עמודי אור קיח

במוך משא"כ במניקה תקנו שלא תנשא מפני חשש זה, דלא משמע הכי בסוגיא, ועוד דבאמת במשמשת במוך ליכא חשש עיבור כלל כמבואר בכ"מ בגמ'] והנלענ"ד דבשלמא במעוברת ודאי יהיו שניהם זהירים לשמש במוך דמה תועלת יש לו או לה במה שיעשו העובר סנדל, משא"כ במניקה חששו שירצה למהר עבורה מחדש להרבות זרעו, ולא ישמש במוך, ובדידי' ממסמס לי' בביצים וחלב, משא"כ בחברו יש חשש סכנה, אלא דאכתי קשה הא לענין דחסה מסקינן דאדחברי' נמי חייס, וא"כ ה"נ ודאי חיים עלי' לשמש במוך כדי שלא יתעכר חלב הנקתו, אלא שדבר זה באמת גרמא בעלמא ולא חשיב עבירה לאינשי, ושפיר חיישינן לי' וזהו כוונת רש"י בטעם דחסה דחייס עליו שאין אדם מתכוין להרוג נפש, משא"כ לענין עיכור החלב דהוי רק גרמא חיישינן ודוק

ג' ואולם לכאורה יקשה דאכתי אמאי אודחי טעם דחסה, נהי נמי שאין לחוש שימעכנו וילחצנו בכוונה, מה"ט שאין אדם מתכוין להרוג נפש, מ"מ עדיין ניחוש שמא יוזק הולד בסבת שלא ידקדק להזהר בזה, ושלא בכוונה הא ודאי חיישינן שהוא ישמש כדרכו, ולא יתכוין להרוג הולד, ומ"מ ממילא יוזק שלא בכוונתו, והנראה לפענ"ד דהך סוגיא כולה לפרושה להך ברייתא אתיא, והך ברייתא לישנא דר' מאיר הוא לעיל (שם ל"ו:) דאמר יוציא ולא יחזיר עולמית [ולא זכיתי להבין בזה דברי רבינו עקיבא איגר בתשו' שם שכתב להוכיח דברייתא זו כר' יוסי אתיא, והא מבואר בסוגיא זו דלא כן הוא, והוכחתו מלא ישא נדח' דהא ר"מ נמי נקט לא ישא] ולמסקנ' דשמעתין דטע' מעוברת משום דלמניקה קיימא, מבואר הוא דבמעוברת גופה ליכא איסורא, והוקשה לו להרמב"ם ז"ל דתינח לר"מ דס"ל יוציא ולא יחזיר עולמית משום קנסא אוסרה עליו באיסור עולם, להכי קיי"ל לדידי' דיוציא תיכף אף קודם הלידה, דלא עדיף קודם הליד' מאחר כ"ד חודש דליכא חשש הנקה ומ"מ באיסור' קיימא, משא"כ לרבנן דלית להו קנסא במינקת חבירו, וכ"כ הרשב"א בחידושיו ביבמות (ל"ו:) ואמרינן יוציא בגט ולא יפריש, [משום דבהפרשה חיישינן שיבא עלי' כמ"ש הרשב"א שם] דרבנן לא קנסו בזה כלל [ובזה מיושב קושיית המל"מ (בפ"ב מה' סוטה ה' ח') על הרמב"ם שפי' דלר"מ איכא ביאת איסור במעוברת חבירו, ולרבנן פסק דמשקין אותה, אע"ג דהוא ז"ל ס"ל דכל ביאת איסור אפילו דרבנן אע"פ שיש לה היתר לאחז"מ מיקריא ביאת איסור לענין סוטה, ובאמת ניחא דלרבנן כיון דלא אסרו רק משום תקנת ולד תו לא מקריא ביאת איסור כיון דאין אסורה מחמת עצמה, משא"כ לר"מ שאוסרה לעולם, אף בהסתלק תקנת הולד, מיקרי ביאת איסור ודוק) א"כ תיקשי בנשא מעוברת חבירו למה יוציא עתה, נכופנו להוציא כשתלד, [וכ"כ בהדיא רבינו עקיבא איגר שם, דלמאי דאידחי טעם דחסא הוה שרי לקיימה עד הלידה ע"ש] לזה המצי' הרמב"ם דטעם דחסא לא אידחי בסוגי' זו רק לר"מ, אבל לרבנן נשאר טעם דחסא אף לפי המסקנא, וביאור הדברים דבאמת יש לחוש שלא יקפיד ושלא בכוונה ימעכנו כמ"ש, אלא דביאור חשש דחסא לענ"ד דודאי איסור זה להמית העובר הרי הוא ככל איסורי תורה, וכמו שהאריך בזה החו"י בתשו' (סי' ק"מ) דהא גדול איסור זה מהשחתת זרע, שהוא איסור גמור מה"ת ע"ש שהאריך, ועל כל אדם מועל [זולת תקנת חכמי' לקיום הנפש] להזהר שלא לעבור על דברי תורה, ועיקר מה שדנו בזה צורך לתקנה שלא ידחוס הולד, יש לבאר, דבאמת בכל האיסורין קי"ל דבר שאין מתכוין מותר, והכא נמי מצד איסור שיש על איבוד הולד, יש לדון שהמשמש כדרכו ואינו מתכוין להזיקו [וגם פ"ר אינו כמבואר] אינו עובר מה"ת אם יתמעך הולד, לכך הוצרך הרמב"ם לתקנת חז"ל בזה, שחששו לקיום הנפש, פן יקראנו אסון באופן האמור שלא יחוש הבעל על ולד דלאו דידי', וכיון שאינו עובר עליו בלי מתכוין ימעכנו [אבל דידי' חייס ויהא נזהר יפה] אבל כל זה הוא לדידן דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר, אבל ר"מ דס"ל לפי המתבאר מסוגיא דבכורות (ל"ד. ועי' תוס' שם ד"ה אילימא) דדבר שאין מתכוין אסור, א"כ כמו שאין אדם מתכוין להרוג נפש אפי' עובר במעי אמו, הכי נמי כיון שעובר עליו אף בלא מתכוין, ודאי יזהר בזה שלא ידחסנו אפי' בלא כוונה, כיון דלדידי' מתכוין ושאין מתכוין שוין, ולפי מה שבארנו יפה דהסוגיא לר"מ אזלא [שהרי לשונו ממש הוא בברייתא כמש"ל יוציא ולא יחזיר עולמית] אליבי' שפיר פריך הש"ס ודחה טעם דחסא, דכמו דחייס על דידי' הכי נמי יהא נזהר בדחברי' שלא לעבור על דברי תורה, אבל לדידן דקיי"ל דבר שאין מתכוין מותר, שפיר קם טעם דחסא, שבשבילו תקנו חכמים לתקנת הולד דחברי' וקיומו שלא ימעכנו בלא כוונה, ושפיר כתב הרמב"ם להלכה לדידן טעם דחסא ודוק הטיב, באופן שעלה בידינו בביאור נכון דשקלא וטריא דהך סוגיא אליבא דר"מ אזלא

(ד) והנה התוס' בכתובות (ס':) והרא"ש שם כתבו דבמינקת לא גזרו רבנן הא אטו הא [לגזור באשה שאין בה החשש אטו אשה ששייך בה החשש] ולפיכך לא גזרו מת אטו לא מת, והא דגזרו נתנה למינקת היינו דגזרינן בה גופה שמא תחזור בה המינקת עש"ב, ומהרש"א שם תמה ע"ז דהא גבי הבחנה [כצ"ל שם ברש"א] גזרינן בהו הא אטו הא, (דהא גזרינן אף בארוסה ועקרה וזקינה ואילונית] וא"כ אמאי לא נגזור נמי גבי מינקת הא אטו הא, והניח בצ"ע, וקושייתו זו צריכה רבה לפי דברי התוס', ודבר ברור הוא דאי הוה גזרינן גם במינקת כמו בהבחנה, ודאי לא הי' מקום לדינו של הר"ש, שהרי הי' לנו לגזור גרושה אטו אלמנה, אבל צריכין אנו ליתן לב ביישוב קושיית הרש"א דאמאי הקילו כאן מבהבחנה

וראיתי להנוב"י (מ"ק חא"ע סי' כ"ג) שחקר אם איסור מינקת נקראת גזירה, ואמנם אפשר שמא תתעבר לא מקרי גזירה דרוב נשים מתעברות, ואני בעניי יש לי הרהורי דברים בזה, לפי שבתוס' בנדה (יו"ד:) כתבו בהא דאמרינן שם דהואי מניקה ואיעברה, וא"ת והיכא איעברה בלא ראי', והא אמרינן בשלהי המפלת דאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה או לוסתה, וי"ל דרוב פעמים כך הוא, וזימנין דמתרמי ומיעברה עכ"ל ועי' הטיב בתוס' (ר"ה י"א:) בהגה בריש העמוד, ואנן קי"ל דכל מניקה כל כ"ד חודש בחזקת מסולקת דמים הוא, וא"כ לפי דברי התוס' אין לדון במניקה מהא דרוב נשים מתעברות, דאדרבא רוב מניקות אינן מתעברות, ונתיישבה מעתה בטוב טעם קושיית הרש"א, דודאי הבחנה דהוא איסור ברור שהרי רוב נשים מתעברות גזרינן בי' הא אטו הא, משא"כ במינקת דהוי רק גזירה והרחק' דילמא מיעברה דהא רובן אינן מתעברות, לא החמירו אלא לגזור מינייהו היינו נתנה בנה למינקת דילמא הדרא בה וכדומה, אבל לא נגזור בה הא אטו הא, והא דפרכינן בכתובו' שם ואתון לא תסברוה ומייתי מהא דגזר ר"מ גבי הבחנה, ה"ק דכיון דהחמיר ר"מ לגזור בהבחנ' [אע"ג שעיקרה דרבנן] הא אטו הא, פשוט שדין הוא לגזור במניקה מינייהו גופייהו ודוק היטיב

(ה) ואולם דבר זה שלמדנוהו מדברי רבותינו בעלי התוס' דשמא תתעבר גבי מינקת הרחקה בעלמא הוא, נחזי אנן אם דברי הכל הוא, והנ' כבר נתבאר בדברינו שמה שחששו דלמא מיעברא לר"מ אע"ג שדינה לשמש במוך, היינו משום שמא בכוונה יעשו למהר עבורה, אלא דאכתי לרבנן כיון שהיא בחזקת מסולקת דמים לא שכיח בה עיבור, ואין הדבר מסור בידם, אך לר"מ דס"ל בנדה (ז':) דכל מניקה שמת בנה או גמלתו שוב אינה בחזקת מסולקת דמים, ומפרש הש"ס שם (ט'.) דס"ל דם נעכר ונעשה חלב, ותיכף שפוסק החלב הדם מצוי בה, ומבואר בכתובות שם (ס':) דשיעור להגמל ג' ימים, ולפ"ז לר"מ חששא גמורה וקרובה היא דחיישינן שמא תגמלנו למהר עיבורה, ואף דיודע להב"ד אח"כ מ"מ שוב יעכר חלבה ע"י העיבור, דכיון דבת דמים היא יהא רוב נשים מתעברות ויולדות, אבל לרבנן מבואר שם (ט'.) דאף אם גמלתו או מת בחזקת מסולקת דמים הוא כל כ"ד חודש, ולדידהו ודאי דילמא מיעברה במניק' הרחקה בעלמא הוא וכמ"ש באורך בס"ד

(ו) ובזה נלפענ"ד פרפרת נאה בסוגיא דיבמות (י"ב:) ג' נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה כו' מניקה שמא תגמול את בנה וימות כו' דברי ר' מאיר וחכ"א אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה כו' ומן השמים ירחמו, ויש לדקדק קצת בלישנא דר"מ שמא תגמול את בנה, דלפי פשוטו שהכוונה שתתעבר ויעכר חלבה אין זה לשון תגמול שהרי ממילא יפרוש, ולשון תגמול משמע שהיא תגמלנו עוד יש לדקדק דהא רבנן אכולהו ג' נשים פליגי, והול"ל וחכ"א כולן משמשות כדרכן, שעל ג' יפול לשון כולן, אבל לשון אחת זו ואחת זו משמע דאתרתי קאי, אך לפמ"ש יבא הדבר כמין חומר בעזה"י, דודאי במניקה החשש שמא תתעבר רחוק הוא כיון שאינה בת דמים, אך ר"מ חשש אם נתיר