עמודי אור קכט

מדבריו ז"ל דמתיבת ענתה יליף הש"ס דעדות לא הוי אלא בהכרת פנים, ובהכי מתיישב סוגיית הש"ס (חולין צ"ו.) דאלו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימני' והאי סימני' קטל נפשא לא קטלינן לי' ואלו אמרי אית לן טביעת עינא בגווי' קטלינן לי' עכ"פ, וכבר תמהו רבותינו ז"ל האחרונים מ"ט באמת לא קטלינן בסימנין למ"ד סימנין דאורייתא, ולפמ"ש טעמו של דבר מבואר ברש"י ז"ל דלענין עדות גזה"כ הוא דבעינן הכרת פנים דהיינו ט"ע ולא סימנין [ובאמת לפ"ז הי' מקום לתמוה על הא דשקיל וטרי הש"ס בב"מ ובש"ד למ"ד סימנין דאורייתא באבידה, מהא דתנן אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו, ומאי קושיא הא במקום חזקה לא מהני סימנין, וע"כ עיקר מו"מ של הש"ס הוא דכיון דסמכינן אעדות פסולי' ואמלתא דעבידא לאגלויי ש"ט דלא בעינן רק בירור הדבר לאמתו ועיין בגיטין ע"א. דמדמה הש"ס עדות אשה בכתב להכרת בכורה עיין תוס' שם ודוק, ולא מתורת עדות, א"כ מ"ט לא מהני סימנין ואכמ"ל]

(כג) והנה לענין הכרת בכורה הדבר מבואר שאין כאן דין עדות בהאי קרא דיכיר, תדע שהרי אפילו חי' נאמנת על הכרת בכורה (קדושין ע"ד.) והרי אשה אינה בגדר עדות וכמו שהאריך בזה רש"ל בפ"ק דב"ק דלאו מדין עדות נאמנת אלא של החזיק הדבר במקום ספק הכל נאמנים, וע' היטיב בירושלמי (סוטה פ' וא"ו ה"ב) מבואר הענין הזה כל הצורך [ואפילו לדידן דקי"ל כר' יהודה (קדושין פ':) דאפילו מוחזקין באחד שהוא בכור נאמן האב לומר על אחר שהוא בכור, ואע"ג דממילא פסיל נמי לקמא בעדותו זו כיון שאינו בכו, ואע"ג דהוה מוחזק לן בכשרות א"כ עדותו הוא נגד חזקה, מ"מ הא אין זה ענין להכרת בכור זה שנאמר שע"י הכרה זו מרעינן לחזקה, דהא לר' יהודה אפילו אעובר נאמן לפוסלו, והוא שלא על ידי הכרת בכורה, וא"כ אין הכרה זו גורמת להפקיע החזקה, דלפסול הבן האחר הוא בלא"ה נאמן ודוק, והי' מקום לפלפל בזה לדעת הלכות גדולות (הובא ברא"ש ב"ב פ"ח סי' כ"א) דס"ל שאינו נאמן להעביר חזקת בכו הבכור אא"כ אומר על תינוק בין הבנים בכור הוא, ובזה יש מקום לדון דהא ע"י הכרה זו דוקא מפקיעין החזקה ודוק, אמנם אין זה נוגע לפרושא דסוגיין, דהא מרי' דהאי דינא הוא ר' יוחנן, ואיהו ס"ל (בב"ב קכ"ט:) כרבנן דר' יהודה דאינו נאמן נגד החזקה, ולדידן דקי"ל כר' יהודה נמי נימא דהא אנן לא קי"ל כהך דה"ג ודוק היטיב בכ"ז]

ולפ"ז הדבר מבואר דלענין בכור דלא בעינן עדות שפיר חשיב פדחת לחודי' הכרה, משא"כ בעדות אשה להשיאה שכל דין עדות אינו אלא ע"י הכרה בפ"פ כמו שנתבאר

ומעתה יש מקום לדון דבמשאל"ס שכבר אין בה גדר דבר ערוה שנצטרך עדות ככל עדיות שבתורה כמו שנתבאר לעיל בארוכה, וא"כ לא חמירא דא מהכרת בכורה דהוה מילתא דאורייתא ודי בה בהכרת פדחת, והכא נמי דכוותה ודוק, ובדבר מה שנמצא קצת שינוי בהגדת הנפטר משפחתו, נלפענ"ד כי אם יחקורו במקום מולדתו ואין שם אחר זולתו, ולא יצא מהעיר, יש לדון להקל, כי אולי אמר זה דרך התפארות או שאר טעם שנודע לו, אבל בגוף הענין אם יודע כנ"ל שהוא הוא שהי' בקאטרינסלאוו אין מקום להחמיר. את כל זה חזיתי לדון לפני רבותי גדולי הדור ה' יאשרם, וכבר מלתי אמורה בפתח דברי כי חלילה לי לתקוע עצמי להורות בענין זה, ואת אשר יצא מאת גדולי הדור אותו נשמור, והי"ת יאיר עינינו במאור תורת אמת, ויציב גבול אלמנה, שוממה על בעל נעורי' ועגונה, מחכה שובה לבצרון בצאת לאורו דינה, וחרבותי' יתקוממו ביתה יבנה, אלה דברי העלוב יחיאל העליר במוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל

כעת יצא לאור ספר חדש תשו' בית דוד, שם בסי' כ"ג נשא ונתן בענין עגונה זו, ולא אאריך מה שכביר מצאה ידו בזרוע עיונו לרחק ולקרב בשיטות הפו' רבותינו נ"ע כדעתו הרחבה, כי אני מה להכריע דבריהם ז"ל הלואי אזכה להבינם, ובמה שכתב לתמוה עלי שחשבתי הכרה זו לאחר שנשתהה, ואצלו הדבר פשוט שכיון שהי' פניו מונחים בתוך המים לא מקרי אישתהי, הנה גם אנכי כתבתי כן בסי' כ"א לתשובתי זאת רק כתבתי כמסתפק לפי שאין דרכי להכריע מדעתי וסברתי, גם בענין אם שייך הכרה אחר שנחפתו פניו שנמשכתי אתר דברי רבותינו שקדמוני, והוא הרעיש ע"ז כי התחקה על שרשי הדברים בתשו' רשד"ם שלא כן כוונתו, ספר ההוא איננו אתנו, וכבר הודה בעצמו אחר הרעש בקול דממה דקה, שמ"מ יש מקו' להתעקש שם ולפרש כמו שפי' הבית מאיר ותשו' חמדת שלמה, ודעתם ז"ל ישימו לפנינו המעקשים למישור, ובאמת דבר זה לשיעורין נאמר דאטו נאמר שאדם שנתפח פניו לאיזה סיבה מן הסיבות שוב אין הכרה ועדות עליו, לכל עדיות שבתורה, דלענין עדות הכרה בטב"ע בעינן ולא סימנים, כמבואר בחולין (צ"ו ע"א) היתכן שנצריך בזה טביעת עינא דקלה וכדומה [וגם י"ל שאין הקול אלא בגדר סימן על האדם ודוק] כללו של דבר הכל לפי הענין וההכרה, ומ"ש לפרש שדרך הגוף לתפוח אבל לא הפנים, דבר זה צריך הכרע בחכמת הטבע ואנחנו נדע

סימן פד וואלקאוויסק נשאלתי ע"ד עגונה אחת ממדינת סיביריא, וזה תורף הגב"ע אשר הגיעוני משם, איש הלך בסחורה כדרכו לסבוב את הערים ולא שב, ועקבותיו ולא נודעו, ואח"כ הודיעו לאשה אשת הנז' כי בסביבות העיר אשר לשם הלך בעלה ביער שם נמצא קצת ענינים מבעלה והלכה האשה ומצאה שם חתיכת יד עם הקבורת גם עצם מהירך אשר ינטל מן החי וימות גם השטיוול ושם אצל העצמות בסמוך נמצאו גם חתיכות בגדים של האיש הנז' היינו חתיכה מהבגד העליון שלו וחתיכה מהד' כנפות שלו ובו כנף אחד וציציתו, גם חתיכה מהאלזטוך שלו גם הכתונת של האיש אשר ע"ז העידו והכירו אנשים והעידו בתו"ע שהם מבגדיו של הנז'

שוב נסעה האשה עם עגלון אחד א"י בסביבו' העיר אולי ימצאו עוד בירור דברים והעגלון לא ידע מטרת נסיעתם, ובנסעם שאל להם העגלון אחר מה הם חוקרים ולא ענו אותו דבר, שוב שאל להם אנה פני בקשתם מועדת, והשיבו לו מחפשים אנחנו אחר האיש הנז', השיב להם על מה זה אחרתם להגיד לי אני יודע שכבר הרגו א"י אחד וקבר אותו באחת האשפות, [ולסיבת זה גררוהו החיות ולא שיירו ממנו רק את הנמצא כו',] ומדי דברם פגעו עוד שני עכומ"ז אמר להם העגלון אני אדרוש מהם אחר מקום הנקבר כי גם הם ידעו ענינו והלך ושאל להם, השיבו לו למה נסכן עצמינו לדבר בדברים האלה

עוד דרשה האשה על ענין בעלה מאדונית אחת והשיבה לה למה זה תשאלי, בבירור ידעתי כי נהרג. אלה הם תורף הגב"ע

והנה בהשקפה כל יסודי ההיתר רעועים הם אין כאן על מה לסמוך, סימני הבגדי' אם כי נחשבם לדבר ברור שאלה הם בגדיו כיון שנמצאו חתי' משלשה בגדיו [ולא דמי לחוורי וסומקי] מ"מ יש כאן תרתי לריעותא, חדא שהרי לא נמצאו רק סמוך להגוף לא עליו ובזה יש לפקפק הרבה כמו שאנו עתידין לבאר בס"ד, וגם זו"ז הא חיישינן לשאל' כפסק הש"ע, גם הגדת העגלון פסק הרמ"א שאע"פ שהוא התחיל לדבר, מ"מ כיון ששוב שאלוהו לא הוי מסל"ת, גם הגדת האדונית הי' ע"י שאלה כמבואר, וכ"ז לא יועיל להיתירה, ומ"מ נתתי לבי לעיין ולפקח בזה וצור ישראל יצילני

משגיאות

(א) והנה הב"ש כתב (בסי' י"ז ס"ק ס"ט) בפשיטות דלא מהני סימני בגדי' [אף בגווני דלא חיישינן לשאלה] אלא בנמצאו עליו אבל אם הבגדים מונחים אצלו לא מהני, אך האחרונים חלקו עליו דכל דמוכח דמיני' הוא מהני כמו באבידה, עיי' קצה"ח (סי' רס"ב) ועיין במה"צ שהביא ג"כ חבל נביאים החולקים ע"ז, ומסיק שם שדבריהם עיקר להלכה, וראיתי להפ"י בחידושיו למס' גיטין (כ"ח.) שהכריע כהב"ש מהא דתניא גבי גט מצאו קשור בכיס או בארנקי כו' כשר, ומדנקט קשור בכיס ולא נקט מונח אצל כיס ש"מ דבכה"ג לא מהני

ואני בעניי לא הבנתי ראי' זו דלענ"ד הדבר פשוט דאף באבידה דמהדרינן בכה"ג בכיס ולפניו מעות בגוונא שמראים הדברים שהם מהכיס, וכן בכלי וסמוך לו פירות כמבואר בח"מ (סי' רס"ב) הוא משום דתלינן שהפירות באו לכאן מכח הכלי, ובכה"ג הוא דמהני הסמיכות, אבל אלו