עמודי אור קז

כ"ב) דבקנה שנטעו וכה"ג ודאי חשיב מחובר, והכי נמי העפר שמחזירין לקבר על דעת להיות שם עולמית ולהתחבר עם קרקע העולם, לא גרע מקנה שנטעו, שעפר זה זו היא נטיעתו ודוק, אלא שנחלקו דודאי מכאן ואילך חשוב עפר זה כשאר קרקע עולם, אבל כשנתנוהו על המת שתשמישו להמת לכסותו וביטולו באו כאחת, בזו נחלקו אי אמרינן כיון דקודם זה לא נתבטל הרי זה נאסר, כשאר תכריכי המת, או אזלינן בתר הביטול דהשתא, ואינו נאסר ודוק היטיב

(י) תמוהים לענ"ד דברי הש"ע (סי' שע"ג ס"ג) שפסק דכהן מטמא לשומרת יבם שמתה, והנה הגר"א הניח דין זה בצ"ע בביאוריו, ובעניי לא זכיתי להבין הא ביבמות (כ"ט:) אמרינן בעי רבה מאמר לב"ש אירוסין עושה או נשואין עושה א"ל אביי למאי הלכתא אילימא ליורשה ולטמא לה ולהפר נדרי' השתא ארוסה בעלמא תני ר' חייא אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה [אם כהן הוא] עביד בה מאמר מבעי, הרי מפורש דלא מיטמא כהן לשומרת יבם, אפילו עשה בה מאמר [ואפילו לב"ש דאמרי מאמר קונה קנין גמור] ואולי הי' אפשר לדחוק קצת דהתם מיירי דנפלה לפניו מן האירוסין, דלא עדיף יבם דאתא מכח הארוס, מהארוס עצמו, דלא מיטמא לארוסתו, אבל בנפלה לפניו מן הנשואין, כיון דבעל הוה מיטמא לה יבם נמי מיטמא לה [ודוחק דבר זה מבואר, דהא הש"ס סתמא קתני] אבל מהתוס' יבמות (נ"ו ד"ה מן הנשואין) מבואר היטיב דבכל גוונא אינו מיטמא לשו"י, בהא דפליגי התם רב ושמואל בביאת שוגג ואונס ביבמה אם קנה לכל או רק לדברים האמורים בפרשה, ואמרינן שם לענין תרומה, מן הנשואין פי' אם נפלה ליבום מן הנשואין, דכ"ע לא פליגי דאכלה ע"י ביאות אלו, וכתבו התוס' ה"ה דהוה מצי למימר ליורשה ולטמא לה כו' הרי מפורש דע"י ביאה [אפי' גרועה] הוא דמיטמא לה, אבל לא לשו"י שלא בא עלי' כלל, ודוק

ועיקר טעמו של הרשב"א ז"ל בעל דעה זו בש"ע, משום דירית לה היבם [ומדמה לה למ"מ, והגר"א ז"ל פקפק ע"ז] וגם בזה רבו הדעות עי' באה"ע סי' ק"ס ואיך נצא להקל באיסורא דאורייתא

שוב ראיתי בס' עיקרי דינים הביא קוצר אמרים בשם איזה תשובה שעמד על דברי הש"ע ויישב אותם, ואינו לפני לידע יסודו ואף בפלוגתא [מדברי התוס' המפורשים שכתבנו] שוא"ת עדיף, המקום יגדור פרצותינו וישיב שבותינו

סימן עז סווואלק

גרסינן (סנהדרין ס"ח.) אמרו לו [לרבי אליעזר] הכדור והאימום כו' מנעל שעל האימום אמר להן הוא טהור ויצתה נשמתו בטהרה, ופירש"י מנעל שעל גבי אימום מהו שאף בו נחלקו בתוספתא דטהרות חכמי' אומרים הואיל ואינו מחוסר מלאכה הצריכה אומן שהדיוט יכול לסלקו מעל האימום כבר שם כלי עליו וטמא, ורבי אליעזר מטהר שעדיין לא נגמרה מלאכתו, ותמה הגאון מו"ה ישעי' פיק למה הביא רש"י התוספתא ולא הביא המשנה דכלים (פכ"ו מ"ד) ששנינו מנעל של האימום ר"א מטהר וחכמים מטמאים, ומייתי לה הש"ס (שבת קמ"א:) והנה בגמ' יש לדקדק בלשון דקאמר הוא טהור, הי' לו להשיב טהור ותו לא

והנה הרא"ש בפי' המשנה שם כתב דהתוספתא הוא ענין אחר מהמשנה כפי' הש"ס דשבת, דהתוספתא מיירי במנעל שעשאו חפוי לאימום, ואף שגם האימום הוא עור מחופה ע"ג מוכין כפרש"י בסוגיין, מ"מ הי' דרכם לעשות לו עוד חפוי עור על גביו, והי' כעין מנעל, ופעמים מסירים אותו, והאשה נועלת אותו ברגלה דרך מקרה ע"ש, ובשבת מפרש הש"ס המשנה במנעל הנעשה על דעת מנעל ועושין אותו על גבי האימום כדרך אומנות זו, וכאשר נדקדק ביסוד התוספתא לפי פי' הרא"ש הנה נחלקו ר"א וחכמים בשלשה יסודות בזה: א) המנעל שנעשה לחפוי דעת חכמים [לת"ק דתוספתא ע"ש ובביאורי הגר"א ז"ל לתוספתא דטהרות] דמ"מ כיון שלפעמים האשה מסירתו ונועלת אותו הוא טמא משום זה, וכה"ג מפרש הש"ס (שבת נ"ט.) הא דתנן (כלים פי"ד מ"ה) סנדלי בהמה של מתכות טמאים, אף שכלי בהמה אינם מקבלים טומאה שלפעמים שותה בו, או משום שלפעמים נועלו ברגליו בשעת קרב ע"ש, אבל מצד שהוא חפוי לאימום לרבנן טהור הוא, דהא קי"ל (כלים פכ"ו מ"ו) עור שעשאו חפוי לכלי טהור, ואף ששנינו שם למשקולת טמא ופירשוה הראשונים (עי' רא"ש שם) דמשקולת כיון שהיא כלי מתכות המקבל טומאה, והעור נעשה לו לחפוי תשמישו בקביעות, ובזה שאני האי חפוי מחפוי האלה והקשת והרמח (כלים פט"ז מ"ח) שטהורים לכ"ע אף שהאלה והרמח מקבלים טומאה שהם כלי מתכות, דשם אין החפוי משתמש עמו למלאכתו, ודרך להסירו בשעת תשמיש הכלי משא"כ במשקולת שהחפוי משמש עמו ודוק, מ"מ לדעת רבנן הא האימום עצמו טהור הוא [כדעת רש"י משום דהוה בית קבול העשוי למלאות, ושיטת הר"ש היא בענין אחר] ולדעת ר' אליעזר מצד שפעמים נועלת האשה אינו מקבל טומאה, דחשיב לי' מחוסר מעשה, להסירו מעל האימום. ב) הנה התבאר מחלוקת ר"א במנעל, וגם באימום עצמו ר"א מטמאו כמבואר, וחכמים מטהרין. ג) צריך ביאור לכאורה לדעת ר"א נהי דמצד שנועלתו מטהרו ר"א דחשיב לי' מחוסר מעשה, מ"מ הא לדידי' האימום עצמו מקבל טומאה, וכיון שהחפוי קבוע לו הי' לו להיות טמא מצד זה, כמו חפוי המשקולת שטמא, אולם רבי אליעזר בזה לטעמי', דבשלהי חגיגה נחלקו ר"א וחכמים בציפוי דר"א ס"ל דהציפוי אינו בטל לגבי הכלים, וחכמים ס"ל דציפוי בטל הוא לגבי הכלים עש"ה באורך בסוגיא, ולפ"ז הדבר מבואר דהא דחפוי המשקולת טמא לדידן, הוא על דעת חכמים, דהחפוי בטל לגבי הכלי, אבל לדעת ר"א דהחפוי אינו בטל לגבי הכלי, כאן המנעל טהור שהרי מתורת חפוי אינו בטל לגבי הכלי [וכאן בחפוי זה לא שייך להחשיבו בית קבול מצד עצמו, דדרך חפוי משתמש ולא דרך כלי ודוק] ולכך הדין לדעת ר' אלעזר דהמנעל טהור והאימום טמא, ע"פ שלשה היסודות שכתבנו, וכ"ז הוא במחלוקת ר"א וחכמים בתוספתא דהמנעל נעשה לחפוי, אבל במשנה שהוא נעשה על דעת מנעל, ואינו ענין לתשמיש האימום כלל [וכדמפרש לה הש"ס בשבת] כשאנו דנין על דין המנעל אם הוא טמא מצד שנקל להסירו ומקרי אינו מחוסר מעשה] או טהור [מצד שנחשב מחוסר מלאכה] אין לנו ענין להזכיר האימום אם הוא טהור או טמא כשאנו דנין על המנעל, דמה ענין זה לזה, אבל לדעת התוספתא המדברת מתורת חפוי האימום ג"כ, היה לו לר' אליעזר לבאר דהמנעל טהור מצד נעילתו [דחשוב מחוסר מלאכה] ולא נימא דהוא ראוי להיות טמא מצד היותו חפוי לאימום שהוא טמא על דעת ר' אליעזר, ומדמטהרו אולי הדר משמעתי' שטימא האימום, הוצרך ר"א לבאר מאמרו הוא טהור והאימום טמא [כדעתו, וכשיטתו דחפוי לא בטל לגבי כלי] ורצה לסיים כן אלא שיצתה נשמתו בטהרה, והענין מוכרח שבדין התוספתא היו מדברים ולא בדין המשנה, והוא נכון מאוד בישוב דברי רש"י ז"ל ודוק

[ודע דכעין מחלוקת זו דר"א וחכמים לענין חפוי הכלים מצאנו להם מחלוקת במ"א (פרה פ"י מ"ג) קלל של חטאת שהוא כלי חרס או כלי אבן] שנתנו על גבי השרץ ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים, פי' דכתיב באפר והניחו במקום טהור, ר"א ס"ל כיון דהכלי לא כטמא מונח במקום טהור קרינן לי', ורבנן ס"ל כיון דהכלי מונח על גבי טומאה לאו מקום טהור מקרי, המדקדק יראה טעמם, דר"א ס"ל דהכלי אינו בטל לגבי האפר שבו, כדס"ל לענין ציפוי הכלים שהציפוי יש לו חשיבות בפ"ע, וא"כ באפר קרינן בי' מונח במקום טהור, פי' בתוך הכלי שנחשבת מקום לאפר, והיא טהורה, ורבנן סברי הכלי טפל ובטל לגבי האפר, כדרך שאומרים בציפוי הכלים שהם בטלים לגבי הכלי, וא"כ בעינן שיהא האפר עם הכלי הטפל לו מונח במקום טהרה, ודוק, ועיי' עירובין (כ"ז:) לענין יין אגב קנקן במעשר ואכמ"ל]

כ"ז ראיתי לבאר, החותם העלוב יחיאל העליר במוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל.