עמודי אור קל

הי' מונח כאן עוד דבר אחד, שלא הי' מעולם בתוך הכלי לא היינו דנין להחזיר מכח סברא זו, לומר כיון שהכלי של אדם זה מסתמא גם אותו דבר הסמוך לו שלו הוא, זו לא שמענו מעולם, ועי' בס' מראות הצובאות שכתב ג"כ כעין סברא זו, באנפי אחרינא,] ואם כי הדברי' מסתברים אביא עוד ראי' ברורה שאין דנין מכח סמיכות בכה"ג ממשנה דטהרות, ומייתי לה בפ"ק דשבת (ט"ו:) על ששה ספיקות שורפין את התרומה כו' ועל ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה, ופירש"י ולא אמרינן מדהני דבהמה הני נמי דבהמ' אלא משוינן להו ספק גמור ושורפין עליה' את התרומ', הלא מבואר דסמיכות כה"ג לא מהני כלל, כל שאין לומר שבא מכח דבר הסמוך, ולפ"ז לא קשה מידי מהא דתני קשור בכיס ולא תני מונח אצל כיס, דהא ודאי שאין דרכו של גט להיות מונח בכיס כלל כמ"ש התוס' והרא"ש שם, ובכ"ד תני מעות בכיסים, ובשטרו' נקיט כלים המיוחדי' להם דלוסקמאו' וכדומה, ולפ"ז אלו לא הי' הגט קשור בכיס, אינו אלא סמיכו' שני דברים, ודאי לא תלינן, אבל בש"ד שהדבר הסמוך בא מכח חבירו המונח אצלו, מנ"ל לפלוגי בין ממון

לאיסור

(ב) אך מה שיש להסתפק בזה דאפשר דגם הא דחשבינן סמיכות דנפל מתוכו לדבר מוכיח גבי ממון הוא משום דחשיב הסמיכות כסימן אמצעי דמהני לענין ממון, אבל גבי איסורין דלא סמכינן אסימן אמצעי למ"ד סימנין דרבנן, יש להסתפק ולומר דגם סמיכו' כה"ג לא מהני, מ"מ גם בזה לא נלענ"ד לחלק, שדין זה מקורו הוא מדין קרוב בקורבה דמוכח טובא דאזלינן בתרי' מדאורייתא [ב"ב כ"ד. עש"ה בכל הסוגיא] וזה מועיל בכל האסורין כמבואר בסוגיא שם, וכן מוכח בכמה דוכתי לתלות בדבר הסמוך בכה"ג בההיא דתינוק הנמצא בצד העיסה (טהרו' פ"ג מ"ח) דלכ"ע מחזקינן להבצק שבידו שבא מהעיסה, וכן ברישא שם בתינוק הנמצא בצד הקברות והשושנים בידו, אע"ג דתלינן שאחר ליקט ונתנן לו, מ"מ לא אמרינן שהשושנים ממקום רחוק לגמרי הם אלא תלינן שמשושני' של בה"ק הן ע"ש היטיב ודוק

עוד יש סמוכין לזה מההיא דתנן (ספ"ד דפאה) חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעה"ב שלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים לבעה"ב ר"מ אומר הכל לעניים שספק לקט לקט [וק"ק לי במשנה זו דמשמע דמה שבחורי הנמלים אית לי' לבעה"ב זכיי' בגווייהו, ובמעשרות (פ"ה מ"ז) מפרש שם בירושלמי שמה שבחורי הנמלים הפקר הוא שהבעלים מתייאשין מהם ע"ש, ואולי יש לומר דשוב שדיהו זוכה לבעה"ב מטעם חצירו של אדם, ולא עוד אלא שאף על העליונים שהם של עניים לכ"ע ולר"מ הכל לעניים] אני תמי' אמאי לא הוי הפקר לכל אדם, למאי דפסק הירושלמי שמתייאשין ממה שבחורי הנמלים, והא בסוגיא (דב"מ כ"א:) מבואר שגם בעניים שייך יאוש בדברים שזכתה להם התורה בשדה בעה"ב, ומה"ט כל אדם מותרים בלקט משילכו הנמושות, ואמאי לא נדון כן גם על מה שבחורי הנמלים, וראיתי לרבינו עקיבא איגר ז"ל בתוספותיו למשניות שהקשה שם כיון שנתייאשו העניים תזכה שדיהו לבעל השדה, ולענ"ד לק"מ למאי דפסק הש"ך בחו"מ (סימן רס"ב ס"ק א' דגם בחצר אם בא לתוכו קודם יאוש מקרי באיסורא אתא לידי' ולא קניא לי' אף אחר יאוש עש"ה ובכה"מ שם, ולפ"ז איך תקנה השדה הלקט לבעל השדה, הא כבר הי' הלקט מונח שם קודם שנתייאשו העניים ודוק, אבל עכ"פ בחורי הנמלים קשה, אמאי לא יהא הפקר לכל אדם, וליכא למימר דמה שבחורי הנמלים לא הוי עביד ורגיל, ולהכי הוה יאוש שלא מדעת, דא"כ לגבי בעה"ב נמי לא הוה מהני, שוב ראיתי שדין זה של הירושלמי דמה שבחוהנ"מ הוי הפקר אינו מוסכם, דבתוספתא דפאה ה"ג תניא חורי הנמלים אסורות משום גזל ואם הפקירן בעה"ב מותרין משום גזל, הרי פשוט בתוספתא זו דלא כהירושלמי, ואולי יש לדחוק דהירושלמי מיירי בנתייאשו הבעלים בפירוש והוי כהא דמסיים בתוספתא ואם הפקירן בעה"ב דפשוטו מיירי בתורת יאוש [שידעו שקשה להשיבם מן החורים] דלהפקר מפורש לא איצטריך לאשמעימן ודוק דבירושלמי שם לא משמע הכי עש"ה

ודע דמסיים שם בתוספתא רשב"א אומר אם הי' פקדון אסורין משום גזל והגר"א מחקה בגרסתו, ולענ"ד מתפרשה כפשוטה שאם הי' פקדון אע"ג דשומר ידע בהו ונתייאש מ"מ כל כמה דלא ידעי בהו הבעלים אסורים משום גזל דלגבי הבעלים הוי יאוש שלא מדעת, ולא מהני יאוש של השוטר, והוא פשוט לענ"ד בכל אבידה ודוק ועדיין צ"ע] וראיתי להמל"מ (פ"ד מה' מ"ע) שהביא מה שהקשה במרדכי דאמאי לא אזלינן בתר רובא [ומשוינן לי' ספיקא לר"מ] הא רוב התבואה של בעה"ב היתה, ותירץ בתירוץ שני כיון שהי' קבוע כאן גם תבואת לקט כמחצה ע"מ דמי, ותמה ע"ז המל"מ הא מה שבחורי הנמלים פירש הוא ואזלינן בי' אחר הרוב, והיותר תמוה לענ"ד, דהא בכה"ג תניא (פסחים ז'.) תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר ונמצא בה מעות אם רוב חולין חולין אם רוב מעשר מעשר, ומפרש הש"ס שם דאשתכח בגומא ולהכי לא אזלינן בי' בתר בתרא] והרי זה ממש כדין חורי הנמלים ומבואר דאזלינן בתר רובא

(ג) והנלענ"ד ביישוב דעת המרדכי שעיקר דבריו סובבי' לפרש שיטת ר"מ [כמבואר בדבריו, משום דלת"ק לא קשה כלל מה דהעליונים לעניים ששם מוכיח שמתבואות לקט הוא כמבואר בירושלמי שם ע"ש] והנה הא דאזלינן בתר רובא בנמצא, תרי גווני אית בה רובא דאיתא קמן כגון ט' חנויות כו', ורובא דלית' קמן כגון ההיא דמכשירין (פ"ב מ"ח) דתנן מצא בשר בעיר שישראל ועכומ"ז דרין בה הולכים אחר רוב הטבחים כו' ואם הי' מבושל הולכים אחר רוב אוכלי בשר מבושל ומבואר ביו"ד (סי' ס"ג) דאזלינן בחר רוב הטבחים או אוכלי בשר, דהתם לאו דהשתא יש הרוב לפנינו אלא תלינן ברוב ההוה, [עיין בב"א שער הקבוע סי' ט"ז דברים נכוחים בזה] ונלענ"ד דבר חדש דאע"ג דאמרינן בחולין (י"א.) דברובא דאיתא קמן כגון ט' חנויות מודה ר"מ דהא קרא כתיב אחרי רבים להטות (ועיין בפמ"ג בריש הלכות תערובות שכ' דבביטול איסורין ברוב, גם ר"מ מודה עש"ב], מ"מ זה דוקא ברובא דאיתא קמן כגון ט' חנויות אבל בבשר הנמצא וכדומה שהרוב אינו לפנינו זהו רובא דליתי' קמן דלא אזיל ר"מ בתרי' וחייש למיעוטא, ומצאתי און לי דהא עיקר הלימוד הוא מסנהדרין ועיין בספר ג"פ בכלליו שכתב דגם בסנהדרין הוא דוקא בדאיתנהו כולהו גבי הדדי ע"ש ודוק, ומינה נמי לכל דבר כל שאינו בפנינו מקרי רובא דליתי' קמן, ולפ"ז דברי המרדכי מיושבין יפה אליבא דר"מ דאע"ג דתבואת בעה"ב הית' רבה [אף במקו' שנקצר כבר] על תבואת לקט ושכחה מ"מ כיון שעתה כבר נסתלק' תבואת בעה"ב ממקום שכבר נקצר הוה רובא דליתי' קמן ולא אזיל ר"מ בתרי', ומה שהזכיר המרדכי הטעם דכל קבוע כמע"מ דמי, היינו דלא נימא עכ"פ הא בשעה שהיתה תבואתו של בעה"ב עדיין בשדה, והי' לנו לדון גם על מה שבחורי הנמלי' שהם פירשו מרובא, וא"כ גם עתה שנמצאו לפנינו אחר שנסתלק' תבואת בעה"ב, מ"מ נוקמי מה שבחוה"נ אחזקתייהו דמעיקרא שהי' בתורת חולין מכח כל דפריש מרובא פריש, לזה תירץ דאדרבה הא קודם שהגיעו לחור [דלא הוי מקרי פירש] הי' בספק מחמת כל קבוע כו' וא"כ גם עתה אין לדון עליהם מכח חזקה דמעיקרא, (והא דאזלינן בתר רובא גבי ההיא דתיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר היינו לדידן דאזלינן אף בתר רובא דליתי' קמן ודוק] ולכך גבי חורי הנמלים לר"מ הוה הכל ספק לקט ודוק (ומה שפסק בזה הרמב"ם כר"מ אע"ג דאנן קי"ל דאזלינן בכ"ד בתר רובא אפשר דהרמב"ם ס"ל כתירוץ ראשון של המרדכי ואכמ"ל]

(ד') והמתבאר מכל מה שכתבנו בזה דלא מספקינן בחורים שלאחר הקוצרי' אלא בתבוא' שהיתה במקום ההוא, ובתרה אזלינן אע"פ שקמתו של בעה"ב עדיין נשאר בשדה כמו שפירשה הגר"א ז"ל בפירושו למשניות וזה מקרי רובא דאית' קמן] לא מספקינן בה, אלא תלינן בקורבה המוכחת במקום ההוא [וכך הם דברי הט"ז ביו"ד (סי' רצ"ד ס"ק י"ז) ועיין סמ"ע (סי' רנ"ט) ובשקלים פ"ח מ"א ודוק] ועי' תוס' ב"מ (כ"א: ד"ה תאנה) הנה מבואר מכל זה דאף באיסורין אזלינן בתר הסמיכות לתלות שזה בא מכח זה, והא מבואר בסוגיא דחולין (ע"ט.) דלא סמכינן אסימנים באיסור דאורייתא עכ"פ] אי סימנים לאו דאורייתא, וכיון דנתבאר מכל האמור דאסמיכות סמכינן באיסור, ע"כ דסמיכות עדיף מסימנים, ומהני לכ"ע גם באיסורא, וכן הוא מסקנת המה"צ בשם כמה גדולי הפוסקי' לתלות הדברים הנמצאים אצל ההרוג בסמוך לו דמיני' הוא, ולדון עליהם כמבואר שם באורך, ומעתה גם בנידון שלפנינו יש לדון דחתיכות הבגדים מההרוג שנמצאו עצמותיו הן, אלא דאכתי אין זה כדאי להתיר העגונה שהרי דעת הב"י וכן סתם בש"ע דחיישינן לשאלה

הן אמת שרבים חולקים ע"ז וס"ל כמסקנת הש"ס דלא חיישינן לשאלה, ולזה נוטה גם דעת הגר"א בש"ע וכתב דעכ"פ בצירוף איזה אומדנות יש לפסוק לסמוך על הכרת הבגדים ע"ש.