לאו להחזיק בה לדידי' קאי, כ"א דלא ידע של מי היא, הי' לנו לדון ולומר שכל הבא ואומר שלי היא יהא נאמן בלי עדות או סימני', ומה דבעינן עדות או סימני' הוא ע"כ להפקיע זכות המוצא, משום דבלא בירור עדות או סימנים מה"ת זוכה בה המוצא (וזה לא שייך שם בשדה לכך הלוקח נאמן ודוק]

(ח) הן אמת שעל גוף דינו של רמ"א חולקי' קצת האחרוני', ולכאורה שיטת הירושלמי מבואר שלא כדבריו, וזו היא הצעת השמועה, תנן התם (קדושין ס"ב:) קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי' ובא אח' ואמר אני קדשתי' נאמן, ומסקינן עלה בגמרא דנאמן אף לכנוס, וגרסינן עלה בירוש' ר' יוחנן אמר נאמן לכנוס ואין למדין ממנו דבר אחר, אחת משדותי מכרתי ואיני יודע למי מכרתי', בא אחד ואמר אני לקחתי' לא הכל ממנו, אף בקדושין כן אחת מבנותי קדשתי ואיני יודע למי קדשתי' ובא אחד ואמר אני קדשתי' לא הכל ממנו, ע"כ, ולכאור' הירושלמי מבואר דלא כרמ"א וע"ז העיר הש"ך שם, אולם דברי הירושלמי חסרין ביאור דהא מסיק גם בקדושין כן באומר אחת מבנותי, משמע שמחלק בין היכא שמיחד הבת ויודע שקדשה רק שמסופק מי הוא המקדש בזה נאמן הבא לכנוס, אבל אם מסופק גם על הבת אינו נאמן, והרי הירושל' מדמה הך דאחת משדותי לאחת מבנותי משמע דבייחד השדה נאמן הלוקח לומר אני לקחתי', ורק באחת משדותי אינו נאמן, וטעמא בעי מה הפרש בין זה לזה, ובקדושין גופייהו לכאורה דא ודא אחת היא, ומ"ש המפרש אינו מובן עיין עליו, וביישוב הדברי' נלפענ"ד שדינו של רמ"א מוכרח בלא"ה לפי שיטת הש"ס שהרי (בב"ק קי"ח. ובש"ד) נחלקו במנה לי בידך והלה אומר איני יודע ר"ה ור"י אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף, ר"נ ור' יוחנן אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מרי', והשתא נחזי אנן לא מיבעי לר"ה ורב יהוד' דאמרי ברי ושמא ברי עדיף ודאי דינו של רמ"א מוכרח שהרי גם כאן כן הוא שהלה טוען ברי מכרת לי השדה, והלה טוען רק שמא אחר הוא הלוקח, ומה לו להלוקח בספיקו של זה, פשיטא שהוא נאמן, אלא אפילו לר"נ ור' יוחנן דאמרי במנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור, הא טעמייהו דאוקי ממונא בחזקת מרי' ולא מפקינן ממונא מספק, וזה לא שייך הכא, אלו הי' המוכר מסופק אם מכר או לא מכר כלל הוה אמרינן לר"נ ור"י אוקי ממונא בחזקת מרי',