עמודי אור קיא

והנראה לפענ"ד דבירורן של דברים כך הוא, דבשלמא בשאר ענינים הספק איננו תחלה שמא עבר על איסור, כמו בשוחט או נדה, שפיר מוציא המעשה אח"כ מידי ספק, משא"כ בזה שאנו מסופקין עלי' שמא נבעל' לאסור לה, מהיכ"ת יהי' מוכרח ממה שנשאת לכהן שלא נפסלה תחלה בביאת איסור, הלא כמו שאנו מסופקין תחלה על האיסור כן הוא גם עתה, להכי בעינן דוקא אמירתה, [שמבארת לנו הדבר ודוק] ולר"י אף אמירתה לא מהני, ובזה יתבארו לנו דברי התוס' בחגיגה לנכון מאוד, וכך הוא ביאור דבריהם, דודאי הכא מיירי בדליכא למיחש שמא נבעלה לפסול לה, דמיירי שהיא דרה במקום דליכא פסול, וא"כ החשש אינה אלא שמא נבעלה לכשר ונפסלה לכה"ג, ולפ"ז כיון שאין לנו ספק עלי' על ביאת איסור, א"כ יש לנו להאמינ' שלא תעשה עתה איסור להנשא לכה"ג, כיון שגם הוא בכלל האיסור וס"ל להתוס' דביאת פנוי' לית בה איסור מה"ת] משא"כ בההיא דר"י שהספק עלי' מתחל' שמא נבעלה לממזר ולנתין האסורים לה ודוק היטיב, ומצאתי ת"ל ראי' גדולה ליסוד זה מהירושלמי בכתובות (פ"א ה' י') בההיא דתינוקת שנאנסה דמפרש לה הירושל' ביודעים שנבעלה, ומ"מ מהימנא אף לר"י דבאנוסה מודה ר"י, ואין טעם לחלק ביניהם, כ"א ע"פ מ"ש, שזו כיון שלא נחשדה על איסור שהרי נאנס' שפיר נאמנת לכ"ע, ושיטת הש"ס דילן הוא בע"א, עיין רש"י ותוס' בסוגיא שם, ומ"מ הסברא מוכרחת, וגם הא לדינא קי"ל בש"ע אה"ע (סי' ז' ס"ו) דבשבוי' בגוונא דנאמנת לומר טהור' אני, אם נשאת סתם לכהן נשואי' הוי כאמיר' דידה, והכא נמי דכוותה ודוק היטיב

(טו) וביסוד דברינו אלה יתבארו לנו יפה דברי הרא"ש ביבמות (פ"ח סי' ח') וז"ל, ונראה דבסתירה לחודה בלא קינוי אע"ג דאדעתא דניאוף אסתתר כי הני עובדא דשלהי נדרים שריא לבעלה אפילו כי ליכא טעמא כי התם למשרי דהא קי"ל דאין אוסרין על היחוד כו' והא דאיצטריך התם למימר טעמא דאתתא שריא אם איתא דעבדה איסורה ארכוסי הוה מירכס כו' משום דהתם מיירי באומרת טמאה אני כו' ואל תתמה האיך מתירין אותה לבעלה הא שויתה לנפשה חד"א כיון דאמרה טמאה אני וכי מאכילין לאדם דבר האסור לו וי"ל דלפי שראו חכמים קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהם באחר ורוב האומרות כך משקרות לכך נראה להם להתירן, וכה"ג אמרינן התם אמרה לבעלה טמאה אני לך אמר רב ששת אוכלת בתרומה שלא תוציא לעז על בני', מיהו אפשר לומר דהתם איירי בחוזרת בה ונותנת אמתלא לדברי' עכ"ל, וכבר תמהו רבותינו נ"ע על דברי הרא"ש הללו. מה שהוקשה לו יותר טעם ההיתר בהנהו עובדא מעל מתניתין דנדרים דאמרה טמאה אני ושרינן אותה לבעלה אע"ג דשויא לנפשה חד"א, והוצרך להכריח דבריו מההיא דרב ששת, ולא מגוף דין המשנה, וראיתי להגאון בנוב"י (מ"ת חא"ע סי' י"ב) שביאר באורך דברי הרא"ש, דס"ל להרא"ש כסברת התוס' בנדרים שכתבנו לעיל דאשת כהן שנאנס' אין בה משום זונה, ובהאי איסורא איהי לא הוזהרה כמש"ל, וא"כ מהא דשריא לבעלה במשנה דנדרי' דמיירי באונס לא קשה מידי כמ"ש התוס', רק בהנהו עובדי דמיירי ברצון הוקשה להרא"ש שפיר דהא שויא לנפשה חד"א, ותירץ לפי שראו חכמים כו' והביא ראי' מהא דאמר רב ששת אוכלת בתרומה שהיא ודאי עושה איסור, אלו תורף דבריו ז"ל, ואני בעניי יש לי לטעון ע"ז חדא על יסוד דבריו לתרץ המשנה דשרינן לה משום דלא הויא זונה, דא"כ אכתי תקשה ממתניתין לל"ק דרבא ביבמות (נ"ו:) דס"ל דאף באונס קרינן בה זונה, ועוד תמי' לפענ"ד שהרי כבר הוכחנו לעיל במישור דלכ"ע כל שנבעלה לפסול לה בין שאיסורה משום זונה או מובת כהן כי תהי' לאיש זר, מ"מ מתחללת בביאת כהן וכן בניו חללים [והוא מבואר יפה בסוגיא זו בדברי רב ששת אוכלת כדי שלא תוציא לעז על בני', ש"מ שבני' שתוליד מבעלה כהן אחר שנאנסה מן העכומ"ז פסולים הם, וזו ג"כ ראי' גמורה למה שכתבנו לעיל בעה"י ודוק] וא"כ אין בזה מרפא אלא לביאה אחת, ומשם ואילך הרי נתחללה, והלא כל האמור בפרשת כהנים שניהם מוזהרים ודוק

(טז) ואולם לפי הסברא שכתבנו לעיל נבא לביאור דברי הרא"ש בס"ד, והנה בספר חמדת שלמה חא"ח (סי' ט"ז י"ז.) חקרו שם בדינא דרמ"א (בסי' קע"ח) במי שראה אשתו שזינתה דלבתר חר"ג אינו נאמן לאסור אשתו עליו, דמ"מ הלא עליו מוטל שלא ישמש עמה, ויהי' לו דין מורד על אשתו, שעונשו ממון, והלא כל אדם מחויב להוציא כל ממונו ולא לעבור על ל"ת, כמ"ש הרמ"א בא"ח, ואומר אני שסברא זו ג"כ נתנה להאמר לגבי האשה שהרי המורדת [או האומרת מאוס עלי] ג"כ פוחתין לה מכתובתה וש"ד, וכ"ז עליו לעשות ולא לעבור על איסור, ולפ"ז הי' מקום לומר דמה שאמרו במשנה אחרונה האומרת טמאה אני לך [שנאנסה] תביא ראי' לדברי' [והתירוה לבעלה, אם לא הביאה ראי'] היינו משום שאם תשב תחת בעלה הדברים מוכיחים ששיקרה תחילה, ולא אמרה כן אלא משום שנתנה עיני' באחר, שאם אמת הי' הדבר הי' לה למרוד על בעלה ולא לישב עמו באיסור, שהרי אשה זו כשיר' היא ולא נחשדה על איסור, שהרי נאנסה, אך בהני עובדי דשלהי נדרים לפי מה שפירש בהם הרא"ש דמיירי באומרת טמאה אני לך ברצון, שפיר הוקש' להרא"ש האיך שרינן לה הא שויא לנפשה חד"א, וכאן אין ראי' ממה שתשב רשעה זו תחת בעלה, שהרי היא חשודה על איסור, לזה תירץ הרא"ש לפי שראו חכמים כו' והביא ראי' דאף בדינא דמתניתין לא מחזיקינן דברי' לשקר מכח האומדנא כמ"ש] לגבי דידה, שהרי לא התירה ר"ש לתרומה אלא כדי שלא להוציא לעז על בניו, וכדמסקינן שם שאם נתארמלה אינה אוכלת, וע"כ הטעם כמ"ש הרא"ש ודוק, [ומ"ש הרא"ש ומיהו י"ל דהתם מיירי בחוזרת כו' הדבר פשוט דקאי אעובדי דנדרים וכ"כ התוס' בכתובות (ס"ג: ד"ה אבל), עש"ה ומה שדחק שם בנוב"י לפרש זה על דברי ר"ש הוא תמוה דר"ש אמתניתין קאי, ולשון ומיהו שכתב הרא"ש, לפי שבתירוץ זה ישתנה הדין ודוק הטיב כי קצרתי]

(יז) ולאחר שתמכנו יסוד זה, הנה המתבאר מדברי התוס' דחגיגה דאף לר"י דאמירה דידה לא מהני, מ"מ מה שתשתתף היא באיסור [כל שלא נחשדה על איסור מתחלה כמש"נ] עדיף טפי, ולפ"ז בנ"ד שהחשש אינו אלא שמא נבעלה לעכומ"ז, וכבר כתבו התוס' ביבמות (ט"ז: ד"ה קסבר) ובש"ד וכן הסכימו כל הפוסקים שאין בביאת עכומ"ז בזנות איסור תורה (זולת הרמב"ן בסה"מ דס"ל דלאו אל תחלל את בתך כו' ולא תזנה כו' הוא שלא להבעל למי שנעשית זונה ע"י ע"ש] א"כ לא נחשדה זו עדיין על איסור, ולמה לא תחשב נשואי' לכהן כאמירת ברי שבודאי לא נבעלה לפסול לה ודוק, והנה באמת יסוד זה חזק הוא ע"פ דברי התוס' שביארנו, אך מלישנא דש"ע (ס"ס ו') משמע דאף בספק ביאת עכומ"ז או חלל שביאתן היתר בעינן ברי ולא סגי בנשאת לחוד, ויש ליישב, עכ"פ יש מזה סניף גדול להקל בטענות בתולים שאינה טענה מבוררת, וכמ"ש רבותינו האחרונים נ"ע, [וכיון שהותרה בביאות הראשונות שוב לא איכפת לן בהכחשת ביאה ג' כיון דליכא שויא אנפשה חד"א]

(יח) עוד ראיתי לעמוד על דבר אחד דאף דהוי רוב עכומ"ז, מ"מ הא דעת רבים ואפשר כולם, דספק שמא לעכומ"ז נבעלה אינו ספק, עי' בתשו' חמדת שלמה (חא"ע סי' א') והגאון רבי' עקיבא איגר בתשובתו (סי' ק"ה ק"ו והנמשכים), אף דלא ניחא לי' להחליט כן, מ"מ הסכים גם הוא ז"ל דרוב עכומ"ז אינם נחשבים רק מיעוט, ע"ש, והנה הוא ז"ל הביא ראי' דספק עכומ"ז חשיב ספק מהא דכתובות (י"ג:) חדא בחורבא דדברא, ופירש"י דספק שמא א' מסוף העולם בא לכאן ורוב העולם עכומ"ז הן, הרי דמספקינן בעכומ"ז, ולפענ"ד יש לדחות לפמ"ש התוס' בריש פסחים וביבמות (מ"ז. ד"ה במוחזק) דהא דמאמינין למי שבא ואמר ישראל אני היינו משום דרוב הבאים לפנינו בתורת יהדות הם ישראל [ודע דבירושלמי (פ"ב דכתובות ה' ד') גרסינן אלו שנים שיצאו מעיר שרובה גוים כגון הדא סוסיתא אחד הכל מכירין אותו שהוא ישראל ואחד אין אדם מכירו חבירו מכירו מהו שיעשה כאחד מן השוק להעיד עליו [פי' לענין להכשירו לעדות ע"ש] ע"כ, הרי לכאורה להיפוך מדברי התוס' דבאתא מרוב עכומ"ז לא מהימן בסתמא אף שהוא בא לפנינו בתורת יהדות ודוק] ולפ"ז יש לומר בפשיטות דלא כל הבא לזנות עם בת ישראל בדרך יהדות הוא ישראל, דאדרבא אדמויי אדמו כעובדא דאהלויי ונפטויי בשלהי נדרים [ובזה מדוקדק מאוד הא דנקיט במתניתין מאיש פלוני שמכירתו, משא"כ באומרת סתם מישראל דיש לחוש לזה,] ולכה"ג מחשבינן רוב עכומ"ז שאינה מכירתם לרוב פסולים, משא"כ בהיותה בעיר דסתמא דמילתא מכירתו.