עמודי אור קטו

והב"ח ובק"נ שם תירצו דכיון דכמה תנאי ואמוראי ס"ל אדם מקנה דשלב"ל, כדחשיב להו ביבמות (צ"ג.) כשיטה, ע"כ ניחוש להני תנאי ואמוראי לפסול לכהונה דריח הגט מיהא הוי עכ"ד, והנה לכאורה קשה להעמיס כן בכוונת הרא"ש דהא שם בסוגיא בעי רמי בר חמא כתוב גט ליבמתי כו' מי אמרינן כיון דאגידא בי' כו' או דילמא כל זמן שלא עשה בה מאמר כו' וכתב ע"ז הרא"ש דמסיים כיון דלא עשה מאמר אע"ג דמאמר מדרבנן הוא, ולענין דאורייתא לא מעלה ולא מוריד] להורות דאי לא הוי גט אפי' ריח הגט לא הוי, ואטו רמי בר חמא לא ידע לכל הני תנאי דס"ל אדה מקנה דשלב"ל, ומ"מ פשיטא לי' דאי לא הוה גט גבי יבמה מטעמא דאגידא בי', אפי' ריח הגט לא הוה, עוד קשה לכאורה בסברתם להחשיב ריח הגט לכהונה מאי דהוה גט למאן דלית הלכתא כוותי', שהרי בגיטין רפ"ג (כ"ד.) שנינו כמה גיטין פסולים משום שלא נכתבו לשום גירושין של המתגרשת, ומבואר הוא בסוגיא דגיטין (כ"ג.) דלר"מ דלא בעי כתיבה לשמה כל הני גיטין כשרים הן, ושם (כ"ד:) פליגי אמוראי דשמואל ס"ל כולן פוסלין לכהונה דריח הגט מיהא הוי, וזעירי ור' יוחנן ס"ל דכולן אין פוסלין כיון דקי"ל כר"א דבעינן כתיבה לשמה, וקי"ל שם כר"י, ולא חיישינן לענין כהונה לדר"מ כיון דלית הלכתא כוותי', וא"כ למה ניחוש לענין כהונה להני תנאי דס"ל אדם מקנה דשלב"ל כיון דלא קי"ל כוותייהו. **(הג"ה ולולא דבריהם הי' נלפענ"ד בדעת הרא"ש והטור כוונה אחרת, שבאו לשלול מה שהי' עולה על הדעת לכאורה לפסול גט בכה"ג מטעם אחר, לפי מה שפסק הרמב"ם בפ"ז מה' גירושין ע"פ סוגיית הגמרא בגיטין (ל"ב: ודף כ"ט.) שאם ביטל הגט בפירוש שוב אינו חוזר ומגרש בו לעולם, והסכים לזה הרא"ש בגיטין (פ"ד סי' ד') להחמיר, והי' מקום לומר דכ"ש זה הגט שיחלופו עליו עידן ועידנים [עד הגירושין] שאינו יכול לגרשה בו, אין לך ביטול גדול מזה שהרי הוא כחרס עתה, ומה"ט לא יועיל לגרש אח"כ [ונ"מ בזה כמשי"ת בס"ד] ודחה הרא"ש שזה אינו, דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל הוי גט, שהרי הוא מכשיר בכה"ג גבי גט שיחרור והם שוים לכל דיניהם (עי' ביו"ד סי' רס"ז) ע"כ דזה לא מקרי ביטול, ונ"מ לדינא בכותב גט לאשתו ואח"כ גירשה בגט אחר, ושוב החזירה ולא הי' דעתו בכ"ז לבטל הגט) שרשאי לגרשה פעם שניה בגט הראשון, אף שעבר עליו זמן שלא הי' יכול לגרשה בו לפי שלא היתה אשתו, מ"מ לא נתבטל בזה, וביותר יש להסביר באומר ללבלר כתוב גט לאשתי לכשאגרשנה ואכניסנה אגרשנה בו דמהני, כיון דבידו לגרשה עתה לא הוי כדשלב"ל, וכמו שהסכימו הפוסקים בההיא דנדרים (ל'.) בנותן שתי פרוטות לאשה ואמר לה באחת התקדשי לי היום ובאחת לאחר שאגרשיך שמקודשת, ולא הוי דשלב"ל כיון שבידו לקדשה עכשיו, וא"כ גם בגירושין מהכי בכה"ג אף לדידן ועיקר כוונת הרא"ש והטור דלא נימא בזה נתבטל הגט וכמש"נ

ודוק

)** (ב) והנלענ"ד דבירורן של דברים כך הוא דבנדה (ו':) גרסינן מעשה ועשה רבי כר"א לאחר שנזכר אמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק, ופרכינן מאי לאחר שנזכר אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כר"א אלא כרבנן בשעת הדחק היכי עביד כוותי' אלא לאחר שנזכר דלאו יחיד פליג עלי' אלא רבים פליגי עלי' [ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר] אמר כדאי הוא ר"א כו', מבואר דאע"ג דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים, מ"מ לא בטלה דעת היחיד לגמרי [ובשעת הדחק סמכינן עלי'] אבל בדאיפסק הלכתא בהדיא שוב הדיעה החולקת נדחית לגמרי ויש לעיין בזה דבכ"מ כדפסיק הש"ס הלכתא כרבים נגד יחיד פרכינן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים, ומאי קושיא הא איכא נ"מ רבתא לענין שעת הדחק ואכמ"ל] ועיין בספר גט פשוט בכללים באורך, והנה הא דקי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל היינו משום דאוקמינהו הש"ס (יבמות צ"ג.) להנהו דסברי אדם מקנה דשלב"ל בשיטה ולית הלכתא כשיטה, וכתב בספר חות יאיר (סי' צ"ד) דהטעם כיון דפרטו חז"ל אלו מסתמא החולקים היו רבים מהם ולכך חשבו אלו לבדם דס"ל הכי, ובזה עלו דבריהם ז"ל כהוגן, דודאי לא חיישינן לדר"מ [דלא בעי כתיבה לשמה] אף לענין ריח הגט לכהונה, כיון דאנן פסקינן בגיטין (פ"ו:) בהדיא הלכתא כר"א, ממילא נדחית דעת ר"מ לגמרי, משא"כ בענין דשלב"ל, דלא קי"ל כהני תנאי ואמוראי דס"ל אדם מקנה דשלב"ל, משום דרבים פליגי עלייהו, מ"מ לא בטלה דעתן לגמרי, ולענין ריח הגט לכהונה חיישינן שפיר, [לדיעה שלא נתבטלה] ובהכי ניחא דרמי בר חמא גופי' הוה ס"ל להלכה ברורה דאין אדם מקנה דשלב"ל, ולהכי לא חש לה [בבעייתו גבי יבמה] אף לענין ריח הגט, משא"כ לדידן דרק מטעם רבים פסקינן הכי שפיר חש לה הרא"ש ודוק

ובזה מתפרש יפה לשון הש"ס בגיטין (פ"ו:) דפסקינן שם כר"א ור' ינאי אמר אפילו ריח הגט אין בו ופרכינן ור"י לית לי' דר"א, ומשני ה"ק לרבנן אפילו ריח הגט אין בו, והלשון הזה באמת לכאורה משולל הבנה דו דאי רבנן לא ס"ל לגמרי הכי, אלא שהוא הדבר שכתבנו דאשמעינן דלרבנן כל כך יש בידם להעמיד דבריהם שמבטלין דעת כנגדם לגמרי שאפי' ריח הגט אין בו ודוק

(ג) אך כ"ז הוא לדידן דקי"ל כר' יוחנן דלא חייש לדר"מ אף לענין ריח הגט משום דלית הלכתא כוותי', אבל שמואל אע"ג דאיהו נמי פסיק הלכתא בהדיא (שם) כר"א, מ"מ לענין ריח הגט מחמיר אף בכה"ג, ובהכי מתפרשא מחלקותן בירושלמי דר"י ס"ל במי שחציו עבד וחב"ח אפילו לענין גירושין לא חיישינן לגיטו, ולא חייש לדר' יהודה כיון דלא ס"ל כוותי', אבל שמואל אף ע"ג דלענין קדושין לא ס"ל כר' יהודה [דמשוה חציו עבד וחב"ח לישראל דהא סתם לן תנא בכ"מ (ע' חגיגה ד'.) דחצי עבד וחצי ב"ח דינו כעבד למשפטי התורה] מ"מ אם קבלה גט ממנו ריח הגט מיהא הוי כיון דלר' יהודה גיטא מעליא הוי, ולשיטתי' בגיטין דלריח הגט בכל דהו חיישינן [ואע"ג דאלו אתיא קמן קודם הגט לא הוה מצרכינן לה גיטא כלל, מ"מ כשקיבלה גט גרע טפי כיון דשם גט עליו לחד תנא, ובאמת דעת קצת פוסקים דבכ"מ שנתן גט מעצמו אע"ג דאילו אתא לב"ד לא היו מצריכין גט, מ"מ ריח הגט הוה, עי' ב"ש סי' ו' ס"ק ג' ובס' עצי ארזים כתב בפשיטות דהוי ריח הגט בכל ענין, ואל תתמה ע"ז שהרי יש לנו כיוצא בזה הרבה, ושהייה במיעוט בתרא לדידן תוכיח שאלו לא שחט כלל המיעוט הנשאר כשר, ובשהה בו פסול ודוק וזה ברור]. ויצא לנו מתוך מה שכתבנו שבכל מחלוקת הפוסקים אף דמיעוטא נינהו מ"מ ריח הגט מיהא הוי, ולא עוד אלא שאפילו המחלוקת הוא בדבר הקדושין וע"פ שיטת רוב הפוסקים אינה צריכה גט, ויש לסמוך עליהם להתירה בלא גט, מ"מ אם קבלה גט אסורה לכהונה ודוק

(ד) ובדברי הרא"ש שם ביבמות יש לי מקום עיון לענ"ד שכתב דמספקא לי' ביבמה כיון שיכול לבא עלי' בע"כ ואין אחר יכול לעכב עליו אי הוה כדשב"ל, כיון דמ"מ אכתי לא בא עלי', ובנדרים (ל"ד:) כתב הרא"ש בפשיטות דבהיתה לפניו ככר של הפקר ואין שם אדם אחר שיקדמנו לזכות בו, אם הקדישו [אפילו קודם שזכה בו] הוי הקדש הואיל ובידו לזכות בו ע"ש באורך וצ"ע, ולענין יבמה הי' מקום לחלק בין יש לה יבם אחד או יותר ודוק

(ה) ודע דשיטת הרמב"ם פ"י מה"ג [לדעת קצת מפרשי דבריו] דריח הגט פסולו מדבריהם לכהונה, ועי' ריב"ש (סי' שמ"ח) באורך, ולענ"ד יש להביא סעד מהירושלמי דריח הגט איסורו דבר תורה, דגרסינן (קדושין פ"א ה' א') ובמיתת הבעל [האשה ניתרת וקונה את עצמה] דכתיב או כי ימות כו' אמר ר' יוסי בר בון אם אומר את שאין מיתה מתרת מנן אנן משכחין אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אמר ר' יוחנן בר מריי' תיפתר ביבמה ע"כ, והוא תמוה דמאי שייכות איסור גרושה ללמוד מכאן היתר למיתת הבעל לעלמא [ומחלוצה פשיטא דאין להעמיד יסוד דעיקר חלוצה לכהן איסורה מדרבנן] אבל הנראה שהירושלמי מפיק לה מהך דרשא דדרשינן (גיטין פ"ב. ובש"מ) ואשה גרושה מאישה אפי' לא נתגרשה אלא מאישה [ולא התירה לעלמא] לא יקחו, והאי איסורא ליכא לפרושי לאסרה לכהן בחיי הבעל שגירשה בגט כזה, דהא בלא"ה אסורה לכל העולם משום אשת איש, דהא לא אהני לעלמא מידי, שהרי אמר לה ואי את מותרת לכל אדם, וע"כ קרא אתא לאוסרה לכהונה אחר מיתת בעלה, וא"כ מוכח מזה דמיתת הבעל מתרת, ואין לומר דילמא קרא אתא לאוסרה לבעלה כהן שגירשה בגט כזה, זה אינו דהא לא יקחו כתיב, משמע דקרא איירי במי שבא לקחתה בתחילת קנין, וע"כ בכהן אחר שאינו בעלה משתעי קרא ודוק] וע"ז דחה ר' יוחנן דמכאן אין להכריח דאפשר דקרא ביבמה מיירי שנפלה לפני יבם כהן שאם נתגרשה בגט כזה מאחיו אסורה לו [בביאה שניה עכ"פ כשאר חייבי לאוין עיי' יבמות (כ'.) ודוק] ומדשקיל וטרי