עמודי אור קיג

דשלהי נדרים דחכמים התירוה משום דאפקעינהו לקדושין, ונמצא שתידון בפנוי', זה שייך לענין אשה שזינתה תחת בעלה משא"כ בנ"ד שהספק הוא שמא נבעלה לעכומ"ז ואסורה לבעלה כהן מה יועיל תק"ח בזה, ועוד אני מסופק בכל כהן האוסר אשתו עליו בכל אופן שיהי', שיש לדון דמ"מ לענין בני' הוא נאמן לפוסלם ולעשותם חללים, שהרי התורה האמינתו, ובזה לדעת המפרשים הטעם משום שיעבוד הלא לא יועיל לענין פסול הבנים [ובאשת ישראל הוא דשרינן כה"ג, דקי"ל בבא על הסוטה הולד כשר] וא"כ מה תקנה היא זו להרבות חללים בישראל, ולומר שכיון שע"י איסור הבנים יבא גרעון כח זכותה, שוב אינו נאמן כלל, וכההיא דאמרינן לענין יכיר שאם יש לו בני בנים שוב אינו נאמן גם על בניו, קשה הוא בעיני, באופן שהיתר זה אינו לפענ"ד באשה זו לשום אחד מהפוסקים, מלבד שגם עיקר הסברא להשוות אשה לאיש חלוקין עליו חכמי

ישראל

(כד) בחתימת דברינו ראיתי לבאר בס"ד במה שכתבנו לעיל דהיכי דלא חייל הנדר כלל בדבר שהוא שיעבוד הגוף לדעת הרמב"ם והנמשכים אחריו, אם כללו עם שאר הימים אף שבאותן ימים לבדן הי' חל הנדר, דלא משועבד הגוף בהן, מ"מ כיון שכלל נדרו, לא חל גם על שאר הימים [והט"ז שם כתב דלכך בשיעבוד הגוף לא חל לאחר הגירושין, משום כיון דהשתא לא חייל כלל, הוה דבר שלא בא לעולם, ולדברינו בלא"ה לא חייל הואיל ונתבטל מקצתו מתבטל כולו] וכמו שתמכנו יסוד זה מדברי הרמ"א, דכל שלא חל נדרו על מקצת מה שנכלל בדבור פיו, ממילא נתבטל כולו, והיסוד נראה לענ"ד כהא דפליגי ב"ש וב"ה (נדרים כ"ה:) ראה אותן אוכלים תאנים ואמר הרי הן עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו והי' עמהן אחרים ב"ש אומרי' הן אביו ואחיו] מותרים ומה שעמהן [האחרים שהוא חפץ להדירן] אסורים וב"ה אומרים אלו ואלו מותרים, שכ שנתבטל מקצת דבורו בטל כולו לב"ה, כמו שלענין היתר נדר שהותר מקצתו הותר כולו, וכהאי טעמא אשכחן דפליגי ב"ש וב"ה בההיא דתנן (תרומות פ"א מ"ד) אין תורמין זיתים על השמן ולא מענבים על היין ואם תרמו ב"ש אומרים תרומת עצמן בהן, כלומר קדשו מדומעין, דנהי דלא חלה תרומת הענבים על היין, מ"מ מה שמגיע לפי חשבון תרומתו על הענבים עצמן הוה תרומה [והוו הזיתים חולין ותרומה מעורבין זה בזה הר"ש, ולענ"ד כוונתו טבל ותרומה מעורבין עיין היטיב תוי"ט ודוק], וב"ה אומרים אין תרומתן תרומה כלל, דכיון דלא חלה תרומתו על היין [ועיין ירושלמי שם דשקיל וטרי טובא מפני מה לא חלה תרומתו על היין] לא חלה ג"כ על הזיתים והענבים עצמן, והוא מהיסוד שנתבאר דלטעמייהו אזלי, דלב"ש בהתבטל מקצת דבורו [שהרי הפרשת תרומה מכלל נדרים הן ולכך נשאלין על ההפרשה] לא נתבטל מה שאפשר לקיימו, ולב"ה בטל כולו [ומ"מ צריך עיון מההיא דעירובין (נ'.) דתניא המרבה במעשרות פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים, ומפרש לה הש"ס דהוי כאלו אקדיש פלגא פלגא דחטתא ואמאי לא נאמר שיתבטל הכל בהתבטל מקצתו וכמו שנתבאר לענין זיתים, עיין תוי"ט ורמב"ם שם שהדבר כמו שכתבנו דהוי טבל ותרומה כאחד, ולב"ה בטל הכל, וע' היטיב ב"ב קמ"ג. ויש לחלק ודוק]

(כה) ומה שראוי לבאר לפי הצעתינו כי בדבר שהוא שיעבוד הגוף כשיעבודי בעל ואשתו וכדומה, דלא חל כלל כמו שנתבאר, אם כללו עם שאר הימים שאי שם שיעבוד, מ"מ כיון שבטל מקצתו בטל כולו, אך במה אין הנדר מדינא אלא דאלמוהו רבנן לשיעבוד הבעל או האשה שלא יפקע מכח הנדר, כמו שביארנו לעיל, בזה לא נתבטל שאר הנדר שאין שם שיעבוד, כיון דמיחל חייל כולי' נדרא, אלא שהשיעבוד אלים לעוקרו, א"כ מה שאין השיעבוד שולט עליו ממילא הנדר קיים וזה דבר פשוט, ומתבאר ממשנתינו (נדרים פ"ה.) קונם שאני עושה על פיך אינו צריך להפר משום דמשעבדה לי' ואלמוה רבנן לשיעבודא דבעל] ר' עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו, ר' יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו, הרי מבואר דאע"ג דאמאי דיש לבעל שיעבוד אלים השיעבוד להפקיע הקונם, מ"מ המותר משיעבודו חל הנדר, ואינו מתבטל ממה שאין על המשועבד מתקיים הנדר, והוא פשוט וברור לענ"ד

ובזה יתבארו לנו דברי הרמב"ם (פ"ג מה' נדרים) הביאם הטור (בא"ח סי' תי"ח וביו"ד סי' רט"ו) שהנודר לצום ימים מספר ונמצאו בהן חנוכה ופורים, הואיל והן מדבריהן צריכין חיזוק ולא יצום בהן, משמע דמ"מ לא נתבטל כל הנדר של שאר הימים, והוא על דרך שנתבאר בעה"י, דלא עדיף חזוק דבריהן שלא להתענות בחנוכה ופורים, משאר מקומות שאלמוהו רבנן לשיעבוד, להפקיע נדר או קונם, דמ"מ לא מקרי בטל מעיקרו שיבטל שאר הנדר שעמו, והכא נמי דכוותה על ימים אלו חנוכה ופורים אלמוה רבנן לגזירתם שיתבטל ויופקע נדרו מפני גזירתם, ולא יצום בהם, ולשאר הימים נדרו קיים ודוק

והנה בתשוב' מהרי"ו (הובא בד"מ סי' רט"ו ביו"ד) חידש דאם התיר נדרו ע"פ שאלת חכם או ג' הדיוטות לחנוכה ופורים לבד, לחוש לדעת שאר הפוסקים הסוברים דבחנוכה ופורים חייל ג"כ נדרו וצריך היתר חכם, דמ"מ לא הותר נדרו לשאר הימים, ולא אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו, כיון דלדעת הרמב"ם לא הי' צריך היתר כלל לחנוכה ופורים, נמצא שאין כאן היתר חכם כלל, וממילא שאר נדרו קיים אלו תורף דבריו ז"ל, ודבר גדול חידש לנו לפי יסודי הדברים שכתבנו, דאף בדברים שחל הנדר מדינא אלא דאלמוהו רבנן לשיעבוד [או גזירתם כמו שנתבאר] להפקיעו, הי' מקום לומר דאם התיר ע"פ חכם את מה שהפקיעו חכמים, כיון דמדינא הוה חייל, ממילא נדר שהותר מקצתו הותר כולו, והותרו שאר הימים שלא הי' בהם שיעבוד, הנה דעת מהרי"ו שאינו כן, דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, אלא היכא דאהני נדרו בפועל להתירו במה שהי' אסור בו, ונוהג בו איסור מכח נדרו, משא"כ בדבר שהפקיעו חכמים קצתו, אפי' התיר המקצת ההוא ע"פ חכם, כיון דבין כך ובין כך לא הי' נדרו מתקיים ע"ז, לא אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ולפיכך דין מהרי"ו ז"ל, דלדעת הרמב"ם דחנוכה ופורים הפקיעו גזירת חז"ל את נדרו [ושאר הימים קיימים כמו שנתבאר] ולא הי' צריך להתענות, אפי' התירן [לענ"ד אפי' ע"י פתח וחרטה, ודברי הד"מ שם לא זכיתי להבינם] לא אמרינן הותרו עמו שאר הימים, ויצא לנו מזה שגם בקונם שאיני עושה על פיך שבאנו להתיר לו מעשה ידי' מכח דאלמוהו רבנן לשיעבודו, אם התיר' האשה ע"פ פתח וחרטה את המשועבד לבעל לבד, לא הותר מה שתעדיף עליו יתר מן הראוי לו, וכן אם יגרשנ' תהא אסור' לחזו' לו, דלא אמרינן בכה"ג נדר שהות' מקצתו הותר כולו, הארכנו לבאר כ"ז בעה"י כי אחד מחכמי הזמן י"א (בס' בית דוד סי' י"ג) הבין פני' אחרי' בכל זה, והמעיי' יבחן הדברים לאשורן, דמה שהביא שם דברי השעה"מ שנסתפק באם הקדיש שתי בהמות ונמצאת אחת מהן בעלת מום [והוא לא ידע] אם נתבטל גם הקדש השני', והחכם הנז' נר"ו דימה לההיא דקבל עליו להתענות ימים ידועים ופגעו בהן חנוכה ופורים דחל מ"מ תענית שאר הימים, ופלפל בזה, וכבר התבאר בעה"י החילוק ביניהם

שוב עיינתי בשער המלך עצמו, ושם בשם הריטב"א נחית לסברא שכתבנו, דהיכא דלא חל כלל, מקרי בטל, לבטל גם שאר דברים שעמו, והיכא דחייל אלא דאלמוהו רבנן לשיעבוד חייל עש"ב, תמיהני על החכם הנז' נר"ו שלא התחקה על שרשי הדברים, ומ"מ מה שכתבנו בעה"י נכון וגם מההיא דתורם זיתים על השמן וענבים על היין דקי"ל כב"ה דאף על הענבים עצמן אינה תרומה, יסוד נאמן לענ"ד גם לספיקו של השעה"מ, שבכה"ג מתבטל כולו וגם התמימה לא קדשה ודוק

סימן עט סווואלק ראיתי להעלות כאן בדין נשים הנפסלות לכהן כמו שנתבאר בארוכה בעה"י, הנה כתבנו שם (אות ט') דביאת ממזר בגיורת כיון דשריא לי' לא פסלה, ויש להסתפק בנפלה אשת ישראל כשר ליבום לפני ממזר אם בא עלי' לשם מצות יבום (דהא מדאורייתא חייבי לאוין בני יבום נינהו (יבמות כ"א, ע"ש] אם נפסלה בביאתו לכהונה ולתרומה [אם מת הממזר אחר שיבמה] מי אמרינן כיון דביאת היתר היא לא מיפסלה), או לא, והנה המקנה בחי' (קדושין ע"ח. כתב בפשיטות דכה"ג באלמנה [מן האירוסין] אע"ג דאמרינן שם דלוקה שתים משום לא יקח ומשום לא יחלל, מ"מ ליבום רמיא