עמודי אור יא

בסמיכה משום אקופי ידייהו דהוה כמו עבודה בקדשים, ובתקיעה משום שבות דמלאכת יו"ט בתקיעה ועיין בט"א סוף ר"ה] ויש לעיין בזה לענ"ד מסוגיא דזבחים (ל"ד.) דפליגי ר"י ור"ל במעלה אברי חי' למזבח ר"י אמר עובר בעשה, בהמה אין חי' לא [ולאו הבא מכלל עשה עשה] ור"ל אמר אינו עובר בולא כלום ההוא למצוה [בהמ' מצוה להקריב וחי' רשות רש"י] ומייתי עלה ברייתא דת"כ אלו נאמר קרבן לה' בהמה הייתי אומר חי' בכלל בהמה כו' תלמוד לומר בקר וצאן בקר וצאן אמרתי לך ולא חי' יכול לא יביא ואם הביא כשר הא למה זה דומה לתלמיד שאמר לו רבו הביא לי חטים והביא לו חטים ושעורים שאינו כמעביר על דבריו אלא כמוסיף על דבריו וכשר ת"ל בקר וצאן [תרי בקר וצאן כתיבי התם כו' רש"י] בקר וצאן אמרתי לך ולא חי' הא למה זה דומה לתלמיד שאמר לו רבו אלת ביא לי אלא חטים והביא לו חטים ושעורים כו', הנה התבאר בסוגיא זו דמחד קרא דחיובא לא ממעטינן השאר אלא ממצוה, והיכא דשני קרא אמרינן דממעט לי' לשאר דבר לאיסורא, כד נסיב הש"ס דמבקר וצאן תנינא מוקמינן ליה לאסור הקרבת אברי חי', אבל מבקר וצאן קמא הוה אמרינן בהמה מצוה וחיה רשות, ולפ"ז איך אפשר לומר דמחד בני ישראל דסמיכה ושאר דכוותה ידרוש ר' יהודה [נשים דממעט להו קרא] לאיסורא, מנא לי' הא, וסתם ספרא ברייתא דת"כ ר' יהודה היא ומצריך מיעוטא תנינא לאיסורא, ואולי היה מקום לחזק בזה יסוד דברינו דהיכא דלא שייך בל תוסיף ר' יהודה נמי מודה דלא מוקמינן מיעוטא לאיסורא, ולכאורה בקרבנות אלו דקאי קרא בהו [הבאין בנדר ונדבה] לא שייך בל תוסיף ודוק, ולהכי בעי קרא תנינא לאיסורא, אבל מ"מ אין זה מעלה ארוכה כ"כ לדברי המ"א, דאכתי תקשי מסוגיא זו לענין נ"כ, דהא מסקינן הכא דהיכא דתני בי' קרא מוקמינן מיעוטא תנינא לאיסורא [בהנך דמיעט רחמנא] ולפ"ז בנ"כ דאמרינן (סוטה ל"ח) דאיכא ג' עשה בכהן שאינו עולה לדוכן ע"ש יהני עשה באמת יתירי נינהו, רק להחמיר על הענין כמבואר בש"ע סעיף ב' [ועיי' בביאורי הגר"א שם ויש בו ט"ס שצ"ל לג: והוא טעות דמוכח שהרי כתב בפ"ו דיבמות] ולפי סוגיא זו דזבחים אית לן לאוקמי לאיסורא לזרים כי היכי דממעטינן מבקר וצאן תנינא אברי חי' לאיסורא, והדבר צריך תלמוד לדעתי העני'

(ה) שוב הקשה מעל' על התוס' בקדושין (ל"ד. ד"ה מעקה) שכתבו בקושייתם תהא אשה רשאה לשרוף נותר ביו"ט, ותמה כת"ר הא נותר אינו נשרף אלא ביום, וא"כ הוה מ"ע שהז"ג, ונשים פטורות, לענ"ד הדברים מיושבים יפה, לבד מ"ש הט"א בחי' בפ"ב דחגיגה דמ"ע כה"ג נשים חייבות בה אע"ג דהוה זמ"ג עש"ה, אלא אפילו לדברי התוס' דלא ס"ל יסודו של הט"א כמבואר מדבריהם בכ"מ, מ"מ הא ודאי דע"י אשה מתקיימת מ"ע זו של שריפת נותר [ובמ"א הארכתי לבאר ע"י עכומ"ז וכה"ג אי מהני בחמץ ונותר ודומיהן שריפה לדון בה תורת קיום המצוה] וזה דבר פשוט, ולפ"ז נהי נמי דלא מיחייבה בעשה דשריפת נותר, מ"מ יכולה לשרוף לקיים המצוה, ושליחות של האיש המותיר קעבדה, תדע שהרי כל אדם מל בשבת ויו"ט אע"ג דהמצוה על אביו רמיא, מ"מ מהני השליחות להתיר גם לו מלאכת שבת ויו"ט [ואין לחלק ולומר דשאני מילה דאי לא מהלי' אבוה מיחייבי בי דינא לממהלי' נמצא דעשה זו מוטלת על הכל, לענ"ד אין לחלק כך, וכן מתבאר בפשיטות מדברי המ"א סי' תל"ב ס"ק ו', דכל המצות שוין בפרט זה למילה, שהמצוה מתקיימת ע"י העושה, ועיי' יד אפרים שם שרצה לחלק כן דשאני מילה מחמץ דבחמץ ליכא חיובא באחר, ויש לתמוה לענ"ד הא אמרי' (ב"ק צ"ט:) גבי חמץ הכל מצווין לבערו ע"ש], כיון שנדחו ע"פ דין מפני מצות מילה, והכא נמי דכוותה כיון שמתקיימת העשה על ידה שפיר דחיא הל"ת [ולא שייך לדון בזה מילתא דאיהו לא מבי עביד שלוחא נמי לא משוי כדאיתא בנזיר (י"ב.) ע"ש, וכאן נמי כיון שהאיש אינו רשאי לשרוף בי"ט דלגבי' הוי יו"ט עשה ול"ת, א"כ שליח נמי לא משוי זה אינו ענין לכאן כלל מכמה טעמים ואין

להאריך

(ו) עוד ראיתי פנים אחרים בעה"י ליישב קושיית כת"ר ולהציל התוס' מתמיהת הט"א שהקשה על התוס' דס"ל מילה הוי מ"ע שהז"ג לפי שאינה אלא ביום, דא"כ נותר נמי הוה ז"ג כיון דאינו נשרף אלא ביום, וכ"ת הכי נמי, א"כ ר' יהודה דס"ל (מכות ד':) דמותיר לא לקי [גם לדידי' דס"ל לאו שאב"מ לוקין עליו] משום דהוה ניתק לעשה, ואי נימא דנשים ליתנהו במ"ע דשריפת ניתר, א"כ הלאו כולל יותר מהעשה, דהא הלאו נוהג בנשים והעשה אינה בהם, וכה"ג לא הוה לאי הנל"ע כמ"ש הרמב"ם בריש הלכות תמורה דלכך לא הוי מימר להנל"ע משום דהלאו כולל הכל, והעשה אינה בשותפי' וציבור, ומזה בנה יסוד חדש דעשה דאין קיומה אלא פעם אחת אע"ג דמיוחד עשייתה ביום לא מקרי הז"ג עש"ה. ולענ"ד אין מכאן הכרע, דהא בקדושין (ל"ד. ושם) אמרינן דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג משום דהוה מצה והקהל שני כתובים הבכ"א ואין מלמדין, פי' אין ללמוד מכאן לשאר מ"ע, [ועי' רש"י זבחים נ"ז. ד"ה אין מלמדין, דהוה כמו מיעוטא שלא ללמוד ויש בזה אריכות דברים אכ"מ, ואין זה שייך לדברינו ודוק] ובפ"ק דב"ק נפקא לן דנשים מוזהרות בל"ת כאנשים דכתיב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם וכו' ע"ש, ונחזי אנן הא לאו הניתק לעשה קולא הוא, לנתק הלאו גם אחר שעבר, וכי יעלה על הדעת לומר [זולת הלימוד חיוב עשה בנשים] שנתרבו הנשים להשוותן לאנשים לכל ל"ת שבתורה, ומה שהוא באנשים נל"ע, בדידהו יהא לאו גמור, ויהיו חמורים מאנשים, דאע"ג דלפי יסוד זה דבכה"ג שאין העשה כוללת את הכל, לא הוה ניתוק לענין מלקות, מ"מ בפשוטו כל ל"ת שיש לה תיקון קיל משאין לה תיקון, וא"כ ס"ס יהי' חומר בנשים מבאנשים, זה ודאי לא ניתן להאמר, דלא גלי רחמנא אלא להשוותן לאנשים בל"ת, ולא להחמיר בהן, ופשיטא שלימוד זה מכריחנו דהעשה לנתק הלאו נמי שייכא בהו, ומעתה אין סתירה מהא דקי"ל מ"ע שהז"ג נשים פטורות, וכאן ישנם בשריפת נותר, דאינו אלא ביום, ומיקרי הז"ג לדעת התוס', הא עיקר פטורן ממ"ע שהז"ג, הוא משום דשני כתובין הבכ"א אין מלמדין, וכאן אין אנו צריכים ללמוד בהם חיוב מצד מ"ע, אדרבה לא הגענו לחייב בהן הל"ת בחומר מבאנשים, וממילא ישנם במ"ע זו המנתקת הל"ת, ואין לנו לחייבם יותר, ואיך הכריח הט"א מכאן לענין מילה ודכוותה דהם עשה לחוד, וצריכי' אנו ללמוד בהם חיוב להטיל עליהם העשה, שפיר כתבו התוס', דכל שקבעה התורה זמן לעשיית' מקרי זמ"ג, ואין לנו לימוד לחייבם כנלע"נד נכון בעה"י

ומעתה גם קושיית כ"ת מיושבת יפה, דבאמת עשה דשריפת נותר ישנה גם בנשים כמו שנתבאר

(ז) ומה שתמה על הגאון בעל משכנות יעקב ז"ל בספרי (חא"ע סי"ב) שהביא ראי' מהא דרבא אכשרי' לרב מרי בר רחל (יבמות מ"ה:) משמע דעכו"מ הבא על בת ישראל הולד פגום נמי לא הוה, דהא בקדושין (ע"ו:) אמרינן דלא מוקמינן פסולין [והיינו ע"כ אפי' פסולים לכהונה לחוד כדמוכח התם] ותמה מע"כ הא התם אמרינן דבירושלים הוא דלא מוקמינן משמע דבשאר דוכתי מיקמי, לענ"ד כוונתו ז"ל ברורה דהתם חשיב נמי גבאי צדקה שאין בודקין אחרי התמנותם, וזה שייך בכל מקום כמבואר בסוגיא שם, והלא רש"י ביבמות שם פי' ומני' בפורסי דבבל היינו גבאי ע"ש

(ח) ואשר העיר כת"ר עוד סתירה בדברי הגאון ז"ל דבסי' ז' שם כתב בפשיטות גבי אסתר דהולד פגום מיהא הוה, העירני כת"ר בזה בדבר ספק עצום בשיטת הפוסקים דפגום נמי לא הוי, הנה הרבה טעמים נאמרו בזה לסתור הק"ו [מאלמנה לכה"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום לכהונה זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום לכהונה]. הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל בתשובתי (סי' צ"א.) כתב דלגבי עכומ"ז ודאי הק"ו אסמכתא בעלמא הוא דהא התוס' בספ"ק דיבמות כתבו דביאת עכומ"ז בישראלית ביאת היתר היא מה"ת, וא"כ ליכא למילף פסול בנה מאלמנה לכה"ג שהיא בלאו [וביותר אף להסוברים דביאת עכומ"ז בישראלית אית בה איסור מדאורייתא, ואפילו בשבעה אומות ללישנא דבגיותן אית להו חתנות (יבמות ע"ו.) מ"מ איכא למיפרך מה לאלמנה לכה"ג שכן שניהם מוזהרין, הוא מוזהר עלי' והיא מוזהרת עליו, משא"כ עכומ"ז הבא על בת ישראל שאין האיסור אלא עלי', אבל הוא ודאי אינו מוזהר, והא בפירכא כי הך סתרה המשנה ק"ו בכריתות (ט"ז.) ע"ש היטיב ודוק] ואולם כ"ז שייך בפנוי', אבל בא"א, איסור מיתה איכא מדאורייתא וגם הוא מוזהר ע"ז] הרי קם הק"ו ללימוד גמור, ומנין לנו להקל

וגם לקצת המפרשים ז"ל שכתבו [והיא קושיית התוספ' יבמות ע"ז:] פרכא על הק"ו, מגר עמוני שבא על בת ישראל שאיסורו שוה בכל, ומ"מ בתו כשירה לכהונה כדיליף הש"ס ביבמות (ע"ז.) עדיין יש לעיין שנדון הק"ו בדרך זה, שלא לתפוס חומר דשוה בכל, [דאיכא דלא ס"ל זה לחומר כלל] אלא נאמר מה אלמנה לכה"ג שאין אסורה אלא בישראל, בנה פגום