עמודי אור קכו

במחלוקת, דתנן הבקעה בימות החמה רה"י לשבת ורה"ר לטומאה, בימות הגשמי' רשות היחיד לכך ולכך, ומתבאר שם בפרשב"ם ובתוס' ע"פ הירושלמי דאם נכנס לבקעה בימות הגשמי' ובא לשאול בימו' החמ' או איפכא, לר"מ אזלינן בתר שעת שנשאל על ענינו, אם בא בימו' החמ' מטהרי' אע"ג שכניסתו הית' בימו' הגשמי' [שאז הית' רה"י] וספיקו טמא, מ"מ כיון שבא לדון על ענינו בימות החמה שהיא רה"ר, מטהרינן כדין ספק טומאה ברה"ר, וכן איפכא, כי היכי דבמתנות ש"מ אזיל ר"מ בתר שעה שדנין עליו, ולרבנן אזלינן בתר זמן המאורע ע"ש היטיב בתוס' ובירושלמי שם, והשתא נתגל' לנו ביתר ביאור טעם מחלוקתן דלר"מ כיון דבשחר שאז הוא רה"ר נודע לו ספיקו, אע"ג דנגיעתו היתה בלילה שאז הי' לו דין רה"י, מ"מ הא לדידי' אזלי' בתר שעת הדין וידיעת משפט המאורע, ואלו נודע לו בלילה הי' טמא מספק דהא ספק טומא' ברה"י הוא, אבל כיון שבשחר מצאו מת, אזלינן בתר השתא, ולכך ר"מ מטהר, ומעתה רבנן נמי לטעמייהו אזלי, ובלא ראהו חי מבערב מטמאין דאזלי בתר שעת המאורע כדעתם בב"ב לענין בקעה כמו שנתבאר, אבל אם ראוהו חי מבערב, דהשתא הוי חזקה אלימתא כמו שביארנו, אזלי רבנן בתרה ומטהרין, כדאזלי התם בתר חזקה דממונא דאלימא טובא, ודוק היטיב כי נכון הוא בעה"י [ודברי רבא שאמר שם דאם עברו עלי' ימות הגשמים שוב לעולם היא רה"י אינם שייכים לכאן ודוק] ויצא מכלל דברינו דין מחודש לרבנן דאם הי' המאורע ביום בר"ה שנגע באחד ואינו יודע אם הוא חי או מת ואח"כ מצאו מת הי' טהור גם לרבנן, דהוה ספק טומאה בר"ה ממש, וכן לר"מ יצא דינים מחודשים ע"פ דברינו, ה' יאיר עיני להבין דברי חכמים

(יד) עלה בידינו דכל שראינוהו חי מעולם ועתה נודע לנו מת הוה ספק למפרע, ונתבאר עוד מהתוספתו' שזכרנו דבלא הוחזק בחיים לפנינו אע"ג דודאי הי' חי פעם א', מ"מ כיון שסוף החיים למות, והרבה מתים ישנן בעולם, אין זה חזקה, וכיון שמצאנוהו מת מחזקינן לי' מת למפרע בודאי, דהא כל שרץ הי' תחילה בחיים עכ"פ, ומ"מ בנמצא לפנינו מת, מחזיקינן לי' למת למפרע לטמא ודאי, שהרי אף בטומאה צפה [שספיקה טהור] מטמאינן כמשנ"ת בתוספתא, [ומה שתמה בענוב"י שם מחזקת כשרות דבהמה ושארי חזקות, דמוקמינן להו ודנין עליהן אע"פ שלא הוחזקו לפנינו, שאני התם שאין כל בהמ' סופה להטרף, ואין כל פנוי' סופה להנשא בהכרח, וכן שארי חזקות, אבל כל החי סופו למות, ודוק] ונתבאר עוד מהתוספתא חלוק ברור, בין הוחזק חי לפנינו, אז חשיב חזקת חיים, אף שהנוב"י דחה בשתי ידים סברת הב"ש דיש חלוק בין מי שהוחזק לפנינו, ובין מה שאנו דנין חזקתו בלא ראינוהו, והלא בתוספתא מפורש החילוק כן לדינא, ויתבא' מזה לענין דינו של הט"ז לגבי אבילות שהספק הוא על אדם שהי' ידוע לנו ומוחזק לפנינו בחיים, ועכשיו נודע לנו שמת, ספק גמור הוא, ודינו למ"ד אבילות יום ראשון דאורייתא ודאי חייב להתאבל, ולמ"ד דרבנן פטור מספק ודוק, [וממה שפסק בש"ע שם ביו"ד דבתרי ותרי אין מתאבלין אין הכרח לדין זה דשם מוקמינן לי' בחזקת חי גם עתה ודוק היטיב] ודע דבתשו' בשטים ראש (סי"ש פ"ה) פסק בפשיטות דלענין אבילות אם הוא ספק תוך ל' או אחר ל' אין מתאבלין ע"ש שהאריך קצת, וכדאי הוא לסמוך עליו בדבר שנחלקו רבותינו האחרונים ז"ל [והוא שבארנו בעה"י

(טו) אמנם לענין ספק ג' ימים במצאו הרוג שפיר כתב הב"ש שם [והוא כמתנבא בתוך הבית אף שלא הביא התוספתות שזכרנו] כיון שהספק הוא אם הוא ראובן שהי' לו חזקת חיים לפנינו, או שמא אחר הוא שלא הוחזק בחיים לפנינו, ובכה"ג הא מחזקינן לי' מת למפרע כמשנ"ת, בזה החמירו הרשב"א ודעימי' כי למה לנו לאורעי חזקת חיים המעולה, היינו באדם שראינוהו בחיים, הלא נדון בפשיטו' דאחר הוא, שלא הוחזק בחיים לפנינו, ואשתהי ואשתני, ודע שמדברי הרמב"ם שזכרנו יש ללמוד עוד ענין מחודש דאף בשרץ בפי החולדה דהוי ודאי בכלל הנהו דיהבינן עלייהו חומרי חיים וחומרי מתים דלא גרע מגררתו חי' דירושלמי שהבאתי לעיל (ובתוספתא דטהרות פ"ד תניא שרץ בפי חולדה ומהלכת על ככרות של תרומה ונגע ספק חי ספק מת רבי מטמא שחזקת שרצים מתים בפי חולדה וחכמים מטהרין וכ"ל דחכמים משוו לה ספק ככל גררתו חי' ולהכי מטהרין דהוי ספק טומאה צפה ודוק) מ"מ בראוהו חי מתחלה בפי' אף שעכשיו הוא מת לא מחשבינן לי' מת למפרע, ומה שכתבנו לעיל דבנפל עליו גל ונמצא מת מחזקינן לי' מת למפרע היינו משום שלא ראינוהו חי אחר נפילת הגל

ואחרי ההצעות הללו, נבאר בס"ד טעם האוסרין בספק ג' ימים וטעם המתירין, ואח"כ נבא לכלל יישוב שמועתינו בעה"י ברווחא, והנה טעם האוסרין פשוט הוא כי מאחר שנתבאר דבאדם אחר שלא הוחזק בחיים לפנינו מחשבינן לי' מת ודאי למפרע כל מה שנוכל, א"כ בנמצא מת לפנינו מנין לנו שזה הוא אותו שהכרנוהו וידענוהו בחיים שהיתה לו חזקת חיים לפנינו כמ"ש באורך, שמא אחר הוא, וכיון דאחר הוא כבר מת לפני ג' ימים ונשתנה עד שנדמה לנו בהכרתו לבעלה של זו, אולם סברת המתירין יש לומר כי מאין לנו להכחיש הכרתינו וכיון שלמראה עינינו הוא בעלה של אשה זו נשפוט שהכרתינו אמיתית וכ"כ מפורש הרשב"א בחי' ביבמות בדף קכ"א ע"ש, ואין לומר זה מת כבר קודם ג' ימים ואין לנו הכרה בו, זה אינו שכיון שזה הוא הידוע לנו אין לנו בו חזקת מיתה למפרע, ואנו מחזיקין אמיתת הכרתינו כל שאין לנו דבר לבטלה ודוק, משא"כ במי שודאי מת קודם ג' ימים שוב בטלה הכרתינו ממנו

ומעתה נבאר הסוגיא בס"ד בין לשיטת האוסרין ובין לשיטת המתירין, והנה לשיטת האוסרין לא הי' מקום להקשות בפשוטו (למאי דלא אסיק אדעתי' דמיא צמתי'] איך אנסבוה הא הוה ספק ג' ימים, שהרי הנוב"י בעצמו כתב שם שהעלוהו שלא במקום נפילתו, והראינו פנים מסבירות דממקום למקום לא אמרינן מת למפרע אף במי שלא הוחזק בחיי' לפנינו [ואף שכאן במים הוה רוב למית' ובזה מחזקינן למפרע בכל גוונא, מ"מ הא על נפילת המים גופה אנו דנין מתי היתה, וע"כ הי' תחילה ביבשה ולא מחזקינן למפרע] וכיון שכן אפילו נדמה שאחר הוא מ"מ יש ספק מתי מת ולא נודע לנו ביטול הכרה בו, שפיר הוה אמרינן שתולין שהוא תוך ג' והכרתינו קיימת, משא"כ השתא כיון שזה טבע לפני ה' יומי, ואף אם תאמר שזה הוא מ"מ הודינו שאין לנו הכרה בו, וא"כ מנין לנו, שמא אחר הוא לגמרי שג"כ כבר עברו ה' ימים ונדמה לעינינו לבעלה של זו

וכן יתבאר גם לשיטת המתירין, שכבר הודענו שכל עיקר יסודם לקיים הכרתינו, וכאן שנטבע לפני ה' ימים כבר בטלה הכרתינו ממנו, אף אם נחשוב שזהו שנטבע מ"מ [לס"ד דהש"ס דבמיא נמי משתנה אחר ג' ימים] כיון שגם לדעתינו אין לנו הכרה בו, דהא נשתנה, וכל שאין לנו יסוד ההכרה, לא נוכל להעמיד הדבר נגד חזקת חיים, ע"פ הדברי' שכתבנו, ושוב נסתפק באמת שמא אחר הוא, ודוק היטיב בכ"ז כי הדברים נכוחים בס"ד, באופן שנתבררו הדברים ודברי הראשונים קיימים, (וכבר כתבנו שהוא מוכרח גם לשיטת הרי"ף] שהשושבין ראה הטביעה ועל פיו הותרה, והממ"נ של הנוב"י דחינו בטוב טעם בעה"י

(טז) ואני תמי' מאוד על הנוב"י ז"ל דאוקים עובדא דדגלת באורחא רחיקא כי האי שאחרים ראו איש נטבע בסימנים והכירוהו בסימניו בעלייתו מן המים מה שלא נזכר זה בש"ס כלל, והלא כל הראשונים תמהו והקשו על ר"ת דס"ל דבגופו שלם מעידין אף אחר ג' ימים, והוקשה לראשוני' עליו מסוגיא זו דדגלת דמאי פריך הש"ס אינהו כמאן עביד דלמ' גופי' שלם הוה, והמרדכי תירץ דהוה פסיק' להו שלא הי' שם אלא פ"פ כו' ולא מחוור זה בעיני הרשב"א ויתר הראשוני' דכל כה"ג הוה להש"ס לבאר, והלא דרכו של הנוב"י יותר רחוק' ובלתי מבוארת בש"ס, ומנ"ל להש"ס בקושייתו שהשושבין לא הי' בשעת טביעה, דלמא הי' שם ושפיר הותרה בממ"נ

ואם באנו לידי מדה זו להמציא אופני' בעובדא דא דדגלת נוכל עוד להסביר ג"כ דהשושבין ראה הטביעה אף לפי סברת הממ"נ של הנוב"י לפי מה שהוכחנו לעיל במישור דבראה אחד עובר בספינה ושוב נטבעה הספינה אף אם לא ידענו אם הי' שם בשעת טביעה מדמי הש"ס למלחמה דאמרי בדדמי כשנ"ת, וא"כ נוכל לומר דעובדא הכי הוה שהשושבין ראה את פלוני עובר בספינ', ושוב נטבעה הספינ' ואדם אחד בתוכ' אך לא ידענו אם הוא פלוני או שמא יצא פלוני ממנה לשעתו והשושבין ראה טביעת הספינה שזה נקרא ראה המלחמה כשנ"ת, ואולם אין בזה סרך התרת האשה כי כבר כתבנו שזה אינו רק חשש מיתה, [אך מ"מ השושבין יאמר בזה בדדמי דכמלחמה דמי והיא הוכחת הרי"ף] ושפיר דייק הש"ס דמתירין גם אחר ג' ימים, דהא השושבין לא הכירו כלל בשעת טביעה, והי' לנו לחוש שמא אחר הוא שנטבע ונדמה צורתו