עמודי אור קיט

לה לשמש כדרכה ולא מסקא אדעתא דאסורא הוא, שמא תגמול את בנה ויחזרו דמי' ותתעבר, לכך הצריכוה לשמש במוך, ותרתי לא עבדה לגמול את בנה ולעקור תקנת חכמים בשימוש המוך, אבל לרבנן במניקה בכל ענין אין חשש שהרי אף אם תגמלנו לא תקרב עיבורה, וא"כ למה תגמלנו, ובמניקה אין מקום לדידהו לחוש כלל, אבל בקטנה ומעוברת חששא דידהו לכ"ע. ובאלו הוצרכו להשמיענו דאחת זו ואחת זו משמשא כדרכה כו' כנלענ"ד בדרך צחות

(ז) הכלל העולה מתוך מ"ש דלר"מ איסור מינקת אינה בגדר גזירה והרחקה, אלא הוא איסור ממש, דרוב נשים מתעברות כמ"ש הנוב"י, ולדידי' ודאי אין להקל באיסור מינקת מבהבחנה, אבל לרבנן קיל החשש גבי מניקה מבהבחנה כמשנ"ת

ומעתה נתיישבו כל התמיהות על הר"ש על נכון, דודאי לר"מ כמו שגזר בהבחנה הא אטו הא, ה"נ גזר במניקה וכדעת הרש"א, ולדידי' ודאי גם גרושה מעוברת ומניקה אסורה גזירה אטו אלמנה, ולהכי נקט ר"מ בלשונו לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו סתמא, דלדידי' ודאי כן הוא, ובזה נסתלקה גם תמיהת ר"ת, שהוכיח מסוגיא דיבמות, שאין חלוק בין טעם דחסא לטעם דסתם מעוברת למניקה קיימי, וא"כ ודאי גם גרושה אסורה, ולפמ"ש אין מזה סתירה לדעת הר"ש הזקן, שכבר הכרחנו גם בדעת הרמב"ם שהשקלא וטריא של שמועה זו אליבא דר"מ אזלא, ולדידי' ודאי כן הוא, שגם גרושה אסורה, וכ"ז לר"מ אבל לרבנן דקיל להו איסור מניקה מאיסור הבחנה לענין חשש העיבור, ולדידהו ודאי לא גזרינן במניקה רק מיני', אבל לא הא אטו הא ולדידהו לא גזרינן גרושה אטו אלמנה, ולהכי בברייתא דכתובות שהוזכרו בה שאר תנאים, נקיט מניקה שמת בעלה ודוק, ובהכי ניחא מה שהקשינו מסוגיא דסוטה דמוכח מינה שאין חילוק בין אלמנת חבירו לגרושת חבירו מעוברת, דהתם ר"מ קתני לה, ולדידי' ודאי הכי הוא לכ"ע כמ"ש

ובזה מיושב לענ"ד מה שהכריח מאור עינינו הגאון מוהר"י זצוק"ל בתשובתו משכנות יעקב, מכמה מקומות בפירש"י דס"ל כדעת הר"ש הזקן שלא נאמר איסור מינקת רק באלמנה, ובאמת במתניתין דסוטה שם פרש"י בין אלמנה בין גרושה (ועיין בנוב"י מ"ת חא"ע סי' ל"ו) ולפמ"ש ניחא דאליבא דר"מ כ"ע מודו דגם גרושה אסורה

(ח) עד כה טרחנו ביישוב דברי הר"ש (ודבריו ז"ל. אינם צריכים חזוק) לענין גרושה, ואולם מהו דעתו ז"ל לענין זונה צריכה ביאור, דבפשוטו לפ"מ שפסק להתיר בגרושה, א"כ ה"ה זונה, דהא היא נמי לא משעבדא, ואולם הגאון בענוב"י (מ"ק חא"ע סי' י"ח) החליט דזונה מינקת אסורה אף לדעת הר"ש, דעד כאן לא התיר הר"ש אלא בגרושה דקאי אב והוא ימסמס לי' בביצים וחלב, משא"כ בזונה דליכא אב, והכריח כן דהא לב"ש שום אשה לא משעבדא להניק, ומ"מ נתנו שיעור למינקת שמת בעלה שלא תנשא עד י"ח חודש, וא"כ בדליכא אב אף בלא משעבדא אסורה, ולענ"ד יש לדחות ולומר דבאמת ב"ש לא אסרו אלא אם ברצונה להניקו, ובזה ודאי אסורה כי חששו שמא תתעבר, אבל אם אין רצונה להניק הרשות בידה להנשא, ואע"ג שבאמת דעת כמה פוסקים דהר"ש אף במכירה מתיר בגרושה כמו שהביא הב"י בסי' י"ג, אע"ג שע"כ תניקנו, איכא למימר דבזה באמת מהני מה דקאי אב, שאם תתעבר ימסמס לה בביצים וחלב, משא"כ באלמנה, אבל להכריחה להניק בשאינו מכירה ולאסור עלי' הנשואין זו לא שמענו לב"ש, וממילא ה"ה לדידן בזונה, ובאמת בנ"ד שהודה הבועל שהולד ממנו, אזדא סברת הנוב"י דהא יש לו אב המחויב לטפל בו כמבואר בא"ע (סי' ע"א) ומ"מ לא אמנע מלהציע את הנלענ"ד בעיקר סברתו

(ט) ואומר אני שיש מקום להכריח מסוגיית הש"ס דמאן דשרי בגרושה ע"כ שרי בזונה, ואם נאסור זונה שוב יש לנו הוכחה דגם גרושה אסורה, כי הנה נסתפקתי בעניי באשת ישראל שנאנסה ונתעברה מהאונס, אם צריך בעלה לפרוש ממנה כל ימי עבורה ומניקתה של הולד, שהרי מצד תקנת הולד קי"ל ממזר כישראל הוא לכל דבר [ועוד דמשכחת לה נמי שאינו ממזר, כגון שנאנסה מעבומ"ז, לפי מה שהכריח הגאון רבינו עקיבא איגר בתשו' סי' צ"ה שגם במעוברת מעכומ"ז איכא איסורא דמעוברת ומינקת חבירו עש"ה] ואולם לשון תקנת חכמים בזה לא ישא אדם מעוברת כו' וכן אמרו מניקה כו' לא תנשא, אבל בשקדמו נשואי' בהיתר אפשר לומר דלא הפקיעו חכמים זכותו של הבעל משום זה, וסברא גדולה היא לומר כן, ופשוטו של לשון מורה כן, אך לכאורה יש להוכיח דליתא לחלוק זה מסוגיא דיבמות (ל"ד:) דפסיק שמואל דקטנה בת ישראל שזינתה צריכה להמתין חדשי הבחנה, דגזרו רבנן קטנה משום גדולה ופריך הש"ס ומי גזרינן קטנה משום גדולה והתנן אם היה קטנות שאינם ראויות לילד מחזירין אותן מיד [פי' במתניתין בשנים שהוחלפו נשותיהם] ואם איתא, מאי פריך דלמא לא גזרינן אלא זנות שקודם הנשואין שלא ישא אותה משא"כ בנשואה כבר לא גזרו, אע"כ שאין סברא לחלק בזה, אך באמת נלענ"ד שאין מכאן ראי', דשפיר פריך הש"ס, כיון דודאי אף בנשואה שייך הבחנה כגון בגדולה, ואדרבה הבחנה דנשואה חמירא טפי מהבחנה דפנוי' שהרי הבחנה דפנוי' אינו אלא חשש מדרבנן, משא"כ בנשואה שיש לחוש לממזירות שהוא איסור תורה לפנינו, וכן הוא מבואר בירושלמי להדיא פ"ג דיבמות ה' ב' ע"ש

וא"כ כיון דגזרו בהבחנה דעלמא קטנה אטו גדולה, כ"ש שיש לגזור בנשואה ודוק, משא"כ במינקת שכל עיקרה תקנתא דרבנן הוא, שפיר יש מקום לומר שבקדמו הנשואין בהיתר, לא תקינו רבנן

ולענ"ד יש ראי' גדולה לזה ממשנה דיבמות (ל"ג:) דקתני בשנים שהוחלפו נשותיהם בשעת כניסתן לחופה, ומפרישין אותן ג' חדשים שמא מעוברות הן, והנה האי תנא דמתניתין תנא בהנך הנשים כל חומר שהוא יכול למצוא בהן [אף ע"פ שהוא ע"י מציאות חדש שאינו מוכרח להיות] שהרי בהא דמפרישין אותן פריך הש"ס והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה, ומשני כגון שבעלו ושנו, ואם איתא, אמאי לא תנא נמי שאם נתעברו מפרישין אותן כל ימי עבורן ומניקתן, אע"כ דהא באמת לא גזרו ודוק היטיב. (י) יצא לנו מזה שיש הפרש באיסור מעוברת ומניקה בין קדם העיבור לנשואין, או קדמו הנשואין, ובזה תסתער לנו לכאורה קושיא גדולה ע"ד האוסרים במזנה מסוגיית הש"ס דאהא דמשני ומפרש טעם האיסור פריך אי הכי דידי' נמי, ומאי קשה הא גם באיסור מעוברת חבירו שרי כשקדמו הנשואין, וא"כ מאי פריך דידי' נמי, הא בקדמו נשואין ליתא לאיסורא כלל, וביישוב זה נלפענ"ד בהקדם מה שיש להקשות לכאורה בסוגייא שם, במאי דפריך בטעם דשמא תעשה עוברה סנדל א"ה דידי' נמי אלא אי למ"ד במוך כו' ה"נ במוך, ולשיטת רש"י ביבמות (י"ב.) שפירש דשימוש במוך איסורא הוא, וע"צ הדוחק הותר למעוברת ומניקה, וא"כ מאי פריך הש"ס נהי נמי שהתירו איסור זה בנשואה כבר מ"מ יש לומר שאסרוה לכתחיל' להנשא כדי שלא תצטרך לעבור על איסור, וכה"ג מצינו בכמה דברים עיין תוס' יבמות (כ"ד: ד"ה אמר רבי) ע"כ נלפענ"ד דהכי פריך, דליכא למתלי איסורא בהאי טעמא לפי שהוא קודם נשואין, דא"כ למה נקיט מעוברת חבירו אפי' דידי' שגרשה, נמי יהא אסור לישא אותה, ובזה נתיישבה גם קושיא הראשונה דהכי פריך, א"ה דידי' נמי יהא אסור להחזיר אחר גירושין ודוק היטיב, אלא דכ"ז עולה יפה לשיטת הפוסקים האוסרים בגרושה, משא"כ לשיטת הר"ש דמתיר בגרושה לא תתיישב בזה הקושיא, דליכא למימר דפריך אדידי' שנתגרשה, דהא להר"ש בנתגרש' ליכא איסור, (ואף שאנחנו כתבנו לעיל דהסוגיא אליבא דר"מ אזלא ולדידי' אף גרושה אסורה, מ"מ הא כל המפרשים לא נחתו לזה, ולדידהו תקשי,] אלא ע"כ דלהר"ש באמת גם זונה מותרת, ואין לנו הכרח לחלק באיסור מעוברת חבירו בין קודם הנשואין לאחר הנשואין, ושפיר פריך הש"ס בפשוטו א"ה דידי' נמי ודוק, באופן שתמכנו יסוד הפו' הסוברים דלהר"ש גרושה וזונה שוין הן

(יא) עוד ראיתי לעמוד בס"ד בההיא דכתב בהגמ"ר (פ"ד דיבמות) שהר"ר מרדכי מטרוויש התיר למעשה בזונה מינקת, ואף ר"ת שאוסר בגרושה דהוא כופה אותה להניק ובזונה מי יכפנה, ונחלקו עליו חכמי דורו דמ"מ הב"ד יכופו אותה, ובביאור הדברים כתב רבינו עקיבא איגר בתשובתו (סי' צ"ה) דשם מקודם לזה הביא דברי הסמ"ג שדן הר"ש הזקן היתר בגרושה משום דתני נתגרשה אינו כופה, ולא הודה לו ר"ת כיון דבמכירה כופה אותה, והיינו דממילא ה"ה באינו מכירה אם אינו מוצא מינקת אחרת, וא"כ תמיד