עמודי אור קכ

משעבדה לי' שמא לא ימצא מינקת אחרת, וכיון דגם בגרושה אשכחן שיעבוד מש"ה אסר ר"ת אף בגרושה, וא"כ בזונה שאין מי שיכפנה אף ר"ת מודה להתיר, אלא שלא הודו לו חכמי דורו דהא מ"מ גם בזונה הב"ד יכופו אותה

לכאורה גוף תמיהתו של ר"ת שהביא הסמ"ג הוא בלתי מובן, דאטו בשביל שמכירה שכופה מפני הסכנה, זה נחשב שיעבוד, והלא רמ"א בא"ע (סי' פ"ב) כתב דה"ה אשה אחרת שהניקה בן חבירתה עד שהוא מכירה, כופין אותה ומינקת בשכר וכי יעלה על הדעת שתאסור גם היא להנשא הלא ודאי ליתא דזה לא מקרי שיעבוד, וא"כ מ"ש היא מאשה אחרת

(יב) אבל הנלפענ"ד שדבר גדול השמיענו הסמ"ג מתוך מתק דברי ר"ת ז"ל, והוא שאע"פ שהרמ"א שם השוה דין אשה אחרת במכירה לגרושה במכירה, ולענ"ד הפרש גדול יש ביניהם דבכתובות (נ"ט) תניא נתגרשה אינו כופה ואם הי' מכירה נותן לה שכרה וכופה ומניקתו, ודקדקה הברייתא למינקט נותן לה שכרה ולא קתני נותן לה שכר, וכוונתם מבוארת יפה דבכל שיטות הש"ס דקתני כה"ג נותן לו שכרו, היינו פירושו שכר הראוי לו לפי אותה מלאכה, ואתי למעט ולרבות לפי הענין, וביאור הדברים לפענ"ד, דודאי אע"ג דאיכא חשש סכנה, מ"מ אין המינקת מחוייבת להניקו אלא בשכר, כמבואר ביו"ד (סי' של"ו) וע"ש בטור ובב"י, ובפרטי הדברים הארכתי בס"ד במקום אחר [בדרושתי לשה"ג שנת תד"ר ע"ש] וכמה הוא נותן לה בעד הנקתו, גרסינן ביבמות (ק"ו.) הרי שהי' בורח מן בית האסורים ומעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירוני אין לו אלא שכרו, [פי שכר הראוי לו בעד ההעברה אע"פ שפסק לו יותר, זהו פי' שכרו] וה"ה למינקת לפי מה שפסק רמ"א שכופין לאשה אחרת מחמת סכנה, ואם פסקו לה יותר מן הראוי אין לה אלא שכרה, ואולם מבואר בסוגיא דב"ק (קי"ז.) שאם בשעת המלאכה נפסד במקום אחר, כגון צייד שהי' שולה דגים מן הים נותן לו שכרו כמו שפסק עמו, וביאר הרא"ש שם שאפי' הפסידו הוא דבר מועט, מ"מ נותן לו כל מה שפסק, [ועיין בקצות החשן סי' רס"ד] וה"ה נמי למינקת, שאם הפסידה מחמת זה במקום אחר, ופסקו לה הרבה, נותנין לה כל מה שפסקו

ונלפענ"ד דכ"ז באשה דעלמא, אבל גרושתו כשכופה להניק מפני הסכנה, אינו נותן לה אלא שכרה, אע"פ שהיא נפסדת מחמת ההנקה במקום אחר, והיינו דקתני בברייתא נתגרשה כו' ואם מכירה נותן לה שכרה, ר"ל שכר הראוי לה, ואשמעינן דבכל ענין אינו נותן לה אלא שכרה, וטעמא דמלתא דע"ז נשתעבדה לו, שאם יהי' סכנה לתינוק זולתה תניקנו בשכר ודוק היטיב

(יג) ובזה מתבארים יפה דברי ר"ת בקושייתו כפי שהביא הסמ"ג, דודאי באשה דעלמא אע"ג דאם מכירה כופה ומניקתו בשכר, מ"מ אין בידינו לאסור עלי' להנשא, שהרי אין מפקיעין זכותה בשביל ההנקה (דהא חזינן שאם נפסדה דבר מה בסבת ההנקה נותנין לה שכרה משלם] משא"כ בגרושה שבמכירה או בשאין שם מינקת אחרת יש עלי' שיעבוד להניק כמשנ"ת, ודאי דאסרינן עלה הנשואין בשביל זה, ואין חוששין להפקעת זכותה, שהרי דינה כן הוא כמשנ"ת בס"ד ודוק היטיב

ומעתה עולים כהוגן מאוד דברי הר"מ מטריווש שבהגמ"ר ואין מקום להשגת חכמי דורו, דודאי כל מה שכתבנו שייך בגרושה, שבהכנסה לרשות הבעל בנשואי', נשתעבדה לו בכל מה שהאשה משתעבדת לבעלה, ובתוכם גם שיעבוד ההנקה אף אחר הגירושין על הדרך שביארנו בס"ד, אבל בנתעברה בזנות אטו יש להבועל שום שיעבוד עלי' הא ודאי לא, והיא לענין מכירה כאשה אחרת ממש, שאע"פ שכופין אותה להניק מ"מ אינה אסורה להנשא, ואין כאן קושיא ממה שהב"ד יכופו אותה דכפי' זו ענין אחר הוא כמשנ"ת ודוק כי הדברים נכונים וברורים לענ"ד בס"ד

(יד) עד הנה דברתי ביסודי שיטת המתירים, אך עוד ראיתי מקום להקל בנ"ד אליבא דכ"ע, וראיתי להנוב"י (מ"ק חא"ע סי' כ"ג) שהביא דברי מהרי"ו בתשובה (סי' ע"ג) שכתב צד היתר בזונה משום דזנות לא שכיח ומילתא דלא שכיח' לא גזרו בה רבנן, ושוב דחה מהרי"ו זה דהא התוס' בריש כתובות ובפ"ב דגיטין כתבו דדוקא זנות בעדי' והתראה לא שכיח אבל שאר זנות שכיח, והגאון בנוב"י שם החזיק בסברתו, דמ"מ מעוברת או מניקה בזנות לא שכיח דאשה מזנה מתהפכת ומזנה דרוב פוסקים פסקו כר' יוסי ביבמות (ל"ד.) ואפילו לר' יהודה אינה אלא חששא שמא לא נתהפכ' יפה, ויש לעיין תחילה בסברת מהרי"ו בעצמו מצד דזנות לא שכיח, הא ר"ל הוא דס"ל הכי בגיטין (י"ז:) דלא חייש לטעמא דבת אחותו לענין זמן, מה"ט זנות לא שכיח, אבל לר' יוחנן שם אפי' זנות בעדים והתראה שכיח, והנראה דמהרי"ו רצה לדחות כח היתר זה לכ"ע, וכיון דיש פוסקי' שם לענין טעמא דזמן כר"ל [עיין ברא"ש שם בשם העיטור] וא"כ קי"ל נמי דזנו' לא שכיח לזה דחה מכח פי' התוס' דדוקא זנות בעוה"ת לא שכיח, אלא שיש לתמוה על סברת הנוב"י שהחליט דעיבור ולידה בזנות לא שכיחי, והא אנן באמת קי"ל כשיטת רוב הפוסקים שפסקו כר' יוחנן והתוס' בגיטין (י"ח.) ד"ה הנהו, הקשו דלמ"ד משום אחותו בזה"ז [שאין דנין דיני נפשות] למה כותבין זמן בגיטין, ותירצו שחששו שמה יחפה על בניו ממזרי', הרי מבואר דלדידן שכיח שתתעבר בזנות, ועיין ברא"ש שם שדחה סברת התוס' דאם באנו לחוש לשאר טעמים יכול למצוא גם בכל הנשים שאינן בת אחותו שיחפה עלי' לתלות הזנות אחר גירושין [אע"ג דלא איכפת לי' מה שולדן שלא ממנו יהא ממזר] כדי שלא יוציאו לעז על בניו שילדה ממנו, שיאמרו כמו שהולידה עתה בזנות כן זינתה מוקדם, הנה נשא ונתן בזה בטעמים אחרים לדחות סברת חשש חפוי מחמת הבנים שתלד בזנות, אבל מ"מ לא דחה סברת התוס' מכח סברא זו לדון דעבור בזנות לא שכחא

(טו) עוד אני תמי' על דעתו ז"ל דהא ר' יוסי ביבמות שם לא התיר אלא משום דאשה מזנה מתהפכת ומזנה, משמע דאם אירע שלא נתהפכה, ודאי צריכה להמתין, וכן דנו שם לעיל דחלוף לא שכיח, ומ"מ בנתחלפו בגדלות, שישנו לחשש שמא נתעברה מפרישין אותן ג' חדשים [וזה יש לדחות דהתם חשש דאורייתא הוא כמש"ל, משא"כ שאר הבחנה הוי דרבנן] הרי זה דבר ברור דלא שייך לומר כן אלא אם באנו לגזור בזה בגוונא דבמה שאנו דנין ליכא חששא, ולגזור משום אשה אחרת, בזה הי' מקום לומר דזנו' לא שכיח ולא גזרינן בי' ולהכי אמר לעיל שם בטעמא דלא גזרינן בקטנ' בחלוף לא שכיח משום דבקטנ' גופה ליכא חשש הבחנה, אבל היכא דבה גופה שייך החשש של חכמים לא שייך לומר לא שכיח, ואף שבקצת מקומות מצינו שהניחו דבר שאינו מצוי שלא לגזור עליו, מ"מ לא נדון כן בכ"מ מסברת עצמינו, ולפ"ז בזונה מעוברת ומניקה, מה בכך דזה לא שכיח, מ"מ כיון שעתה כן הוא וכל חששות שחשו חכמי' שייכים בה עתה, אין מקום להקל משום דלא

שכיח

(טז) אלא שיש לדון בזה מצד אחר לענ"ד, דעכ"פ אם נמצא איזה סברא דבזונה כבנ"ד ליכא חששא כלל (כמו שיתבאר בס"ד] רק באנו לחוש לדעת הפוסקים נוחי נפש דבאיסור מניקת לא פלוג רבנן וגזרו הא אטו הא, מ"מ הזונה בכה"ג ודאי שרי ודבר הזה הוא מוכרח לענ"ד. דהא אנן קי"ל גבי הבחנה כר"מ דגזר ארוסה אטו נשואה, וכן עקרה וזקינה ואילונית, אע"ג דבהו ליכא חשש הבחנה, מ"מ גזרינן בהו אטו שאר נשים, ומ"מ פסקו רוב הראשונים ז"ל כר' יוסי דאנוסה ומפותה אינן צריכות להמתין משום דאשה מזנה מתהפכת ומזנה, וקשה מה בכך דבה לא שייך הבחנ', מ"מ יש לגזור בה אטו שאר נשים כמו עקרה ואילונית וכדומה דגזרינן בהו, ומר' יוסי גופי' דפסק להתיר במזנה אין ראי', דאיהו לטעמי' דגם בעקרה וזקינה לא גזר, אבל לדידן דגזרינן בהו באנוסה ומפותה נמי נגזור, וההכרח לומ' דלדידן נמי אמרינן זנות לא שכיח לגזור בה אטו שאר נשים וכ"כ בנ"י ספ"ג דיבמות ע"ש ודוק

(יז) וכיון שעלה זה בידינו אומ' אני דבאמת יש לתמוה בהא דאסרינן נתנה בנה למינקת, וכתבו התוס' והרא"ש דהטעם שחששו שמא תחזור בה המינקת הא ודאי שהמינקת אסורה לחזור מן הדין, דאע"ג דפועל אפילו בחצי היום חוזר, אפי' התחייב בקנין, מ"מ הנקה לא גרע מאלו נתחייבה לזון ב' שנים שאין מועיל חזרה, והנקה נמי דכוות' ובודאי משתעבדא מצד הדין, ולפ"ז יש להקשו' למה חששו שמא תחזור המינקת הא יכולה היא לכופה על פי ב"ד להניקו, וצ"ל דכמו דאמרינן ליתבעה ליורשים, ומשני אשה בושה לבא לב"ד והורגת את בנה, הכי נמי היא בושה לתבוע את המינקת, ואכתי קשה להאוסרים אף בגרושה, ובדידה תיקשי אם נתנה בנה למינקת תשתרי שאם תחזור בה יתביענה האב דעד