עמודי אור קכד

הי' שם, הוא ענין אחר ופשיטא שאין לדון בזה רוב למיתה דהוה רק חשש למיתה [וההיא דכרכום ביתר משמעות הסוגיא שם שזה נודע זולת הגוי שס' אנשים אלו היו בתוך הכרכום עש"ה]

ובזה יאירו לנו דברי הרמ"א בח"מ (ס"ס מ"א) מי שהיו שטרותיו בעיר שכבשה כרכום מסתמא הן בחזקת אבודים, והוא מתשובת מהרי"ק, ובד"מ רמי לה אתשובת הרשב"א שהביא הב"י דלא מחזקינן להו באבודים, ותירץ הרמ"א דהתם מיירי שאין ידוע שהיו שם שטרותיו, והן הן הדברים שבארנו בס"ד, דסתם כרכום הן בחזקת אבודים, אולם כ"ז היכא דבריר לנו שהדבר שאנו דנין עליו הי' שם, משא"כ היכא שאין זה ידוע לנו הוה רק חששא לאבד ודוק היטיב

(ז) ומעתה נבוא לעומקא דסוגיין דפשיט משני ת"ח שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה, והרואה יראה דהיינו הך עובדא דירושלמי ושאבא יוסי נמלט אז כי לא הי' בתוכה בשעת טביעה [ודע דהירושלמי וענינו אישתמיטתי' להגאון בס' עצי ארזים (סי' י"ז ס"ק ק"י) שנשא ונתן לענין היתר הנשי ת"ח דסוגיין שהי' כאן ספק שהעלו שנים והא נטבעו שלשה היינו אבא סימאי, הוא חשב שגם אבא סיטאי טבע, והדבר מבואר ע"פ הירושלמי שאינו כן שהוא לא הי' עם הנטבעים כלל, שלא הי' בתוך הספינה בעת שטבעה] ומדמי הש"ס אדם הבא בספינה ושוב טבעה לנכנס במלחמה שכמה וכמה נהרגים וכדקאמר הש"ס ע"ז, איפשר בכל הני דאיקטול איהו אישתזיב, ובאמת אמרינן שנשמט מהמלחמה והלך לו, וה"נ טביעת הספינה ואנשים אשר בה דומה ממש להרוגי מלחמה, ואנו מסופקין על בעל האשה שמא נשמט מקודם מהספינה ולא הי' בתוכה בשעת טביעה, וכמו כן בעובדא זו דשני ת"ח שהיו בספינה וטבעה, ואנן מספקא לן שמא השני ת"ח לא היו אז בספינה, כמו שלא הי' בתוכה יוסי ב"ס בשעת הטביעה, ורבי התיר נשותיהן ע"פ נשים שהעידו שהת"ח היו בספינה בשעה שטבעה, וסליק אדעתן שראיית הטביעה יש בו די להתיר, דלא אסיק אדעתי' מים שאל"ס, אך הא בעי למפשט דהא מאה נשי' כעד אחד דמיין והיתירא דע"א ע"כ או משום מדעלא"ג או משום דדייקא האשה, ומוכח מהכא דלא חש רבי לדיוקא אע"ג דמים [ר"ל אדם הבא בספינה ושוב טבעה] כמלחמה דמי דהכא נמי תאמר האשה אפשר שבאי הספינה נטבעו ובעליהן שהיו ג"כ באים בספינה זו, נצולו שיצאו ממנה קודם שטבעה, ומדלא חש לה רבי והשיא נשותיהן, ש"מ דלא חיישינן לדיוקא, וא"כ ע"א במלחמה נמי מהימן, והוצרך הפשטן לדקדק דמאה נשים כע"א דמיין דבאמת למאי דסליק אדעתי' שראיית הטביעה מתרת ליכא שוב בסהדותייהו למיחש לבדדמי, דהא ראו שנפלו לתוך המים ומאי בדדמי שייך כאן, רק החשש הוא אי בעינן דיוקא דאתתא והיינו בניתרת ע"י ע"א כמו שבארנו, לכך הקדים דהא מאה נשים כע"א דמיין, ומ"מ התיר רבי על פיהן ש"מ דטעמא דע"א משום מילתא דעלא"ג, ונסתלקה בזה תמיהת הרא"ש על הרי"ף למאי איצטריך למימר מאה נשים כע"א דמיין, דהא גם בשני עדים שייך בדדמי דלפמש"נ יפה, הדבר עולה כהוגן, דלסברת הפשטן לא הי' כאן חשש בדדמי כלל ודוק, ודחי הש"ס ותסברא כו' שלא היה כאן עדות הנשים רק על הטביעה והא משאל"ס אשתו אסורה, אלא ה"ד דאמרו אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר זה עדות מספקת להיתירן של נשי הת"ח, ואלו היו כאן שני עדים כשרים שוב לא בעינן מידי, אלא כיון שעדותן הי' ע"פ נשים, ס"ס תפשוט דלא בעינן דיוקא בע"א דהא נשים כע"א דמיין, ומסיים וקאמרי סימנין שהיו בת"ח אלו דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנין, וא"כ מצד הסימנין ידוע לנו שהיו שם השני ת"ח בשעת טביעת הספינה, ומ"מ בסימנין לחוד אין די להתיר, או דנימא דסוגיין ס"ל סימנין דרבנן ולא סמכינן עלייהו באיסור א"א, או אפשר דבאמת איירי שראו הסימנין קודם הטביעה, רק שברור לנו באיזה אופן שאלו הסימנים ראו בהם הנשים סמוך לטביעה, ולא יסתפק לנו אולי הכירו בהם מכבר, ודוק, וכיון שעכ"פ ע"י הסימנין נודע לנו שטבעו, שוב לית כאן חזקת איסור כמו שבארנו לעיל דבספינה שטבעה בים דרובן לאבד, ליכא חזקת איסור ומהימני הנשים בעדותן דאסוקינהו וחזינהו לאלתר, ושוב אין לנו דקדוק מכאן דהא עדות נשים הרבה כעד אחד ואי מהימן ע"א בעדות אשה משום דייקא, הא כאן לא תידוק, דמים כמלחמה דמי, שכבר נתבאר למעלה, דבליכא חזקת איסור עד אחד מדינא נאמן, בלא טעם עבידא לגלויי או דייקא, ונשים נמי מהמני כבשאר איסורי תורה שהנשים נאמנות בהם כמבואר בפוסקים, וע"פ עדותן זו בהכרת הנטבעים, התיר רבי נשותיהן, ומדוקדק בזה לשון הברייתא והתיר רבי נשותיהן ע"פ נשים, דמשמע דעדות הנשים הועיל' להתירן, ולא סימנים לחוד דלאו עלייהו קא סמכינן ודוק היטיב

**(הג"ה ובזה נתיישבה קושיית מעכ"ת בשאלתו דהיכי פשיטו מעובדא דב' ת"ח הא לקמן קכ"ב.) ס"ל לרב אשי דצורבא מרבנן שטבע במשאל"ס אתתי' שרי' דא"א דסליק קלא אית לי', והתוס' שם כתבו דבאמת גם לדידן דלית לן דרב אשי, מ"מ קושטא הוא דרובא דצורבי מרבנן כי סלקו קלא אית להו וחיישינן למיעוטא, וא"כ דילמא רק בחששא כי האי דהוי אטו מיעוטא שרינהו רבי, ולפי דברינו יתיישב זה, דהא דאמרינן צורבא מרבנן כי סליק קלא אית לי', היינו היכא דסליק ממשאל"ס שטבע בהם דהוה המלטה בדרך פלא, משא"כ בהך דשני ת"ח שהספק הוא שמא לא היו שם, ואטו צורבא מרבנן היכא דאזיל קלא אית לי'

ודוק

)** (ח) ודעת הרי"ף דבעיין איפשטא מההיא דדגלת כמ"ש, ונלענ"ד דהרי"ף מפרש ע"כ דהשושבין לבדו ראה טביעתו והכירו שוב בהעלאתו מן המים [והכי דייק לי' לישנא דש"ס ואנסבה רבא אפומא דשושבינא משמע שלא הי' שם רק עדותו לבד] וראיתי להנוב"י (בסי' כ"ח וש"מ) שהכריח דע"כ השושבין לא ראה הטביעה רק אחרים העידו בסימנים שזהו האיש שנטבע לפני חמשה ימים והם לא היו מכירים מי הוא והשושבין העיד בהכרה שזה פלוני, ונלענ"ד פשוט דע"כ להרי"ף ליכא לפרושי הכי, דאם נאמר כן שטביעתו והעלאותו הי' ע"פ אחרים [מה שלא נתבאר זה בש"ס] אף אנו נאמר דשנים היו מעידין ע"ז שנטבע ועלה בסימנים אלו אלא שלא ידעו מי הוא, והשושבין מעיד לנו שהוא בעלה, כדברי הנוב"י] וא"כ מאי פשיט הרי"ף מהכא לנאמנות ע"א במלחמה, הא התם אם תידוק ויתאמת לה שהאמת כדברי השושבין שזה הנטבע הי' בעלה, שוב אין צריכה לדייק יותר שהרי מיתתו נתבררה מפי עדים, ואם לא יתודע לה שנטבע הוא, מה מלחמה שייך כאן שתסמוך על דברי העד, הא אין ידוע לה אם בעלה נטבע כלל, אע"כ דבאמת הרי"ף מפרש שגם הטביעה לא נודעה רק ע"פ העד, ושייך שפיר חששא דלא דייקא, לדעת גמר בירור מיתתו, רק תסמוך על העד כיון שיתודע לה שנטבע, כמ"ש הרמב"ן במלחמות ע"ש

ודוק

(ט) והפליאה שתמה הגאון בעל נוב"י ז"ל בסוגיא זו, עד שהוכרח לפרש בה שהשושבין לא ראה הטביעה, מדפשיט מינה הש"ס לענין שהה שלשה ימים, ואי איתא דעובדא הוה שהשושבין ראה טביעתו, א"כ מה מקום הי' לחוש לאשתני הא ממ"נ איתתא שריא, אם זה הנטבע לפני השושבין זהו שעלה, נמצא שבאמת שהה ג' ימים, הא ודאי הותרה האשה כיון שזה הוא, ואם נאמר שאחר הוא, א"כ הוא רק ספק שמא הוא אחר ג' ימים, והלא בזה רבו המתירין, ונתלה כי באמת הנטבע לפני ה' ימים עלה אז [כחשש משאל"ס דחיישינן דילמא סליק] וחזר ונטבע והרי מת ניכר לפנינו אלו תורף דבריו ז"ל, ולענ"ד אף לדעת האוסרין ספק ג' ימים תיקשי, אמאי הוצרך הש"ס להקדים דאסקוהו בתר ה' יומי, הא בלא"ה מספק אסורה שמא הוא אחר ג' ימים, ומצאתי שכן הקשה מוהרי"ט ח"ב חא"ע סי' ל"ג ע"ש

(י) ומה שנלענ"ד ביסוד מחלוקת זה יתבאר לפנינו דבהנהו עובדי לכ"ע בספק ג' ימים הוה תלינן להקל, לכך הוצרך הש"ס לדקדק הקושיא מכח הא דטבעו קודם ג' ימים, והממ"נ של הנוב"י אינו כאשר יבא באורך בס"ד

ראשונה נלענ"ד לדון דלהאוסרין בספק ג' ימים היינו אם מצאו מת מוטל ואנו מסופקים בו שמא מת מכבר ומונח כאן יותר מג' ימים, אבל אם ברור לנו שלפני שני ימים לא הי' מונח במקום זה מת כלל, ועכשיו מצאנוהו לא מחמירינן לספק בו שמא מת מכבר במקום אחר לפני ג' ימים והובא לכאן, אלא מוקמינן לי' בחזקת חי עד בואו אל המקום הזה, ומינה אמינא לה דהא יסוד האוסרין הוא דאזלינן בתר שעת מציאתן כההיא דטהרות (פ"ה מ"ז) נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ובשחר השכים ומצאו מת ר"מ מטהר וחכמי' מטמאין שכל הטומאות כשעת מציאתן, והא עלה קתני בתוספתא, ומייתי לה בנדה (ד'.)