עמודי אור קיב

(יט) ויש להביא ראי' להיפוך דספק עכומ"ז לא הוי ספק שקול עכ"פ, מהא דקי"ל כרבי יהודה ביבמות (מ"ז.) יכיר יכירנו לאחרים מכאן אר"י נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כן נאמן לומר בני זה בן גרושה כו' ופי' שם התוס' בשם יש מפרשים דנ"ל דנאמן לפוסלו דמשמע לי' קרא דנאמן אדם לומר זה בני בכור אפי' על תינוק בין הבנים וכשאומר על הקטן שהוא בכור א"כ הראשון ממזר כו' עכ"ל, וקשה לפענ"ד על יסוד זה לדידן, דבשלמא לר"י נפיק לי' מהכא שפיר דאיהו ס"ל בסנהדרין (נ"ג:) דעכומ"ז ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, וא"כ כל שאינו בנו הרי הוא ממזר, אבל לדידן דקי"ל עכומ"ז הבא על בת ישראל הולד כשר, א"כ מנלן דנאמן לפוסלו, דלמא מעכומ"ז הוא הראשון, ולא עוד אלא שיש לדון בהיפוך דכמו דאמרינן התם דאם יש בנים לבן אינו נאמן אף על בנו, דאין לנו אלא מה שהאמינתו תורה, ה"נ נימא דאינו נאמן לענין הכרת בכורה אלא במקום שאינו פוסל את בנו, כגון בדוכתא דשכיחי עכומ"ז, אבל בלא"ה לא [ודע כי לדעת מפרשים אלו דהכרת ממזירות נפקא לן מהכרת בכורה א"כ ביש בנים לבן הגדול לא יהא נאמן לכאורה לומר על הקטן שהוא בכור כיון דבכה"ג אינו נאמן לפוסלו, ולא מצאתי חילוק זה בשום מקום ודוק אלא ע"כ דספק עכומ"ז אינו בגדר ספק [ואין להקשות דנוקמי קרא שהיתה במקום שאין שם ישראל כלל, דלא מסתבר לאוקמי קרא בהכי וכה"ג אמרינן בכמה דוכתי] ואין לומר אכתי תיקשי דלמא מיירי קרא שהיא אומרת מעכומ"ז נתעברתי שהרי היא נאמנת בזה, דא"כ למה תלה הכתוב ההכרה בו ולא בה ודוק

(כ) עכ"פ הרי יש לנו יסוד גדול להיתר כיון דרוב עכומ"ז חשובים מיעוט לגבי ישראל, ואף דאכתי איכא לספוקי דלמא אזלא איהי לגבייהו דהוה קבוע וכמחצה על מחצה דמי, מ"מ נלפענ"ד לדון כיון שאין כאן איסור עלי', דהא איהי לגבי נפשה מהימנא, ורק הספק הוא לבעל, ולא נודע הספק עתה כשפירשה מהם, יש לילך אחר הרוב בכה"ג, וכל מה דחיישינן להכי בגמרא הוא בודאי נבעלה ומשום לתא דידה] וראי' לזה מהא דאמרי' בריש גיטין (ב':) דנאמן ע"א לומר בפני נכתב אף דאיתחזק איסורא דא"א, משום דרוב בקיאין הם, וקשה הא הוי קבוע שאין בקיאין בין הבקיאין וכמחצה ע"מ דמי אלא ע"כ כיון דלמביא פסיקא לי', ולדידן נודע הספק עתה ואמרינן בי' מרובא פריש [ויש לדחות זה ע"פ דברי הר"ן אכמ"ל] ומכ"ש דבלא"ה כתב הרשב"א דהך ספק אי אזלא איהי לגבייהו או להיפך חשוב רוב צדדים להתיר, וכאן יש לה חזקת היתר וחזקת כשרות המסייעים לרוב כמ"ש, גם יש לומר כיון דכאן המיעוט הוא מכח שאינו מצוי שתזנה עמו, לא שייך בזה דין קבוע כלל ודוק

(כא) עוד יש לצדד להקל, למאי דקי"ל ביו"ד (סי' קצ"ג) דהבועל את הבתולה אפילו לא מצא דם טמאה חיישינן שמא יצא דם וחיפהו ש"ז וכעובדא דר"ג בכתובות (י':) ואמאי לא נצרף אותו לס"ס לענין ט"ב, [ומדברי המרדכי בשבועות (פ"ב) משמע דהאי ספק הוי אף לקולא ע"ש היטיב, ויש לדחות שכוונתו למה לי' למימר דלמא אתרמי כדשמואל כו' נימא שמא חיפהו ודוק ע"ש,] והנה באמת ספק זה הוא ספק חסרון ידיעה, וביותר שהרי הרי"ף והרא"ש לא הביאו הנך עובדי דגמרא, אלמא לא ס"ל לצרפו לספק כלל, מ"מ יש לדון לפמ"ש שהסכימו האחרונים דספק חסרון ידיעה לכל העולם שפיר מצרפינן לס"ס, והנה זה נקרא ספק חסרון ידיעה, שהרי קמאי הוי אפשר להו לבדוק אח"ז ואנן הוא דלא מצינן, כדאמרינן גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם, ולפ"ז סוברים הרי"ף והרא"ש כפשטא דגמרא דבא"י בקיאין הם בזה גם עתה, וא"כ אין זה בגדר ספק חסרון ידיעה לכל העולם, משא"כ לדידן דמספקינן בא"ח (סי' תקנ"ד) מה הוא גיהוץ, וממילא נפיק לן ספק גם לענין כיבוס דא"י, שהרי לדעת האומרים דגיהוץ הוא במכבש של אבן, א"כ יש לומר דכיבוס של א"י הוא במים ואפר (ואין שיעור למים לעמוד על תערובתו עם האפר ודוק] ולדעת האומרים דגיהוץ הוא במים ואפר, א"כ כיבוס הוא במים לבד, וכן בא"י, ולדידן הוי ספק חסרון ידיעה לכל העולם, ושפיר יש לצרפו לס"ס ודוק, ועי' בדברי המגי' ספר בני אהובה (פי"ב מה' אשות) שהקל מסברת עצמו בזה, ואין לסמוך עליו לדעתי הקלושה ע"ש

(כב) ועל כל אלה הלא ראוי לצרף דעת הרי"ף ור"ח דבוגרת אין לה דמים, והלא הם עמודי הוראה בישראל, והנה התוס' בכתובות (ט'.) הביאו הירושלמי דכתובות (פ"א ה' א') דקאמר התם בוגרת כחבית פתוחה, וביארו אותו לשני השיטות, אך קשה לפענ"ד דבירושלמי (יבמות פ"ו ה' ד') מבואר בפי' כדעת ר"ח דגרסינן התם מה בין בוגרת מה בין מוכת עץ בוגרת כלו בתולי' במעי' מוכת עץ יצאו בתולי' לחוץ, הרי מבואר דבוגרת נמי לית לה דמים כמו"ע, וראיתי לבעל ק"ע בתוספותיו בכתובות שם שהקשה לשיטת ר"ח מהא דאמרינן שם בירושלמי ע"ד דר' אליעזר בוגרת אימת היא נשאת ש"מ דבבוגרת אין לה טענת פ"פ, דאל"כ פשיטא שישכים לב"ד ע"ש, ואין כאן סרך קושיא, דהירושלמי בנשאת לבחור קבעי שאינו בקי בפ"פ [ואף למ"ד דגם בחור דמהימן, מ"מ אין ראוי לחוש לזה ולתקן בשביל כן יום קבוע כיון דמסבינן לי' כופרי, דמברכתי חביטין לי', כמבואר (כתובות י'.) וכי בשביל כי הני ראוי לתקן], ואדרבה מכאן נראה יותר כדעת ר"ח דליכא בבוגרת ט"ד, ולא שייך בה אלא טענת פ"פ, לכך בעי עלה הירושלמי אימתי היא נשאת וכמו שכתבנו, דמ"ש המפרש דמיירי שהיא ממשפחת דורקטי, הוא פירוש זר כנראה למעיין, ודברי הירו' דיבמות שכתבנו עדות נאמנה לפירושינו והרי זה יסוד נאמן להתיר בנ"ד

(כג) והנה הי' מקום לצדד עוד ולומר דבזה"ז שיש ח' ר"ג שלא לגרש בע"כ אין הבעל נאמן להפקיע שיעבודה מעליו, וכדעת הי"א (בסי' קע"ח) וביותר דעת הר"ש מנביי"ל הובא בהג"מ דאפי' ראה אשתו זינתה מותרת בזה"ז, ועי' בתשו' רבי' עקיבא איגר ז"ל ובתשו' חמדת שלמה ובתשו' מהרש"ל סי' ל"ג שהאריכו, ואני בעניי יש לי דבר מסופק, דלדעת הר"ן והנמשכי' אחריו דטעם משנה אחרונה משום דמדינא אינה נאמנת להפקיע שיעבודו, ומדמין הפו' עתה שיש חר"ג שלא לגרש בע"כ שיעבוד האיש לשיעבוד האשה, ויש לעיין, דבשלמא איהי משעבדא לי' תמיד בכל עת שירצה, משא"כ שיעבודה עליו אינו אלא בעונה הכתובה בתורה, ולפ"ז יהא אסו' לו לשמש עמה שלא בשעת העונ' והוא צ"ע וקשה למעשה, [ובעמדי בענין זה נתקשיתי בעניי על המבואר בש"ע יו"ד (סי' רל"ד ס' ס"ז) דבעל שאמר הנאת תשמישי עליך אינו נדר, והטעם דמשועבד לה, וא"כ צ"ע שהרי ראוי לאוסרו שלא בשעת העונה, כיון דמדינא חל הקונם דהא קונמות מפקיעין מידי שיעבוד, רק דהכא ע"כ אלמוהו רבנן לשיעבודא דאתתא, וא"כ אסור להוסיף לה על השיעבוד, וכההיא דנדרים (פה:) קונם שאני עושה על פיך יפר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו, וה"נ דכוותה, הן אמת שהט"ז (ס"ק ס"ג) שם הכריח דבהני דאיכא שיעבוד הגוף לא חל הנדר כלל, ואף אם יגרשנה מותרת לו, [ונ"ל פשוט דאע"ג שאם הי' מתנה הנדר בפירוש על השעות שאינו משועבד לה הי' חל הנדר מ"מ בשנדר סתם כיון שבטל מקצת הנדר בטל כולו, ובזה מתבארים יפה דברי הרמ"א (בהג"ה שם) בעל שנדר שלא לקרב אל אשתו עד זמן פלוני אם עשה ברצון אשתו חל הנדר, ולכאורה למה נקט שהנדר הי' עד זמן פלוני הא אפי' נדר הוא סתם, כיון שמחלה היא לו על איזה זמן, ממילא לא משעבד לה אז וחל הנדר על ימים אלו, אלא ע"כ דבנודר סתם כיון שנתבטל מקצתו בטל כולו ודוק] דבשי עבוד הגוף קונם איכו מפקיע מידי שיעבוד ע"ש, אך דעת הש"ך והפרישה שם אינו כן, שוב ראיתי שהר"ן בפירושו לנדרים (ט"ו:) פירש בהדיא דאף בשיעבוד הגוף לענין תשמיש קונמות מפקיעין מידי שיעבוד, רק דאלמוהו רבנן לשיעבודא דבעל או דאיתתא, והוא לכאורה על מרן הט"ז פליאה כשגבה, ומ"מ כנלפענ"ד שגם רבותינו הראשונים כ"ע חולקי' בזה, שהרי הר"ן בעצמו בר"פ המדיר ביאר בדעת הרמב"ם דלא אמרינן אלמוה רבנן לשיעבודא דאתתא ע"ש, ולכאורה יקשה על הרמב"ם למה לא חל נדרו מתשמיש באומר הנאת תשמישי עליך, אלא ע"כ דבשיעבוד הגוף לא חייל קונם כלל להרמב"ם ז"ל, שוב ראיתי שאין מקום לספק בדעת הרמב"ם שהוא כן וכדברי הט"ז, שהרי כתב (בפי"ב מה' נדרים ה"ט) האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי אסור' עליך איכו צריך להפר הא למה זה דומה לאוס' פירו' חבירו על בעל הפירו' וכן הוא שאמ' לה הנאת תשמישי אסור' עליך לא אמ' כלום כו' אמר' יקדשו ידי לעושיהן או שנדר' שלא יהנה במעש' ידי' אינו נאסר במעש' ידי' מפני שידי' משועבדין לו שאע"פ שאמרו השחרו' והחמץ וההקדש מפקיעין מידי שיעבוד חכמי' עשו חיזוק לשיעבוד הבעל עכ"ל, והרי זה מבוא' יפה דברישא בנדרי תשמיש ביאר שאין הנדר כלום מצד עצמו, ושהוא כאוסר פירו' חבירו על חבירו, ובסיפא בנדרי ממון הוצרך לטע' אלמוהו, והוא ממש כדברי הט"ז. ולדידהו ניחא הכל אך לדע' הר"ן והעומדי' בשיטתו לא זכיתי להבין למה לא אסרוהו לשמש שלא בשעת העונ' וה' יאיר עיני] ועיין תשובת מהרי"ט (ח"א סי' ה') ועוד נלפענ"ד דבנ"ד יש לומ' לדעת כמה פו' במשנ'