עמודי אור קיז

דבמקום מצוה אין לחוש לסכנה זו אף במצוה קלה דהקמת שס לקרובים שאינה עיקר מצות יבום של תורה, אלא דלמ"ד מזל גורם דתלי בנשואין אין ראי' מיהודה, דהא התם לא הוו נשואין כלל [ואחר שילדה שנחלקו בספ"ק דסוטה אם נזקק לה יהודה יותר, הוא מתיישב בכל ענין שנאמר ודוק] והנה כבר נתעוררו הראשונים ז"ל איך נשא יעקב אבינו שתי אחיות הלא אברה' אבינו קיים כה"ת, ובלי ספק יצחק ויעקב הלכו בדרכיו, ותירצו דבאמת היו מותרות לו מן הדין דגר שנתגייר כקטן שנולד ואין כאן קורבה כלל, ע"ש בדבריהם ז"ל, ומעתה אומר כי הזקנים שפטו את בעז ברכתו מבלי יחוש [לסכנה מחמת קטלנית] בנשואי רות בדרך נכון ובטוח משני חששות הסכנה מזל או מעין [ולא ישית לב לדברי הגואל] דאם בקטלנית מזל גורם שהוא תלוי בנשואין, הלא לא יחוש עתה, כי יתן ה' האשה הזאת כו' ולפי שדברו עתה מצד הנשואין, והנה עיקר הנשואין הוא הכניסה לבית בעלה כמבואר ברמ"א, באה"ע (סי' נ"ה ס"א), דכשהביאה החתן לביתו לשם נשואין היא החופ' ונקראת מאז נשואה [וכך הוא לשון חכמי' במשנ' (כתובו' מ"ח.) לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין] לזה אמרו האשה הזאת הבאה אל ביתך כי להיות' גיורת יהי' בואה לך לשלום כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל, ובלי ספק הי' ה' אתם, עדות היא כי הי' זיווגם הגון ליעקב, והוא מטע' זה דגר שנתגייר כקטן שנולד וכן יהי' גם ענין רות צלחה, ובפן הזה לא יזכירו ענין קרבת האישות והזרע כי על הנשואין לבד ידברו עתה, ואם באת לחוש שמא מעין גורם, מוכח א"כ מיהודה שבא על תמר והצליחו ה', וע"כ שבמקום מצות הקמת שם אין לחוש לסכנה, וזה אומרם ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה, מן הזרע אשר יתן ה' לך [כי תקרב אליה להקמת שס להקים זרע] מן האשה הזאת, ורעה לא תאונ' אליך, והדברים מאירים בע"ה

סימן פב וואלקאוויסק

נשאלתי על אורות הבחור מק"ק פלוני שנשא אשה בחוקת בתולה, וג' שבועות אחר החתונה ילדה בן, ונבדקה ואמרה לאיש פלוני אנכי הרה, שהיתה משרתת אצלו, ונסעה עם בנה אל הבועל והודה בפני' ובפני שנים זולתה, שהולד הוא ממנו, ונתן לה דמי מינקת ונתנה הנז' את בנה למינקת, וכעת הבעל שנשאה שואל להורות לו אם רשאי להיות עמה ע"פ רתה"ק, כי אם מותר לו להיות עמה בלי הפרשה, לא ימאס בה

והנה באמת בה"ר עלה בדעתי למשוך ידי מזה בהיותי צעיר לימים וענינים כאלה נעשים תמיד ע"י גדולי ישראל דפקיעי שמייהו וגם כי מה לנו לחוש לתקנתן של פרוצות, והתירו של רמ"א שהקיל במופקרת לא שייך בנ"ד שנכשלה באיסור ע"פ מקרה, אך שבתי וראיתי כיון שכל עיקר תקנת חז"ל בזה הוא בשביל הולד, ובעו"ה בימינו אלה הוחזקו פרוצו' כאלו לסבב לילדי זנוניהם העברתן מן העולם, וגדול עונם האחרון מן הראשון, וכבר העיר גם בתשובת צמח צדק, שראוי הי' לגדור בזה, ויותר הי' נאות להרחיק הולד ממנה לגמרי, ואם כי חז"ל אמרו לא עבדי נשי דחנקן בנייהו יישב זה שם דהיינו בנייהו בכשרו' ולא ילדי זנונים, דכסיפא להו מילתא, וביותר כי מה יעשו חכמי הש"ס שאין דורותינו האלה דומין יפה, והרבה דכיוצא בזה נשתנו, שהרי מדינא דגמרא האומרת לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה, וכתבו הפוסקים נ"ע דבזמן הזה שגברה החוצפה ליתא לחזקה זו, ובאמת לפי טוב הענין בזמנינו אם לא נתירנה לישב תחת בעלה, בעבור הילד יש לחוש בזה מאוד ר"ל, לזאת שקלתי בדעתי העני' כי מצוה רבה היא לעיין בתקנתה, וצור ישראל יצילנו משגיאות וינחיני בדרך אמת

(א) וביסודו של דין זה הנה דעת הר"ש הזקן הובא בתוס' יבמות (מ"ב.) וכתובו' (ס':) שאיסו' מינקת אינו אלא באלמנה דמשעבדא להניק משא"כ גרושה דלא משעבדא, ור"ת תמה עליו ונדבר בקושיתו אח"כ, וגם בדעת הר"ש מצינו דעות שונות שהתוס' ועוד רבים מהפוסקי' הזכירו משמו רק היתר גרושה מניקה, ואולם הרא"ש ביבמות פ"ד כתב שהר"ש התיר גרושה מעוברת ומניקה, וע"ז יש לתמוה לפענ"ד מההיא דסוטה (כ"ד.) דתנן מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא שותות ולא נוטלות כתובה דברי ר"מ [דר"מ לטעמי' דס"ל שאסור' עליו איסו' עולם] ושם (כ"ו.) בבריית' מסיים בה מעוברת ומינקת עצמו או שותה או לא נוטלות כתובה, ופירש"י דאשמעינן דלא אמרינן לא לקטלי' לולד, והתוס' שם הביאו ע"ז סוגיא דערכין (ז') דדרשינן מקרא במעוברת היוצאת ליהרג שאין ממתינין לה עד שתלד, דה"א דולד ממונא דבעל הוא ולא נפסידנו קמ"ל, וביאר בזה המל"מ (פ"ב מה' סוטה ז') דכאן כיון שהבעל משקה אותה ובי' תליא מילתא, וכיון דאיהו לא קפיד אממוני' יכול להשקותה עתה, ולזה מורה לשון הרמב"ם שם שכ' מעוברת ומניקה מקנא לה ומשקה כמות שהיא, והמל"מ שם כתב דמעוברת חבירו [לדידן דקי"ל כרבנן דפליגי עלי' דר"מ וס"ל דמשקין אותה] צריך להמתין עד שתלד דהא ממונא דחברי' הוא [והכא ליכא קרא לרבויי] והשתא אם איתא לדעת הר"ש דגרושה מעוברת ומינקת חבירו שריא, תקשי אמאי נקט ר"מ רק שתי חלוקות, מעוברת חבירו ומעוברת עצמו, הא איכא לדידי' ג' חלוקין בדבר, דאלמנה מעוברת חבירו לא שותה ולא נוטלת כתובה, ובנשא גרושת חבירו מעוברת משקה אותה אחר שתלד, ומעוברת עצמו משקה אותה כמות שהיא, ומדלא מפליג בהכי ר"מ כלל, ע"כ דבאמת אינן אלא שתי חלוקות, דאלמנה וגרושה מעוברת חבירו שוין הן

עוד הקשה ר"ת על שיטת הר"ש הזקן דהא לס"ד דסוגיא יבמות (מ"ב.) טעמא דמעוברת משום דחסא ובזה ודאי אין חילוק בין אלמנה לגרושה, ואף למסקנא דהדר בי' מהטעם, ומפרש דטעמא משום דסתם מעוברת למניקה קיימא, מ"מ מהדין לא הדר בי', ועי' בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' צ"ה מ"ש בביאור קושייתו של ר"ת] ובאמת לפי מה שפסק הרמב"ם פי"א מה' גירושין לפי המסקנא טעמא דמעוברת משום דחסא, נשארה ראי' זו ביותר תוקף דהא ודאי גם למסקנא לפי טעם זה מעוברת גרושה אסורה וממילא ה"ה למינקת

ובאמת גם בפשוטו איני מבין לכאורה הא בברייתא (יבמות שם) סתמא קתני לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו, ונהי נמי שנדחוק עצמינו לומר לפי שיטת הר"ש דגרושה מינקת אינה בכלל מינקת חבירו כמ"ש רבותינו האחרונים נ"נ, כיון דלא משעבדא לי' מ"מ ודאי מעוברת גרושה מעוברת חבירו נקראת, וכיון שלא הוציאה בברייתא זו מכלל האיסור מנ"ל לחלק

הן אמת שנגד זה לכאורה לישנא דברייתא כתובות (ס.) מניקה שמת בעלה לא תתארס כו' מורה כשיטת הר"ש דלדעת ר"ת הוה לי' למינקט שנתארמלה או שנתגרש' דכה"ג הוא שיטת הש"ס במשניות וברייתות בכ"ד

(ב) וביישוב כ"ז נשים פנינו תחילה לדעת הרמב"ם שהביא טעם דחסא הנדחה בגמרא, ואחרי העיון יפה יש הפרש ושינוי גדול בין דברי הרמב"ם בטעם זה למה שפי' בו רש"י ע"פ סוגיית הש"ס, ונקדים הסוגיא שם, היכא דקים לן דמעוברת היא תנשא אלמה תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית, גזירה שמא תעשה עוברה סנדל, א"ה דידי' נמי אי למ"ד במוך במוך אי למ"ד מן השמים ירחמו מן השמים ירחמו ה"נ כו' אלא משום דחסא שממעכו בשעת תשמיש דחס' לשון לחוץ שלוחצו רש"י] א"ה דידי' נמי דידי' חייס עלוי' הכא נמי חייס עלוי' [שאין אדם מתכוין להרוג הנפש רש"י] אלא סתם מעוברת למניקה קיימא דילמא איעברה ומיעכר חלבה וקטלה לי', א"ה דידי' נמי דידי' ממסמסא לי' בביצים וחלב כו', והמתבאר מדברי רש"י שטעם דחסא לפי הס"ד הוא שיהרגנו במתכוין, וע"ז דחו דה"נ חייס עלוי' שאין אדם מתכוין להרוג נפש, ואולם הרמב"ם כתב בה' גירושין שם בטעם איסור מעוברת שמא יזיק הולד בשעת תשמיש, שאינו מקפיד על בן חבירו עכ"ד, מבואר מלשונו זה שאינו מקפיד אם יוזק ממנו אבל לא שיזיקנו במתכוין, והנה באמת לפענ"ד דברי רש"י בפירושו בזה מוכרחים לפי סוגיית הש"ס דלכאורה קשה לר"מ דס"ל יבמות (י"ב:) שלש נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה, ומבואר בסוגיין שהמוך מצילה מחשש עיבור שני, שאם תשמש במוך שוב ליכא חשש סנדל, ולמה לענין מניקה לא הציל המוך דמ"מ חיישינן שתתעבר, ודוחק לומר דבמעוברת א"א לתקן יותר משימוש