עמודי אור קכג

משני דאמרי סימנין ואסימנין סמכינן, דלמא ראו הסימנין קודם הטביעה, והשאר אמרו בדדמי, ואי מהימנינן להו, אכולה מילתא נמי להימנינהו ודוק

שוב קשה קושיית הרא"ש על הרי"ף שפסק דגם בשני עדים בעינן אסקוהו וחזיוהו כו' דלא לימרו בדדמי, דאי גם בשני עדים חיישינן להכי אמאי אמר הש"ס דמאה נשים כע"א דמו דמשמע אי הוו כשני עדים לא אמרי בדדמי, ועיין ב"ש (ס"ק קמ"ג)

עוד הקשה הרמב"ן במלחמות אמאי לא פשטינן דע"א במלחמה מהימן מברייתא (יבמות קכ"ב.) בששים ב"א שהלכו לכרכום ביתר והשיאו נשותיהן ע"פ עכומ"ז א' מסל"ת והא אין לך שעת חירום גדול מזה, ומ"מ האמינוהו, ומה שתירץ הרמב"ן ז"ל דאכתי לא ידעו הברייתא, הרואה יראה כמה יש בו מהדוחק

עוד תמהו הראשונים בהא דמסיק הש"ס דבעינן חזינהו לאלתר ואמרי סימנין אמאי בעינן תרתי, ונדחקו קצתם לפרש בדרך או אמרי סימנין ע"ש, וקצת הפו' כתבו לפרש דרבותא קאמר דאף בלאלתר בעינן

סימנים

, (ג) ובהיתר ספיקות אלו נקדים לחקור גדר מלחמה זו שנסתפקו בה חכמי התלמוד מה היא, תמן תנינן (גיטין כ"ח:) שלשה דברים אמר רבי אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו כו' על עיר שהקיפה כרכום ועל הספינה המיטרפת בים והיוצא לידון שהם בחזקת קיימין, אבל עיר שכבשה כרכום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים, ובירושלמי הביאו הרא"ש שם ועוד שלשה הוסיפו עליהם שנותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים] את שגררתו חי' וששטפו נהר ושנפלה עליו מפולת, ומבואר הוא בסוגיא דב"ב (דף קנ"ג) דספינה שאבדה ודומיהן רובן לאבד נינהו יעו"ש

ומכאן אני תמי' על הט"ז (ביו"ד סי' שצ"ד ס"ק ב') שפסק דבמת לפנינו לא מוקמינן לי' אחזקת חי עד עתה, והביא ראי' מההיא דפסחים (צ"א.) דמפקח את הגל ונמצא מת שהוא טמא מתחלתו, ולא מוקמינן לי' בחזקת חי, והוא פלא דהא מבואר הוא בהך תוספתא דבמפולת מעיקרא בספק מיתה מחזקינן לי', וכבר כתבנו מסוגיא דב"ב דכל הני רובן למיתה, ולהכי בנמצא מת מטמאינן לי' למפרע משעת נפילת הגל לפי שבנפילת הגל לא הוה לי' חזקה דחיותא, ומשנתינו היא (אהלות פ' ט"ז מ"ד) המפקח בגל אינו אוכל בדמעו, [פי' תרומה], ופירש שם הר"ש אפי' ספק חי ספק מת, והיינו מהאי טעמא, כיון דרובן לאבד, ואיך הביא הט"ז מזה לאדם העומד בחזקת חיים, ואין לנו בו דבר לספק במיתה מכבר ובאנו לדון עליו שמא מת רק מכח הא דהשתא מת לפנינו מנין לנו דלא מוקמינן לי' עד עתה אחזקת חיים דמעיקרא, והוא פליאה נשגבה לענ"ד, ומה ששוחטין עליו פסח בצירוף אחרים אף אחר שנפל עליו הגל וכתבנו דמהאי שעתא בספק מת קאי, היינו לפי שאם ימצא מת אין בזה הפסד ודוק, דאם ימצא מת יעלה הפסח בהכשר לשם שאר בני החבורה שנמנו

עליו

(ד) ונלפע"ד דהא ליכא למימר דמלחמה דשמעתין קאי אמלחמה כה"ג שרובן למיתה דבכה"ג ודאי לא איבעי לן שהרי בהני כיון דרובן למיתה ודאי איתרע חזקת אשת איש, וכבר נחלקו האחרונים גם בכל ספק שקול לדון דאיתרע חזקה דמעיקרא, ובנ"ד דרובא הוא לכ"ע נסתלקה החזקה, ומה דבאמת לא אזלינן בהו בתר רובא כבר תירצוה הריב"ש וש"פ [ואולי דהוה רוב שאינו גמור דלא אזלינן בתרי'] אבל מ"מ הא פשיטא דמרע לי' לחזקה, והנה דעת מהרי"ק (שורש ע"ב) דהא דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו לאפוקי מחזקה, אבל היכא דלא מפיק ליה מחזקה נאמן בה ע"א ככל איסורין שבתורה, ובמ"א הבאתי ראי' לזה מההיא דסוטה (ג' דתני דבר"י מפני מה האמינה תורה ע"א בסוטה שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה, וביארתי דלאו טעמא דקרא קדריש אבל המכוון כפי מה שכ' התוס' בריש נדה וש"מ שכיון שקינא לה ונסתרה אתרע חזקתה, ולהכי ע"א מהימן, והכי משמע פשטא דסוגיא (יבמות פ"ח.) דפריך אנאמנות ע"א בעדות אשה הכא איתחזק איסורא דא"א ואין דבר שבערוה פחות משנים הרי מבואר דתרתי בעינן דבר שבערוה ואיתחזק איסורא, הא לא"ה ליכא לספוקי בה מידי דודאי ע"א מהימן כבכל איסורין שבתורה, ולפ"ז בהני דרובן למיתה ודאי ע"א מהימן מדינא כיון דאיתרע חזקת א"א, ולית לן לספוקי בטעמא דע"א מידי, דהני טעמי דמילתא דעלא"ג ודייקא [דמספק בהו הש"ס לענין בעיין בעד אחד במלחמה דתלי בהני טעמי כמבואר,] לא איצטרכו אלא לנאמנות ע"א שלא מן הדין, אבל בכה"ג פשוט דמהימן מן הדין בלי שום דיוק כלל, וע"כ דמלחמה דשמעתין מיירי במלחמה דלית בה רק חששא בעלמא למיתה, והכי מוכח פשטא דסוגיא (יבמות קי"ד:) דמדמי רעבון למלחמה, ואטו ברעבון נאמר רובן למיתה, וע"כ דאינו רק חשש מיתה בעלמא, ומינה נמי דמלחמה דכולה שמעתין בכה"ג מיירי

וביסוד דברינו אלה [דבהני דרובן למיתה לא איבעי לן כלל דע"א מהימן] נסתלקה תמיהת הרמב"ן ז"ל אמאי לא פשיט לי' מכרכום ביתר שהשיאו נשותיהן ע"פ ע"א, דהתם הא עיר שכבשה כרכום הוה, דרובן לאבד, ודאי דע"א מהימן כמשנ"ת בס"ד ודוק היטיב, ולפנינו יתבארו עוד בירורן של דברים אלו

אלא שלפ"ז תסתער עלינו לכאורה קושיא גדולה בסוגיין דפשיט משני ת"ח שהיו באין בספינה וטבעה, והא ספינה שטבעה ודאי מהני דרובן לאבד נינהו ושפיר הימנוהו רבי לנשים, ופשטא דסוגיא משמע שטביעת הספינה הי' דבר ידוע זולת עדות הנשים ולאו עלייהו סמכו בעיקר ענין טביעת הספינה, כדקתני מעשה בשני ת"ח שהיו באין בספינה וטבעה והשיא רבי נשותיהן ע"פ נשים, משמע שהטביעה לא היתה על פיהן, וא"כ גם זולת עדותן היו הת"ח מאותם שרובם לאבד, וכבר התבאר דבהני אין מקום לחשש לא דייקא או בדדמי, כיון דמדינא ע"א נאמן, ומאי פשיט מינה לענין מלחמה שאנו עסוקי' ובאים דמיירי בגדר חשש מיתה בעלמא

(ה) ויישוב לזה למדתי מהירושלמי, ולהיותו חסר הבנה אפרשנו לענ"ד וז"ל (ביבמות פט"ז ה' ה') אבד פלוני נהרג פלוני אינו בעולם, אבד פלוני אנא אומר רבך מן עלמא [נשמט מן העולם, פ"מ] נתרי פלוני אנא אומר אתרין פלוני מאכל [שנשר ולקח ממנו מאכל, פ"מ] אינו בעולם טיפח רוחי' עלי', והגאון בעל פני משה פריש בכולהו להיתירא, והדברים ופירושן מתמיהין, ומהו ענין שנשר ממנו מאכל להתיר בזה אשתו, ועוד שהירושלמי מקורו מהתוספתא, ושם גריס הגר"א אין מעידין עליו אכולהו תלת, וע"כ הירושלמי נמי לחומרא פשיט, ומ"מ הדברים מתמיהין דבנהרג פלוני למה אין מעידין עליו, ואולם לפי פירוש הירושלמי יש כאן טעות דמוכח דהא פריט תלת מילי והדר מפרש להו, ונתרי לא נזכר כלל, וע"כ ברישא במקום נהרג גרסינן נתרי וכ"מ גירסת בעל קרבן עדה, וכצ"ל גם בתוספתא, והנלענ"ד לתקן עוד קצת לגרוס נתרז במקום נתרי, וכן בפירוש נגרוס אתריז [ונתחלף בין נ' פשוטה לז'] והירושלמי חומרי חומרי נקיט דאף שלפעמים משמעות הלשון מיתה, מ"מ לפעמים נתפרש על ענין אחר, ולפיכך אין זו עדות, ומפרש אבד פלוני, אין זה מספיק להתיר, אנא אומר רבך מן עלמא, נשמט מאתנו אבל ישנו בחיים, [ועיין מכות כ"ד. מסתפינא מהאי קרא ואבדתם בגוים כו' ודלמא כאבידה המתבקשת ודוק] נתרז פלוני לפעמים ענינו אבדן החיים, ועי' סוטה ל"ו. וכל הרואה אותן מיד נתרז שענין ההוא אבדון כדמוכח מקרא דמייתי עלה, ועי' בויק"ר פ"א שעד שלא הוקם המשכן היו עו"ג שומעים הקול ונתרזים כו' הי' הדבור יוצא חיים לישראל וסם המות לעו"ג כו' הרי מפורש שלשון התרזה יורה לפעמים על המיתה] מ"מ יש לתלות זה לענין אחר אנא אומר אתריז פלוני מאכל, שממאכל נתרז. כמו אכלה כרשינין והתריזה וכדומה בש"ס, אינו בעולם אנו מפרשין להחמיר טיפח רוחי' שנשתגע ואיננו בגדר ישובו של עולם כמו שנקרא בלשון המקרא משומם והבן

(ו) תו גרסינן התם שקעה ספינתו בים אתיא כהדא דתימר רבא בר זבדא בשם רב מעשה באבא סימי ששקעה ספינתו בים והוא לא הי' בתוכה והכא כן עכ"ל, המתבאר מדברי הירושלמי שיש לנו ספק אחר בספינה שטבעה שמא זה לא הי' בתוכה בשעת טביעה

ואומר אני דהא דספינה שטבעה בים ודומיהן, דהוו רובן לאבד, היינו היכא דברור לנו שזה שאנו דנין עליו הי' בתוכה בשעה ששקעה, והספק הוא שמא ניצול אח"כ, וה"ה לכרכום וש"ד מה שאנו מחזיקין בהן לאבד הוא במקום שאין שם רק ספק הצלה, משא"כ היכא דמספקינן שמא לא