עמודי אור קה

לאוכלה בעצמו, פשיטא שמצד האריס לא הי' בה חיוב תרו"מ מה"ת כמבואר, ומ"מ נלענ"ד פשוט דבהגיע הפירות לר' ינאי היו חייבים בתרו"מ מה"ת דלא שייך לפטור מטעם זרעך ולא לוקח, דהא גידולי שדיהו של ר' ינאי הם, וכן הוא מתבאר מהתוס' גיטין (כ"ג: ד"ה העכומ"ז) דבכה"ג תבואת זרעך קרינן בי' ע"ש ודוק, ולפ"ז השמועה מיושבת יפה, דודאי קי"ל כמסקנא דנדרים דיכול לתרום משלו על של חבירו, אבל זהו דוקא כשחיוב פירותיו ופירות חבירו שוין לענין תרומות ומעשרות, היינו בפירות שגמרן חבירו לעצמו, שחיוב אלו [פירותיו[ ואלו [פירות חבירו] שוים מן התורה, אבל בעובדא זו כל עוד שהיו הפירות ביד האריס לא הי' חיוב הכנתא בתרו"מ מה"ת, דהא גמרן בשביל לתתם לר' ינאי, וחיוב פירות ר' ינאי שבביתו הי' מה"ת, ולא הי' יכול להפריש מפירותיו על הכנתא שביד האריס, דהוה מן החיוב על הפטור, רק אח"כ בהגיע הפירות ליד ר' ינאי נתחייבו מה"ת דהוי תבואת זרעו ובשבילו נתמרחו, ור' ינאי עישר עתה מפירי דביתי' שיחול על הכנתא כשתגיע לידו, ש"מ ס"ל אדם מקנה דשלב"ל, והוה עבידי דאתו, כיון דהוה מייתי לי' כל מעלי שבתא ודוק היטיב, ומסוגיא זו מוכרחת שיטת הרמב"ם בדין תבואת זרעך ולא לוקח ואכלת ולא מוכר, שנחלקו בה המפרשים ז"ל ע' תוס' ב"מ שם ישאר מפרשים

סימן עו

סווואלק

(א) ביום ראשון דחג השבועות שנת דרת"י מתה עלי אשתי הצנועה אשה כשירה בנשים המפורסמת בענות צדקתה מ' פעסיא תנצב"ה, ועזבה אותי ואת ילדי היקרים ביגון ואנחה, ונסתפקתי אם הותר לנו לבכות ביו"ט כי לבותינו סוערים מהפרץ הנשגב אשר השברנו, וסבור הייתי לדון כי עכ"פ בין מיתה לקבורה אין עלינו איסור הבכי', דהא איסורא דבכי' הוא שלא להשבית שמחת יו"ט, וכיון שהיינו אוננין שנקברה בו ביום, ואונן פטור מכל המצות, א"כ היינו פטורים גם משמחת יו"ט דמ"ש עשה זו משאר מצות עשה, ואף דפטור אונן מן המצות מדרבנן הוא כמ"ש בתשו' ח"צ סי' א', מ"מ הא יש כח בידם לעקור השוא"ת, היינו שלא לחייבנו בשמח', וממילא כיון שאין עלינו חיוב השמחה, לא ידעתי אם יש להחשיב הבכי' לקום ועשה או לא, בשגם להני דס"ל דעיקר שמחה היא בשלמים, והלא בפשיטות נראה דאונן אסור בקדשי' אף ברגל, וגם הספק הזה מתפשט לענין בנותי ה"י, דבהו לדעת כמה פוסקים ליתא למ"ע דשמחת יו"ט כלל, ועי' תשו' רבינו עקיבא איגר סי' א' ובהשמטות שם, ואם כי הדברים היו בלתי מוכרעים, ובפרט בעת המרירות ר"ל, מ"מ סמכתי על סברת הפו' דמי שהבכי' היא תענוג לו מותר לו לבכות, וראיתי כי זו"ז היתי משומם יותר, ומ"מ אחר הקבורה כוונתי דעתי לקיים בקצת היום שמחת יו"ט בשמח' שבלב, ולקבל דינו ית' באהבה, ה' יגדור פרצותינו ופרצות עמו ברחמיו. וראיתי עוד להעלות על הגליון קצת דברי' ממה שעמדתי בלמדי אז ה' אבילות, ועיינתי בהם אח"כ. (ב) בההיא דהט"ז (סי' שע"א ס"ק ג') כל דבריו ז"ל עמקו ממני, ולא הבנתים, הנה מה שכתב לדחות דעת המורה שהפרוכת התלוי בחלון חוצץ בפני הטומאה שלא תכנס דרך החלון, וכתב ז"ל שטעה המורה דבהדיא אמרינן במתניתין פ"ח דאהלות דסדין ומחצלת העשוין כאהלים חוצצין בפני הטומאה אבל אם אין עשוין כאהלים אין חוצץ, וכתב שם הר"ש כל שהוא עשוי כאהל חוצץ אע"ג דמקבל טומאה ואם אין עשוי כאהל אינו חוצץ, וביאר הרמב"ם פי"ג דטומאות מת שאין עשוי כאהל אלא מתוח בלבד ואין להם שיפוע אוהלים ואין שם כתלים עכ"ל, וה"ה כאן שאין כאן אלא סתימה על החלון ולא כותל ולא אוהל עכ"ל הט"ז, והוא תמוה, דהמשנה לא מיעוטה אלא כשהסדין פרוס לבדו ואין עמו אוהל כלל, אבל בנ"ד שהיא מחובר לכותלי האוהל, הלא יש עמו אוהל גמור, ולא גרע מאלו הי' הוא עצמו עשוי כאוהל, מיני' ובי' הי' חוצץ, ועכשיו שהוא מחובר לאוהל בנוי נימא דאינו חוצץ, אתמה, ולענ"ד דין הפרוכת הזה יסוד אחר יש לו, ששנינו (כלים פכ"ד מ' י"ג) סדין העשוי לוילון טמא טמא מת, ובביצה (י"ד:) אמר עולא מפני מה אמרו וילון טמא [ופירש"י ולא עשוהו כאחד ממחיצות הבית שאינן מקבלות טומא'] מפני שהשמש מתחמם כנגדו, אבל אי לאו הכי הי' נידון ככותלי הבית שאין בהם תורת קבלת טומאה כלל, ככל המחובר לקרקע, ועי' תוס' שם, וא"כ זה שייך רק בפרוכת התלוי בפתח, שדרך השמש להתעטף בשוליו כפרש"י שם, אבל בוילון התלוי בחלון אין דרך השמש להתעטף בו מעולם, וא"כ הוא חוצץ בפני הטומאה, כיון שאינו מקבל טומא', והרי הוא ככותלי הבית, ואוהל גמור הוא לכל דבר כמבואר בע"ה

(ג) עוד האריך למעניתו הט"ז שם דמטעם אחר לא מהני הסתימה בפרוכת כיון שהוא תלוי בטבעות של מתכת, ונהי שהטבעות נעשו לקרקע ואין מקבלין טומאה, מ"מ אפי' כלי גללים וכלי אבנים שאינם מקבלים טומאה, כשהאהל נעשה על ידם אינו חוצץ והאריך בזה, ובנה"כ דחה דבריו, והנוב"י בתשו' חיו"ד סי' צ"ד האריך להכריע, וטרח לחלק בין סתימה לאוהל כולו ע"ש, ואני תמי' בעניי שלא הביאו כולם משניות ערוכות ששנו חכמים ביסוד זה, וכך אמרו (אהלות פ"ה) ארובה שבין הבית לעלי' וקדירה נתונה עליו [והטומאה בבית] כו' היו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה [נתוני' בתוך הארוב' לחוץ בפני הטומאה שבבית שלא תכנס לעלי' דרך הארוב'] הכל טהור כו' מפני שהכלים הטהורים וכלי חרס טהורים מצילין עם דפנות אהלים [כלומר חוצצים בפני הטומאה כשהם מונחים במקום שיש דפנות לאהלים, אבל במקום שאין דפנות אין מצילים כדמפרש ואזיל] כיצד הבור והדות שבבית [והמת בבית וכלים בבור ודות ויש גובה מחיצות [סביבותיהן] וכפישה נתונה עליו [סל גדול המחזיק מ' סאה ואינו מקבל טומא'] טהור, אם היתה באר חלקה או כוורת פחותה [שאין שם דפנות אהלים] וכפישה נתונה עליו טמא, כדין הכלים אפי' טהורים שאין חוצצים בפני הטומאה כשהם בפ"ע, וככל ההיא פירקא דאהלות פ"ו שהביא הט"ז והרי דינינו מבואר, שהכלים הטהורים בפ"ע אין מצילים לחוץ בפני הטומאה, וכשהם עם דפנות אהלים מצילים, ואין ספק מעתה שפרוכת זו אע"ג שתלוי בטבעות, כיון שנעשה לקרקע והם טהורים, והפרוכת הוא באמצע הכותל מציל עם דפנות אהלים, וכן שנינו (אהלות פ"ו מ"ב) בית שחצצו בקנקנים וטח בטיח אם יכול הטיח לעמוד בפ"ע טהור [פי' חוצץ בפני הטומאה] ואם לאו טמא, ופירשה התוספתא דהא דהקנקנים בעצמם אינם חוצצים [אם אין הטיח יכול לעמוד בפ"ע] היינו כשפיהם כלפי הטומאה דהשתא נטמאו ממש מתוכן, ואין כלי טמא חוצץ, אבל כשגבן כלפי הטומא' חוצצין שפיר עם שאר הדפנו' כדין שנתבאר דעם דפנות אהלי' חוצצים [וההיא דאכסדרה [שם ריש המשנה] היינו ע"כ באכסדרה שאין לה מחיצות (עי' תוס' עירובין צ"ג) לכך כשסמכו במפתח כיון דהמפתח שם כלי עליו אינו חוצץ וסומך בפ"ע ודוק] ורואה אני שהדברי' ק"ו שיועיל חציצת הפרוכת למקצת הכותל, כיון שנתבאר דהקנקנים מועילים אפי' כל הכותל מהם, מצטרפים עם שאר הדפנות, ונקרא גם בדרך זה הצלה עם דפנות אהלים, ובאמת שטחית המשניות הללו מראים דבכ"ע מצילים עם דפנות אהלים אפי' לא בטלו, אלא שאין לנו הכרע בזה, [ע' תיו"ט באורך], עכ"פ בביטלו כמו בנידון הפרוכת שנקבע שם לעולם פשוט שמציל עם דפנות אהלים, ועי' היטיב אהלות פי"א מ"ח ובביאור הגר"א שם אכמ"ל והדברים ברורים לענ"ד בס"ד

(ד) עוד עמדתי בההיא דנשאו ונתנו הט"ז והסמ"ע בסי' שע"א ס"ק יו"ד במת במרתף תחת הבית ויש למרתף פתח לעצמו לצד חוץ אם מותר לכהנים להיות בבית בזמן שדלת המרתף סגור, והסמ"ע התיר מטעם שהיו שם נקבים בדלת ומצטרפים להחשב פתח טפח, והט"ז נחלק עליו דהוה כקבר סתום, ותמוה לענ"ד הא כיון שהמרתף הוא גדול ויש בו פותח טפח אינו בוקע למעלה מצד עצמו, וזה דבר מבואר, ורבותינו הט"ז וסמ"ע לא חששו רק מטעם שאין לו יציאה פותח טפח, והא גמרא ערוכ' היא (ב"ב י"ד.) דבית שיש לו פתח אפי' סתמו כל שלא פרץ את פצימיו אינו חשוב כקבר סתום לטמא כל סביביו ועי' בתוס' שם באורך, וא"כ מה בכך שסגר את המרתף כדרך סגירת פתח החדר שלא כיון שלא בטלו מהיות פתח ולא פרץ את פצימיו, לא הבנתי מה חשש הי' להם, ושוב ראיתי בדף אחד שהוסיף הט"ז ביו"ד נתעורר גם ז"ל ע"ז, אבל הדברים שם בלתי מובנים] ובענין סגירת פתח וחלוני הבית שעל גבי המרתף