עמודי אור קי

ומשני שאני התם דאמר רחמנא לא יחלל חילולים הוא עושה ואין עושה ממזרים, פי' וכיון דלא הוה ממזר תפסי בה קדושין, והתוס' ביבמות (מ"ד: ד"ה עשאה) הכריחו דלר"י דס"ל ביבמות (מ"ט.) אין ממזר מחייבי מיתות ב"ד, ומ"מ ס"ל דחייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין, א"כ לר"י לא תפסי קדושין באלמנה אליבא דרבא דלר' יהושע ליכא לאוכוחי דתפסי בה קדושין מדלא הוי ממזר [ואף שהתוס' כתבו זה בדרך קושיא, עי' יתר מפרשים שכתבו דמצינן למימר דבאמת ס"ל לר' יהושע הכי] ולפ"ז לר"י נמי ליכא למילף מאלמנה בק"ו לשאר איסורי ביאה, דהא איכא למפרך מה לאלמנה לכה"ג דלא תפסי בה קדושין, באופן דלר"י ודאי בנפסלה מביאת פסולין לא לקי עלה משום זונה, ושפיר קאמר הש"ס דלר"י לית' להאי ק"ו, דמה לאלמנה שכן כו', והא גופי' א"א למילף כמ"ש, משא"כ לדידן שפיר ילפינן לכולהו פסולין ללקו' עליהן [משום חיובא דשייך בהו דהיינו זונה] מק"ו כמשנ"ת

(ט) הכלל העולה שדבר זה אם יש בכל הנפסלות משום זונה, הוא פלוגתא דאביי ורבא דלאביי לא לקי עלייהו משום זונה, ולרבא לקי משום זונה וכל"ק דיבמות לענין אשת כהן שנאנסה [אך לר' יהושע גם אליבא דרבא לא לקי עליהו משום זונה כמ"ש] אך עדיין צריך ביאור דתינח הנבעלת לח"ל שפיר ילפינן בהו מלקות מק"ו מאלמנה אבל הנפסלת מחייבי עשה איך נילף בהו לאו מק"ו מאלמנה, הא איכא למפרך מה לאלמנה לכה"ג שהיא בלאו, וכ"כ התוס' בפי' ביבמות (מ"ט: ד"ה אי כרב), עוד קשה ע"ז לדעת הרמב"ם (פי"ב מה' א"ב) שבכל ח"ל [או עשה] אינו לוקה בלא קדושין, א"כ כולהו ליכא למילפינהו מאלמנ' לכה"ג, שהרי אלמנה לכה"ג לוקה עלי' משום לא יחלל אף בלא קדושין, וביותר צריך ישוב לל"ב אליבא דרבא דבאונס לא קרינן בה זונה, אמאי לא יליף האי ק"ו מאלמנה על הדרך שכתבנו, והנלפענ"ד ביישוב כ"ז, דהנה באמת בכ"ד מזכיר הש"ס ק"ו מאלמנה לכה"ג, אך למאי דפסק רב ביבמות (ס.) כדאביי דיש חלל מחייבי עשה ומבעולה לכה"ג נמי הויא חללה א"כ האי ק"ו איתי' לדידן מבעולה לכה"ג, ויש ללמוד מינה גם לחייבי עשה, מה בעולה לכה"ג שאין איסורה שוה בכל מתחללת בביאתו, והדבר ברור שכל כהן לוקה עלי' אח"כ משום חללה, נבעלת לשאר חייבי עשה לכ"ש, וכ"כ התוס' ביבמות (ע"ז:) עש"ה [ומודעת דעת הרמב"ם דחללות דבעולה לא הוי אלא ע"י קדושין] ובזה מיושב תמיה אחרת מאי דאיצטריך רב לפסוק כראב"י דיש חלל מחייבי עשה, והוא הלכתא למשיחא, דהא כה"ג האידנא ליכא, וכבר עמדו על ענינים אלו רבותינו בעלי התוס' בסנה' ובמנחות וש"מ [וחידוש שלא העירו מכאן] וכל היישובים שכ' לא תתיישב סוגיא זו [ואין לתרץ דנ"מ לפלוגת' דר"ש ורבנן לענין מצרית עיין יבמות (ע"ו:) דא"כ הוה לי' לפסוק בפשיטו' כר"י התם ע"ש ודוק] ולמ"ש הוא נכון, דנ"מ לענין איסור של נבעלת לפסול לה דאי הלכה כראב"י א"כ כהן לוקה עלי' משום זונה מק"ו מבעולה לכה"ג [ונ"מ להפסל לעדות כמ"ש האחרונים] ובזה נתיישב כל מה שהקשינו לעיל, דל"ב דיבמות ס"ל כרבנן דראב"י ולהכי ס"ל דבאונס דנפיק איסורה מובת כהן לא לקי עלה משום זונה, דליכא למילף בק"ו מאלמנה, דמה לאלמנ' שכן הוא לוקה עלי' אף בלא קדושין [וכשיטת הרמב"ם דשאר ח"ל לא לקי עלייהו בלא קדושין] ולהלכה דקי"ל כראב"י, שפיר ילפינן לאו בכולהו מבעולה

לכה"ג

(י) ודע שדבר ברור הוא לענ"ד דהנך פסולין פוסלין בביאתן הוא דוקא שבאו על בת ישראל שהיא ביאה אסורה לבד מחלל דפסול מגזה"כ אף דביאת היתר הוא] אבל אם בא על בת גרים [למאן דמכשיר בת גרים לכהונה] לא פסיל לה וכן הוא משמעות עיקר לימוד זה כי תהי' לאיש זר היינו שהוא זר אצלה, משא"כ בב"ג דלאו זר אצלה הוא, ואפילו ממזר שבא עלי' לא פסלה, ואפילו לר' יוסי דס"ל בקדושין (ע"ד:) ל"ק כל שזרעו פסול פוסל וכל שאין זרעו פסול אינו פוסל, א בא לרבות בהאי כל שזרעו פסול אפילו בביאת היתר [כגון ממזר שבא על בת גרים] רק בא למעט דאפילו בביאת איסור, כגון מצרי, בעינן זרעו פסול, לפיכך מצרי שני אינו פוסל אפילו בת ישראל, וראיתי בספר המקנה שם דפשיטא לי' דלר"י ודאי פוסל בת גרים ואף לרבנן מספקא לי' עש"ב. שוב ראיתי שדבר זה מבואר ביבמו' (נ"ז.) דפ"ד אינו פוסל בת גרי' לתרומ' [וכן לכהונ'] ואפי' לר"י מבואר שם כן אע"ג דפוסל בת ישראל כמבואר שם ע"ש ודוק

(יא) ומעתה נתיישבו כל הסוגיות המוכיחות דלא הוי זונה אלא מח"כ דהני אזלי בשיטתי' דאביי או כל"ב דרבא, ובהכי ניחא הא דפריך הש"ס ביבמו' (פ"א.) מדרב המנונא משום דלדידי' קשיא בפשיטות, ומ"מ ראיתי להתוס' בסוטה (י"ח: ד"ה אמרי) שהביאו הירושלמי דלמאן דלא ס"ל דרב המנונא היא כשירה לגמרי לכהונ', וזה מבואר כדעת רש"י דיבמה לשוק אינה נפסלת כלל, משום דלא מיתסרא מקרא דובת כהן כי תהי' לאיש זר, דלאו זר אצלה מעיקרא הוא, ואני תמי' שבטור וש"ע השמיטו דעת רש"י בזה לגמרי וסתמו דמיבמה לשוק לכ"ע הוי זונה [משמע דאף במילתא דהוי לקולא שיהא בנה מכהן חלל ומותר להיטמא למתים, וש"ד שחלל מותר בהן אמרינן הכי] והלא כדבריו מבואר בירושלמי, ומצאתי ת"ל בהלכות גדולות הלכות יבום וחליצה שפוסק ג"כ כשיטת רש"י וז"ל פסק ושומרת יבם דמזנה אע"ג דיבם דילה כהן הוא לא תימא כאשת איש דמיא ואסירא אלא פנוי' היא ושריא לי' כו' ע"ש שהאריך, והרי מבואר, וצע"ג על הפוסקים ז"ל שלא נתעוררו

לזה

(יב) אך במחזיר גרושתו הש"ס דילן קאמר בפשיטות דלא מיפסלא לתרומה [וללקות עלי' משום זונה] משום דלאו זר אצלה מעיקרא הוא, וכבר הכריע הה"מ (פ' י"ח מה' א"ב ה"א) שכן הוא גם דעת הרמב"ם, אך הגר"א הביא ירושלמי דס"ל דגם מחזיר גרושתו נפסלת והוא תמוה לכאורה במאי פליג הש"ס דילן, והנראה דפליגי בההיא דכריתות (ו':) בסך משמן המשחה למלכים וכהנים דר"מ מחייב דכתיב ואשר יתן ממנו על זר והני נמי השתא זרים נינהו, ור"י פוטר דזר מעיקרו בעינן, ולפ"ז הא דממעטינן בש"ס דילן מח"ג מזר היינו כר"י דזר מתחילתו בעינן אבל לר"מ לא ממעיט מחזיר גרושתו מזר כלל וע"ש היטיב ודוק

(יג) והנה בהנך דאיתרבו לפסולא מקרא דובת כהן אם היא מוזהרת ג"כ, התוס' בשלהי נדרים כתבו באשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי דאינה נאמנת למשנה אחרונה, משום דלא שייך למימר שויא לנפשה חד"א, דאיהו מוזהר ע"ז אבל היא אינה מוזהרת, ותמהו ע"ז בתוס' שם מהש"ס דיבמו' (פ"ד:) דכל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת, ובנוב"י מ"ק ח"א (סי' ע') תירץ דס"ל להתוס' כלישנא בתרא דרבא דאיסו' אשת כהן שנאנסה אינה אלא משום מובת כהן כו' ובזה אין האשה מוזהרת דלא אמרינן אשה מוזהרת כאיש באיסורי כהונה אלא מאי דכתיב בהאי פרשה ע"ש

ולפ"ז יובנו היטיב דברי התוס' בחגיגה, גם מה שדקדקנו למ' נקיט ר"י בעול' לממזר, דלא חייש ר"י שמא זינתה עם עכומ"ז, דא"כ הרי היא זונה והיא מוזהרת ג"כ, ולהכי לא חיישינן שתעשה עתה איסור, משא"כ בנבעלה לממזר שכבר הוכחנו דלר' יהושע כל אפין שוין דלית בה משום זונה, וא"כ אין היא בכלל האיסור, שפיר חיישינן לאוסרה לכהן, וזהו שסיימו התוס' דבבעולה לכה"ג דהיא ג"כ בכלל האיסור שפיר מהימנא אף לר"י, [ואף ע"ג דלר"י לא מהני ברי] ונמצא לפי דברי תוס' הללו יצא לנו צד גדול להקל בנ"ד, שהספק אינו אלא שמא לעכומ"ז נבעלה, ונמצא שגם היא בכלל האיסו', ואולי בזה אף ברי דידה לא בעינן ודוק היטיב, אך באמת כל הגדולים חולקים ע"ז שהרי הדברים מבוארים דאף למאי דקי"ל דמכולהו ביאת פסולין הוי זונה, מ"מ בעינן ברי, אך יש מזה קצת סניף לצדדים אחרים שיתבארו לפנינו בס"ד. (יד) עוד נלפענ"ד לפרש דברי התוס' דחגיג' באופן אחר היותר קרוב, והנה קשה לי בהא דהצריכו הפוסקי' כולם ברי באמירת' ואסרו אף בשותקת או באלמת, ואמאי לא נימא דהא דנשאת לכהן הוי כאמירת ברי, וכה"ג מצינו בשוחט שדרכו להתעלף ביו"ד (סי' א' ס' ג') ועיין בש"ך שם, שבהניחה סתם ג"כ מותרת שאלו היתה אסורה לא הי' מאכילה לנו, ואף להחולקי' שם עליו, מ"מ הדבר ברור שאלו אכלה בעצמו ודאי דמותרת, וסבור הייתי לומר דעיקר אמירת ברי מדין עדות נגעו בהו וכלישנא דש"ס (כתובות י"ג:) זו עדות שהאשה כשירה לה כו', וכל שלא העידה בפי' אין כאן עדות עכ"פ, אך באמת א"א לומר כן שהרי עדו' זו ע"כ מדין ע"א נאמן באיסורין נגעו בה, ועיין בנוב"י מ"ק (חא"ע סי' ז') והרי גבי נדה נמי נאמנותה מכח ע"א נאמן באיסורין, ומבואר (בסי' קפ"ה ביו"ד) דאם באה ושוכבת אצל בעלה הרי זה כאמירתה טהור אני.