עמודי אור קכח

לענין עיקר החדוש לחלק בין אותם שראו הטביעה לאותם שלא ראו ודוק היטיב] ודברי הר"י הם בתוס' בסוגיין (קט"ו ע"ב) ד"ה וקאמרי סימנין שכ' וז"ל אבל ע"י טב"ע אין להאמינם דאמרי בדדמי ובדבר מועט יאמרו שאלו בעליהן של אלו עכ"ל, והיינו ע"כ לפי שראו טביעתם לכך בדבר מועט ידמה להם שאלו הם, אבל בלא"ה מאין ידמה להם על אלו יותר מעל אחרים ודוק, ודע שעיקר יסוד בדדמי בסוגי' זו פי' התוס' רק לענין הכרה זו אחר שהועלו מן המים כיון שראו טביעתם שייך בדדמי גם בעדים, אבל לעיל ע"א בעיקר האיבעייא, אי מים כמלחמה דמו למאי דלא אסיק אדעתי' ענין ההכרה אחר שהועלו כתבו התוס' דבעדים לא שייך בדדמי, כמבואר בדבריהם בביאור בד"ה טעמא דע"א, משום דהתם לא שייך להם דבר לטעות בו ע"ש היטיב, ומ"ש שם בד"ה והא מים דכמלחמה דמו, השתא ס"ד שראו הנשים שטבעו אבל לא ראו שהעלום מהמים לכך אמרו בדדמי עכ"ל וטרחו רבותינו האחרונים ז"ל בהבנת דבריהם דהא לעיל כתבו דלא שייך בדדמי אלא באשה הניתרת, אבל לא בעדים המעידים, ולכך הגיהו קצת פו' בדבריהם, ולכך אמרה בדדמי, ר"ל דקאי על האשה הניתרת בעדותם שהיא תאמר בדדמי, ולענ"ד אין צורך להגיה שדבריהם ז"ל הם בסוגייא זו בעובדא דשני ת"ח שהתיר רבי נשותיהם, ועל נשותיהם של הת"ח שטבעו כתבו התוס' יאמרו כלומר שהם יאמרו בדדמי ולא דייקי אחר בירור מיתת בעליהן ודוק היטיב בכ"ז

ומעתה לא תקשי מידי מעובדא דדגלת שמסיק הש"ס התם וה"מ דחזי' בשעתי' ולא הצריך סימנין, דהא כל עיקר שהוצרכנו לסימנין הוא לדעת הרא"ש והטור דבעיין דע"א במלחמה לא אפשטא, אבל התם אליבא דרבא אזלא הסוגיא, ולדידי' ע"א מהימן משום עבידא לאגלויי ולא חייש לדייקא מש"ה לדידי' לא בעינן סימנין

ודוקץ

(כ) ומתוך מה שכתבנו יתיישבו גם דברי הרא"ש על הדרך שביארנו דברי הטור ואין צורך לכפול הדברים וכמו שהארכנו למעלה, אבל האמת יורה דרכו דע"כ לדעת הרא"ש והטור הא דמסיק הש"ס בסוגייא דדגלת וה"מ דחזי' בשעתי' לא קאי אעובדא דרבא כלל כמו שנבאר בעה"י, ואעידה לי עדות נאמנה ע"ז דהאי וה"מ דחזי' בשעתי' לא קאי אעובדא דרבא, מדברי הרי"ף בסוגיין, שאחר פשיטות האיבעיא מעובדא דדגלת כתב וה"מ היכא דקאמר אסקוהו לקמן [זה עדות על בירור המיתה כיון שטלטלוהו] וחזיתי' לאלתר ואשתמודע כו' וכדאמרינן בעובדא דדגלת ואסקוהו אגישרא וכדאסיקנא בהך עובדא דשני ת"ח, הרי דמעובדא דדגלת לא הביא רק יסוד אסקוהו, ואמאי לא מייתי נמי מינה דבעינן לאלתר, ע"כ דלאו עלה איתמר בסוגיין, ואני תמי' מאוד על רבותי האחרונים נ"ע שנסתפקו בדעת הרא"ש בעובדא דדגלת אי מיירי בראה הטביעה אי לא, דאי לדעת הרא"ש עובדא דדגלת מיירי בראה הטביעה, א"כ מנ"ל כלל חילוק זה בין ראה ללא ראה, ואמת הדבר שהרא"ש בסוגיין העיר בסי' ג' ממה שנהגו להתיר נשי אנשים שטבעו כו' אפילו לאחר כמה ימים, אבל לא בשביל זה נמציא החילוק מדעתינו, והעד לזה סיום דברי הרא"ש ולמאי דפרישית שיש חלוק בין אותם שראו הטביעה לאחרים ניחא, מבואר שזה פירוש בפ"ע אינו נמשך מיישוב המנהג

אבל כוונתו לענ"ד כך היא כבר כתבנו בפתח דברינו דרש"י מפרש האיבעיא דע"א במלחמה בין לענין דיוק האשה ובין לענין דמיון העד, והרי"ף פשיט תרווייהו מעובדא דדגלת, וכבר כתבנו שלדעת הרא"ש לענין דיוק האשה אין ראי' מעובדא דרבא בדגלת, דרבא לטעמי' דס"ל דע"א משום דעבידא לגלויי, כדס"ל כן בע"א ביבמה כמש"ל, ואנן להלכה מספקא לן, אמנם לענין חשש בדדמי לגבי העד כתב המאור לחלק דדוקא מי שראה הטביעה יש חשש בדדמי, ועובדא דדגלת מיירי שהשושבין לא ראה הטביעה [ולא ס"ל הדקדוק שכתבנו לעיל לשיטת הרי"ף מהא דאנסיבה אפומא דשושבינא, ומפרשים שרק ההיתר הי' ע"י השושבין ודוק] והוסיפו הפוסקים דמי שלא ראה הטביעה מעיד אפי' שהה אחר העלאתו, ולפ"ז הא דמסיק הש"ס וה"מ דחזי' בשעתי' ע"כ לא קאי אעובדא דדגלת ודוק היטיב

והמעיין בלשון הרא"ש בהאשה בתרא סי' ג' יראה לעיין שא"א להלום כוונה אחרת בדברי הרא"ש, והנני מעתיק לשונו בקצרה ואבארו בעה"י והא דאמרינן אין מעידין אלא עד ג' ימים ה"מ ביבשה אבל במים אפשר ששהה כו' דמיא היכא דליכא מכה מצמת צמתי לגוף כדאמר בההוא גברא דטבע בדגלת כו' בתר ה' יומין, וה"מ דחזו לי' בשעתא דאסקוהו כו' עכ"ל וא"א לפרש כלל בלשונו, וה"מ דליהוי קאי אעובדא דרבא דהא בעובדא דרבא חד הוה והוה לי' למימר דחזי, אבל לשונו נמשך למעלה ולבאר דין העדות וקאי באמת אעדות שני עדים, ודבריו אלו הם דברי הטור בסעיף י"ז שכתבנו למעלה וביארנום יפה בס"ד עיין עליהם ודוק, והכי נמי מצינן לפרושי בש"ס, דהאי וה"מ מילתא באנפי נפשה היא לעדים דעלמא והוא מתבאר יפה למעיין ומעמיק בסוגי'

העולה מתוך דברינו שהרא"ש והטור והנמשכים אחריהם ס"ל דבלא ראה הטביעה לא בעינן חזיי' בשעתי', ויישבנו יפה כל הסתירות שהקשו עליהם האחרונים, באופן שיש לנו שני עמודים נכונים המסכימים בהיתירא דאתתא שאנו עסוקין בענינה

(כא) ויש לדון עוד להתירא בזה אף לדעת הרי"ף והרמב"ם אף שהם ז"ל לא ביארו לחלק בין ראה הטביעה ללא ראה, מ"מ למה שדקדקו הנוב"י והגאון בעה"ג בהא דנקיט אין מעידין אלא עד ג' ימים לבבא בפ"ע דלא קאי ארישא היכא דיש סימנין בגופו ובכליו דכיון דבסימנין יצאה מאיסור תורה שוב מעידין אפילו אחר ג' ימים, ולפ"ז למאי שהכריעו האחרונים דאשתהי בעלייתו מן המים לא גרע מאחר ג' ימים, ומאחר שהאשה זו בודאי יצתה מאיסור דאורייתא דהא אין בה כ"א חשש משאל"ס דרבנן, א"כ יש לדון דאף לדעת הרי"ף והרמב"ם מעידין באשתהי

ובעיקר הדבר אם נחשוב נ"ד לאשתהי מסתפקנא, כיון שהראשונים שהעלוהו הניחוהו פניו למטה לתוך המים אולי זה לא מקרי אסקוהו עיין בק"ע (סי' רמ"ט) מה שהביא משום תשו' רשב"א שאם הניחוהו על החוף במקום שגלי הים מגיעים ומציפים עליו מים כל שעה מצמת צמת לי', ואף שבנ"ד נתפחה צורתו, אולי כל שהכירוהו לא קפדינן ע"ז, עיין בק"ע (סי' שנ"ג) ועדיין צריך אני להתלמד בכ"ז

וראש יסודי המתירין בנ"ד הוא ר"ת דס"ל דבגופו שלם מעידין אף לאחר ג' ימים, וכבר כתבו האחרונים שלא נדחו דבריו כמו שהעיד הב"ש בס"ק ע"ז, ואף שנתפח בפניו מ"מ כיון שהכירוהו בט"ע של הגוף מעידין עליו לדעתו ז"ל, וכ"ש בנ"ד שיסוד איסורו מדרבנן משאל"ס כדאי הם ר"ת והתוס' והרא"ש והטור אשר בכל אלו היתר העלובה מבואר כמשנ"ת בס"ד, זולת מה שצידדנו בזה גם להרי"ף והרמב"ם והנמשכים אחריהם

ובדבר סימני האצבעות אם הוא סימן אמצעי או גרוע מי יתן פלס ומשקל וערך לכל סימן, ולפי הענין שאמרו, שהי' אצבעותיו כמו שהם אצל תינוק ראוי לחשבו לסימן אמצעי, ומצאתי להרד"ך בתשובה בית י"ד שהעידו שם על סימן כזה ממש ומדבריו שם חדר א' נראה שחשבו לסימן אמצעי עכ"פ שכ' שיש שם ג' סימנין,, והיינו ע"כ בהצטרפות סימן זה ע"ש היטיב ודוק, וכבר העצה יסוד נאמן הגאון בענוב"י ז"ל וכל הבאי' אחריו הסכימו על ידו דבמשאל"ס מהני סימן אמצעי

(כב) עוד עלה בדעתי לדון לפני רבותי להיתירא כבנ"ד ע"פ סוגיא דבכורות (מ"ו:) אר"ל פדחת פוטרת בכ"מ חוץ מן הנחלה מ"ט יכיר אמר רחמנא [והכירא ליתא אלא בפרצוף פנים רש"י] ור' יוחנן אמר אפילו לנחלה דפדחת נמי הוי היכרא רש"י] ופריך הש"ס מהא דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, וכתיב נמי הכרת פניהם ענתה בם, ומשני דבעדות אשה החמירו רבנן, ואב"א יכיר לחוד [דלא כתיב פנים הוי פדחת היכר, רש"י.] והכרת פנים לחוד עכ"ה, ויש לתמוה לכאורה דאטו בעדות אשה כתיב הכרת פנים, וסוף סוף מאי משני אהא דאין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם, וראיתי לאיזה אחרוני' ז"ל שהשיאו צורת השמועה לענין אחר, דודאי לענין היכירא בעינן פ"פ וקרא דיכיר אלידה קפיד רחמנא, ולא ידעתי להלום דברים אלו, דהא ר"ל ור' יוחנן בהכי פליגי כפרש"י אם זה חשוב הכרה, וגם רש"י דקדק בפירושו באב"א דהיכא דלא כתיב פנים הוי פדחת היכר, משמע דמ"מ היכר בעינן, ולפ"ז יש לתמוה מ"ט לא מהני באמת פדחת לחוד בעדות אשה כין דהוי היכר, אמנם רש"י ז"ל ביבמות תירץ זה במכוון וז"ל (ק"כ. ד"ה הכרת) הכרת פניהם ענתה בם העידה בם אלמא אין עדות בשאר הגוף אלא בהיכר פנים עכ"ל, מבואר מדבריו