עמודי אור קכז

אחר ה' ימים לפלוני, ושפיר מתיישב הש"ס בזה ושיטת הרי"ף ודוק היטיב

(יז) עד כה טרחנו ביישוב הסוגיו' ועתה נעמוד בעה"י על דעת הפוסקים, הנה להרי"ף איפשיטא בעיין מעובדא דדגלת. ואול' לדעת הרא"ש והטו' נלענ"ד דליכא פשיטות' מהת' כלל, שהרי תורף האיבעיא הוא אם הטע' בע"א משו' עלא"ג או משום דייקא, והא כה"ג איבעיא להו בש"ס (יבמו' צ"ג) בע"א ביבמה מהו דאי משום עלא"ג שריא, ואי טעמא משום דדייקא לא שרינן יבמה ע"פ ע"א, ורבא פשיט התם מסברא דמהני וההוא מרבנן אותיב עליו, והנה שיטת הרי"ף והרמב"ם דאיפשיטא בעיא דהתם כדרבא, והרא"ש שם פסק דנשארה האיבעיא בספק משום דיחויא דההוא מרבנן, ולפ"ז לדעת הרא"ש ליכא למפשט מידי, מהא דאנסבוה רבא בעובדא דדגלת ע"פ ע"א, דהא רבא לטעמי' דע"א מהימן משום מדעלא"ג, ולהכי מהימן לדידי' גם במים אע"ג דכמלחמה דמו, אבל לדידן דמספקא לן התם גם כאן ישאר בספק זה ודוק היטיב, [ומ"מ אין לחוש לזה לדינא כפשטא דפסק הש"ע דבקברתיו ע"א נאמן במלחמה והכי פסקינן בש"ע סי' קנ"ח גם לענין יבמה דע"א מהימן וכדעת רוב הפוסקים. **(הג"ה ויש לי בענין הזה הרהורי דברים לענ"ד, הנה דעת הרשב"א והריטב"א ונ"י ועוד שארי מפרשים דבעיות אלו בע"א ביבמה וע"א במלחמה וע"א במקום קטטה דתלי להו הש"ס אי טעמא דע"א משום דעבידי לגלויא או משום דאשה דייקא כולם שוים, וכל שנפשטה הבעיא אחת מהם ממילא איפשטו כולם, ותמהו מזה על הרי"ף דבע"א ביבמה וע"א במלחמה פשיטא לי' ע"פ סוגיית הש"ס דע"א מהימן בהו, ומ"מ בע"א במקום קטטה כתב דלא איפשיטא האיבעייא, ומ"מ טעמו ז"ל נכון ויתבאר אצלינו במ"א בע"ה], והרא"ש לענין בעייא דע"א ביבמה כתב דנשארו בתיקו, וטעמו ז"ל דאע"ג דרבא פשיט התם מסברא מ"מ הא דחי לי' ההוא מרבנן, ובבעייא דע"א במלחמה קצת מרבותינו האחרונים ז"ל דקדקו דאיהו כמי ס"ל כשיטת הרי"ף דנפשטה האיבעייא מעובדא דדגלת דאנסבה רבא אפוטא דשושבינא, ואי הוה ס"ל להרא"ש כן קשה לענ"ד דהא הרא"ש ושאר פוס' בפ' כיצד הרגל (סי' ט"ז) פסק כרבה לגבי דרבא אע"ג דבכל דוכתי קי"ל מאביי ורבא ואילך הילכתא כבתראי [ואי האי כללא איתי' גם במאי דפליגי אביי ורבא עם רבם, נמצאו סתירות בדברי הרא"ש וכבר דברו מהם האחרונים ז"ל] משום דשבקינן פשיטותא דקמאי מקמי ספיקי דבתראי, והרמב"ן ז"ל במלחמות הביא סעד לזה מסוגייא דכתובות (ל"ט:) לענין בא עליה ומתה ע"ש היטיב, ומעתה יקשה לנו כיון דרבא פשיטא לי' בעובדא דדגלת דטעמא משום מלתא דעבידא לאגלוי', ונאסר כסברת הרשב"א ושאר מפרשים דסברות בעיות אלו שוים, א"כ מה בכך דדחי ההוא מרבנן פשיטותא דרבא בע"א ביבמה ונשארה האיבעייא בספק לסתמא דש"ס מ"מ איך שבקינן פשיטותא דרבא מקמי' ספיקא דש"ס, ודחוייא דההוא מדרבנן אינה אלא לענין פשיטו' האיבעייא ההיא דע"א ביבמה, אבל אינו עבין לסתירת היסוד דכאן דע"א מהימן משום מלתא דעבידא לאגלויא, וצ"ע בכל זה ודוק היטיב.)** (יח) וע"פ האמור למעלה ניישב תחלה דברי הטור וז"ל בסעיף י"ז, אין מעידין עליו אא"כ ראה אותו תוך ג' ימים למיתתו בד"א שהי' ביבשה אבל אם הי' במים אפילו שהה שם כמה ימים מעידים עליו שהמים מעמידי' אותו שלא ישתנה צורתו והוא שראוהו מיד אחר עלייתו מן המים עכ"ל וז"ל בסי' א' ראוהו שנפל למי' שאל"ס אין מעידין עליו שמא יצא לצד אחר ואם ע"א מעיד ראיתיו מיד אחר שהועלה והכרתיו ע"י סימנין שהיו לו בגופו נאמן אבל אם אינו אומר שהכירו ע"י סימנין אלא ע"י טביעת עין אינו נאמן בד"א שראהו העד שנפל שם אומר בדדמי ואמר שהוא הוא אפילו אינו ברור לו ולפיכך אינו נאמן אא"כ ראהו מיד אחר שהועלה ומכירו ע"י סימנים אבל אחר שלא ראהו שטבע נאמן אפי' לא ראהו מיד אחר שהועל' ואפי' בט"ע בלא סימנים עכ"ל, וכבר כתבנו למעלה מה שטענו עליו באיזה אופן כתב לעיל שיראוהו מיד אם במי שראה הטביעה הא בעינן נמי סימנין, ועוד איך יפרש עובדא דדגלת דמסיק שם הש"ס וה"מ דחזי בשעתי' ולא מדכר סימנין, ועוד נוסיף לקח בדקדוק לשונו של הטור שלמעל' בסעיף ט"ו בהזכירו ענין סימנין כתב ז"ל יכולין להכירו כו' או ע"י סימני' מובהקי' שיש להם בגופו, עכ"ל דקדוק לשון להם משמע שהסימנים ידועים להעדי', ואולם בס"ק א' והכרתיו ע"י סימנין שהיו לו בגופו, משמע שהסימנין הם ידועים לכל שהיו בגופו, דלפי ענין דלעיל הי' לו לכתוב שהעד אומר הכרתיו ע"י סימנין שהיו לו בגופו, וכ"ז לא בא במקרה אבל במכוון ברור כדעתן של ראשוני' הרחבה

(יט) ובירורן של דברים לענ"ד כך הם דעדים המעידים על מי שהועלה מן המים ולא ראו טביעתו כלל, נמצא שעדותן הוא באיסו' תור' צריכין להעיד מיד ובשני עדים ודאי לא בעינן סימנין כלל, עי' ח"מ ס"ק נ"ה שכ"כ וכ"כ רבי' מהפו' בשיטת הטור, אך בס"ק א' במי שנטבע במשאל"ס שכבר יצאנו מאיסור תור', בזה יש חלוק במי שראה הטביעה אם בא להעיד הכרתו אחר שהועלה חשבינן לי' כמעיד על איסור תורה, וכבר כתבנו שלדעת הרא"ש והטור הנמשך אחר שיטתו לא נפשטה האיבעיא דע"א במלחמ' וחיישינן לטעמא דדייקא, ולהכי כמו דבסוגיין (קט"ו:) כדבעי הש"ס לדחות הפשיטות מעובדא דשני ת"ח אמרינן דאמרי סימנין ולאו עלייהו קא סמכינן אלא אסימנין, ולכך הצריך הטור גם בע"א המעיד על ההכרה סימנין כי היכי דאנן לאו עלי' נסמוך אלא אסימנין, ודקדק בלשונו ע"י סימנים שהיו לו בגופו דמשמע שהסימנים ידועים לנו כמ"ש לעיל, ולפי שבאמת אסימני' לחוד כל שאינן מובהקין לא סמכינן לגמרי, אבל כבר ביארנו לעיל בפי' הסוגיא דעכ"פ ע"י סימנים יצאתה האשה מחזקת איסור ושוב הע"א נאמן בהכרתו לכ"ע לכך הצריך בע"א גם הכרה עם סימני' שאינם מובהקין, כללו של דבר החמיר בע"א המעיד לאחר שהועלה הנטבע ממשאל"ס [אע"פ שנטבע בעדים] כיון שראה הטביע' כמעיד על איסור תורה, וכ"ז פסק הטור ע"פ שיטתו בסוגיין דע"א במלחמה, שהוא ז"ל מפרש הסוגיא דטביעת הת"ח הי' ידוע זולת עדות הנשים, וכבר נודע דעת הרבה מהראשונים דבטביעה לחוד במשאל"ס יצאתה האשה מאיסור תורה אף שלא שהו עליו כדשת"נ, עיין בספר חמדת שלמה שהאריך, והנשים העידו רק על העלאתן מן המים והכרחן, ומסיק הש"ס דבעינן חזיוהו בשעתי' וסימנין, משום דהנשים ראו ג"כ הטביעה והן הן דברי הטור ודוק, אבל אם לא ראה הטביעה והאשה כבר יצאתה מאיסור דאורייתא ע"י עדי הטביעה, שוב נאמן ע"א להכירו אחר העלאתו אפילו לא ראהו מיד ואפי' בט"ע לחוד כשנ"ת בס"ד

ובאמת לא נפלאת הוא היסוד הזה אשר אחר שיצאתה האשה מאיסור דאורייתא בעדות הטביעה שוב מעידין על הכרתו אחר שהועלה מן המים אף לבתר דאישתהי דבדרבנן אפי' אישתהי מעידין, ואולי הוא לכ"ע כמו שנבאר לפנינו בע"ה רק במי שראה הטביעה מחמרינן דבעי חזי' לאלתר וגם סימנין בעינן להכרתו לקצת פוסקים [בע"א וכדומה] ובזה מבוארין דברי הרא"ש יבמות פ' ט"ו סי' ג' בפשוט' שכתבו וז"ל וירא' הא דבעינן ואסוקינהו קמן וחזינהו לאלתר היינו לאותם שראו הטביעה דהוה אמרי בדדמי ר"ל דאם יעידו אחר דאישתהי, חיישינן דאמרי בדדמי בהכרתו] דכיון שראו שנפלו למים בדבר מועט יאמרו שאלו הם שנפלו למים אבל מי שלא ראה הטביעה ומצא שמת ואמר שמכירו בט"ע לחודי' [פי' אפי' אישתהי דהשתא נגרעה הכרתו בט"ע ואלו הי' לו בו סימנים שפיר הי' מעיד אפי' לבתר דאישתהי אם הם סימנים שאין עשוים להשתנות] אבל זה שאין לו אלא טב"ע לחוד מ"מ נאמן] ואין מדקדקים אחריו ואותן שראו הטביעה [פי' ומחמרינן בהו דבעינן חזיוהו בשעתי' אף על גב דהוי משאל"ס דרבנן] היינו משום דאמרי בדדמי וכן פי' ר"י הא דבעינן הכא סימנין ולא סגי בט"ע לחודי' היינו משום דראו הטביעה, ואמרו בדדמי עכ"ל, והק"נ שם רצה להגיה בתחלה וחזינהו לאלתר בסימנים ע"ש באורך, והרואה יראה כמה הוא מהדוחק שאם מתחילה כל פלפולו לחלק בין אותם שראו הטביעה לאותם שלא ראו לענין סימנים לחוד, הי' לו לכתוב אח"כ וכן פי' ר"מ שהרי דברי הר"י הם ככל דבריו שכתב למעל' [לפי גי' זו של הק"נ] ולמה הוצרך להאריך ולכתוב מחדש דברי הר"י בחנם מה שכבר כתב, אבל הרואה יראה שדבריו ז"ל הם בלי חסרון שתחלה הוא מפלפל אם צריך חזיוהו לאלתר לאותם שלא ראו הטביעה ולזה דקדק וכתב אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו שמת ואמר שמכירו כו', משמע כל אימת שמצאו בין לאלתר בין אישתהי, וכתב אח"כ וכן פי' ר"י לחלק כן בין אותם שראו הטביעה לאותם שלא ראו לענין סימנים כו' ע"ש ודוק, ובפרט שהאור כ"כ בפירוש ואיהו הוה ידע במילי' דאבוהו טפי מינן, [ומה שכתב הרא"ש וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל היינו