עמודי אור קו

שלא תצא הטומא' מפתח המרתף אל תחת גג הבית ותבוא הטומאה אל הבית דרך פתחיו וחלונותיו שחשש הט"ז מכח הצירים של ברזל, כבר נתבאר למעלה בעז"ה

(ה) עוד בההיא דכתב רמ"א סי' שע"ד ס"ג מת הנמצא ולא ידעינן אם עכומ"ז אם ישראל אזלינן בתר רובא הנמצאים שם אם יש שלא נוכל לומר כל קבוע כמחצה על מחצה, כתב הש"ך כגון שידע שהיו כאן ט' עכומ"ז וחד ישראל ונהרג אחד מהם במקומו דה"ל קבוע כו', וכתב העט"ז ולחומרא ר"ל כיון דהוה כמחצה על מחצה א"כ הוה ספיקא וצריך לקוברו, ומ"מ אין הכהן מטמא מספק עכ"ל, ויש לעיין למאי דהעלו האחרונים ביו"ד סי' ק"י [ועי' בס' בינת אדם שהאריך בפרט זה] שאם נשתנה הדבר מכפי שהי' מיקרי פירש, ואזלינן בתר רובא, דכל דפריש מרובא פריש, וא"כ כיון שמת האד' הרי נשתנה ענינו, וה"ל למימר דכל דפריש מרובא פריש, (והא דדרשינן קבוע מוארב לו וקם עליו פרט לזורק אבן לגו היינו ט' ישראלי' וחד עכומ"ז, והא כיון שהרגו הוה פריש, זה אינו ענין לכאן, ששם אנו דנין על שעה שהי' חי מי הי' כדי לחייב ההורגו, ומה יועיל מה שעתה הוא חשוב כפירש, אבל כאן שאנו דנין על חיוב קבורתו לאחר מיתה, היינו על אחר שפירש, שפיר יש לנו לומר מרובא פריש ודוק]

עוד יש לעיין במה דפשיטא לי' למרן הש"ך ז"ל דבספק כי האי אין הכהן מטפל בקבורתו אף שהוא מת מצוה, והנה מצד ספק הי' מחויב בקבורתו, לולא איסורא דטומאת כהן, והא דעת הספר יראים דלענין לאו דטומאת כהן אף במגע מותר להיטמאות לעכומ"ז, כמו שהאריך בביאור דבריו ז"ל במשנה למלך פ"ג מה' אבל ותמך יסודו, ודעת הראב"ד עוד דבזה"ז שאנו טמאי מתים אין לאו לכהן להטמאות למת [עי' בדגול מרבבה סי' שע"ב] ויש לנו ספיקות הרבה לענין איסור טומאתו, ספק שמא ישראל הוא, ואת"ל עכומ"ז שמא הלכה כספר יראים שאין איסור לטמא לעכומ"ז, ושמא הלכה כראב"ד שאין לאו בזה"ז, ואף שאם היינו דנין כל אלה למעשה להקל שיטמא כהן לספק עכומ"ז ספק ישראל שיש לו קוברים זולתו, היינו חוששים לדעת המחמירים, אבל כאן שהוא להקל לפוטרו מספק מת מצוה שהחמירה תורה בכבודו הדבר צריך תלמוד, ובפשיטות נלענ"ד שאם הספק הוא בענין שכתבנו שהיו כאן ט' ישראלי' ועכומ"ז א' ומת אח' מהם, שיש להכריע דכיון דנשתנ' חשוב פירש ואזלי' בתר רובא כמש"ל, ויקברנו הכהן אם אין לו קוברים אחרים, ובשאר צדדי ספק צ"ע למעשה

(ו) יש לי ספק לענ"ד הנה דעת הרי"ף והרמב"ם דאבילות יום ראשון מדאורייתא, והרמב"ם כללה בה' אבל ובסה"מ סי' ל"ז, במצות לה יטמא וכ' שהאיבול הוא מצות עשה ומכללה שיטמא הכהן לקרובי', ואולם פסק שהנשים אינם בכלל מ"ע דטומאת קרובים, ויש להסתפק אם הוציאן רק מכלל מצות טומאה, אבל האיבול מ"ע היא גם לנשים, או נימא כיון דאימעטו ממ"ע להטמאות ממילא גם האיבול אינו בהם דבר תורה, והנה דעת הרמב"ם דאחותו הנשואה אע"פ שאין הכהן מיטמא לה, מ"מ מתאבל עליו דין תורה, והי' נראה מזה דה"ה נשים אע"ג דאין מצוות על הטומאה לקרוביהן מ"מ האיבול עצמו חייבות בו כאנשים, דמ"ש אחותו נשואה דמתאבל מכח קורבה אע"ג דאינו מטמא, ה"ה נשים לקרוביהן, הטומאה רשות והאיבול דבר תורה

הן אמת שהרמב"ן ז"ל בתוה"א השיג עליו דאחותו נשואה אין מתאבל עליו מה"ת, ועי' לח"מ שם שכ' שכל חכמי ישראל תמהו על הרמב"ם, ולפי דבריהם שכל שאינו מיטמא אין מתאבל מה"ת, הי' מקום לומר דה"ה לנשים, אלא שאין זה מוכרח, שיסוד דעת הרמב"ן ז"ל והנמשכים אחריו, הוא מסוגיא דמ"ק (ך':) דתני כל האמור בפ' כהני' שכהן מיטמא להן אבל מתאבל עליהן כו' הוסיפו עליהן אחיו ואחותו הבתולה מאמו, ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו, ומדתני הוסיפו משמע דרבנן הוסיפו ואינו מה"ת, אבל אין ראי' מזה לנשים לקרוביהן הגמורי' שהאיש כה"ג מתאבל יש לומר שלא נחלוק ביניהם

(ז) ולכאורה יש להכריח כן, דהא בקדושין (ל"ה.) שקיל וטרי הש"ס לאשכוחי ילפותא דמ"ע שלא הזמן גרמא נשים חייבות, ומייתי משום דהוה ת"ת ופרי' ורבי' מ"ע שלא הז"ג ופטרינהו רחמנא לנשים] שני כתובין הבאין כאחד וכל שני כתובין הבכ"א אין מלמדין, ופריך הש"ס הניחא למ"ד אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר, ומהדר הש"ס לאפוקי טעמא אחרינא, ואם נימא דנשים אינם במצות אבילות מה"ת, אמאי לא מייתי הש"ס דהוה מצות אבילות מצוה שלישית, דפטרה רחמנא נשים, ושלשה כתובים הבאים כאחד לד"ה אין מלמדין, אלא ע"כ דאין חלוק כלל, וחיובן דומה לאנשים, [ומהא דתנן במשנה שם בקדושין כל מ"ע שלא הז"ג נשים חייבות, ולא הוציאה האבילות מכללן אין להכריח, דחייבין באמת, דהא מסיק הש"ס שם דהאי כללא לאו דווקא ואייתי כמה מילי דנפקי מהאי כללא, עש"ה] ואין לומר אכתי מה הרווחנו בזה, דמ"מ יקשה לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דנשים אינם בעשה דטומאה לקרובים, ואמאי לא מייתי הש"ס דתהא טומאת קרובי' מצוה שלישית דנשים פטורות ולהוו ג' כתובים הבכ"א, זה אינו, דלפי דעת הרמב"ם הטומאה היא חלק מחלקי מצות האיבול, ואינו מ"ע בפ"ע, וא"כ אם נימא דנשים חייבות להתאבל, אלא שאינן מצוות להטמאות, א"כ חסר בהן רק פרט מפרטי המצוה, אבל עכ"פ מתקיימת המצוה בהם, ואין זה דומה להנך דמייתי הש"ס דפטורין מהמצוה מכל וכל, ולהכי לא הוו ג' כתובים הבאין כאחד, כיון שאין ענינם שוה, ודוק, אבל אם נאמר דמצות איבול אינה נוהגת בהן כלל יקשה שפיר ליהוו ג' כתובין וקמה הוכחתינו, דנשים ישנן במצוה זו

שוב ראיתי להרב בס' החינוך פ' אמור שכ' בפשיטות דנשים ישנן בכלל מצות אבילות, ונתמעטו רק מדין הטומאה לקרובים, ועדיין תמוה לענ"ד מסוגיא דמ"ק (י"ד:) דאמרינן אבל אינו נוהג אבילות ברגל דכתיב ושמחת בחגיך ואתא עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, והנה דין זה דאין אבילות נוהג ברגל דין פסוק הוא לכ"ע, ושוה הוא בכל דגם נשים אינן נוהגות אבילות ברגל, ואם נאמר דאבילות נוהג בהן מה"ת, א"כ תקשי לאביי דס"ל (קדושין ל"ד:) דשמחה אינה נוהגת בנשים, ולית בהו עשה דושמחת, איך הפקיעו בהן מצות אבילות דאורייתא הא ליכא בהו עשה אלימא לדחות עשה דאיבול [פשיטא דהא דבעלה משמחה או אלמנה בשרוי' אצלו, לא חשיב מצוה בהו, כי אין זה מכלל חובתם כמבואר, שידחה מהן אבילות ודוק] והי' נראה מזה לכאורה הכרח ברור דאין אבילות בנשים דבר תורה אף לדעת הפו' דאבילות עשה מה"ת היא וצע"ג לענ"ד

(ח) בדין המת ותכריכיו שאסורים בהנאה, עמדתי לענ"ד במ"ש התוס' בנדה (נ"ה ד"ה שמא) ובש"מ דעור המת מותר בהנאה [ועי' בתוס' סנהדרין מ"ח. מ"ש דאמאי קיל עור מתכריכיו] מן התורה, [ולכך הוצרך עולא לטעם טומאתו שלא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין, דבלא"ה לא מיתסיר בהנאה מה"ת] דילפינן איסור הנאה במת מעגלה ערופה, ועגלה ערופה ילפינן משום דכפרה כתיב בה כקדשים, וקדשים גופייהו עורן שרי בהנאה לאחר הקרבה כו' ע"ש, וקשה לענ"ד דהא בלישנא בתרא דש"ס שם אמרינן דעולא אסיפא דמתניתין קאי, דקתני וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה עורן טהור חוץ מעור האדם, ואמר עולא עלה דבר תורה עור האדם נמי טהור לאחר עיבוד, דלא עדיף מהני דעורותיהן כבשרן, ומ"מ מהני בהו עיבוד, עכ"פ מבואר דעור האדם דינו כהני כולהו עור הראש של עגל הרך ועור האלי' כו' דחשיבי כבשר ורק העיבוד מוציאן מכלל בשר והא בסוגיא דזבחים (כ"ח.) מבואר דבקדשים גופייהו עור האלי' וכדומה גם בעולה קרבין הן בכלל הבשר, וכן עור בית הבושת ע"ש, ואין אלו בכלל הפשט, כיון דכבשר נינהו ולגבי מזבח סלקי, וכיון דעור האדם כבשר, אפי' נלמדנו מקדשים לענין איסור הנאה, מ"מ פשיטא דנקיש אותו לעור שכמותו בקדשים, וכיון דהני קרבים לגבוה, ואין בהם היתר הנאה, מנין נבא ללמוד היתר הנאה לעור האדם, שהוא כולו כבשר, הא פשיטא דמדדמי לי' אית לן למילף מקדשים, ודינו להיות אסור בהנאה כעור העולה שהוא כבשר וכמו שבארנו, והדבר צריך תלמוד לדעת הענין

ומה שיש לעיין בזה מאי שנא עור משער המת שנחלקו עליו בספ"ק דערכין אם הוא אסור בהנאה, ביארנו בעה"י במ"א בארוכה בדברים נכונים

(ט) במ"ש הטור סי' שס"ד דעת הרא"ש דהעפר שנותנין על המת אינו נאסר, כשמחזירין אותו לקבר, והב"י הביא דר' ירוחם כתב ע"ש הרי"ף והרא"ש להיפוך, נלענ"ד דיסודם מדברי הרא"ש [וכן הרי"ף] פ"ק דחולין (סי'