עמודי אור קד

אע"ג דמפרש טעמא מ"מ בשביל זה לא ישתנו משפטי האזהרה, ור"י ס"ל דאזלינן אחר טעמו של מקרא, להעמיד האזהרה כפי היוצא מהטעם הנאמר בקרא, [ונלענ"ד שיש להעמיס שיטת הרמב"ם ז"ל זו גם בדעת רבותינו בעלי התוס' בקצת מקומות במגילה (ד'. תוס' ד"ה שאף הן) כתבו ל"ל קרא גבי מצה לחייב נשים, ת"ל מטעמא דקרא לזכירת יצ"מ, ואף הן היו באותו הנס, ותירצו דהאי טעמא לא מהני לחיובינהו מדאורייתא, ולפי דרכינו הן הן הדברים שכתבנו לשיטת הרמב"ם, דלא אזלינן כלל בתר טעמא דקרא לרבות או למעט מכח זה, ולהכי לא מחייבינן נשים [נגד הכלל דמ"ע שהזמ"ג נשים פטורות] מחמת טעמא דקרא, ובזה מיושב יפה דברי התוס' בקדושין (ל"ה. ד"ה משום דהוי) שהקשו לאביי דס"ל שמחה ליתא בנשי', א"כ מאי מתרץ ר' יהודה דס"ל שני כתובין הבאין כאחד מלמדין, נילף לחייב נשים בכל מ"ע שהז"ג ממצה והקהל, ותירצו דמוקי קידוש היום בהדי מצה והקהל והוה ג' כתובים, ונשים חייבות בקידוש היום מה"ת, את"ד, ותמהו ע"ז רבותינו האחרונים דהא לאביי קיימינן, ואביי ס"ל (בברכות כ:) דנשים בקידוש היום מדרבנן, ולענ"ד דבריהם נכונים, דלכאורה מילתא דאביי [דמחייב נשים בקידוש מדרבנן] טעמא בעי, וכדמותיב לי' רבא א"ה כל מ"ע נמי נחייבינהו מדרבנן, ומה ס"ד דאביי בהא, ונראה דהא בקרא מפורש טעמא דזכור כו' כי ששת ימים כו' ופשוט שטעם זה שייך כמו כן לנשים, וכבר כתבו התוס' במגילה שזכרנו, דהאי טעמא שאף הן שייכות באותו דבר] לא מהני אלא לחיובינהו מדרבנן, ולכך קאמר אביי דחייבין מדרבנן, ורבא דחי דא"כ כל מ"ע כמי [כה"ג דשייכי בהו כגון סוכות כי בסוכות הושבתי כו' וכדומה] נחייבינהו מדרבנן, אלא ודאי היכא דאיתמ' איתמר, ואין דנין דברי סופרי' מדברי סופרי' ודוק

ואולם כ"ז למאן דלא אזיל בתר טעמא דקרא, אבל התוס' בקדושין מיישבין דברי ר' יהודה ואיהו הא ס"ל [בסנהדרין כמשנ"ת] דאזלינן בתר טעמא דקרא, ולדידי' ודאי קידוש היום בנשים דבר תורה גם לאביי ודוק הטיב, [ומה שסיימו התוס' בקדושין שם משום היקישא דשמור וזכור, היינו לאורויי לן דאיכא עכ"פ למ"ד חובת קידוש בנשי', וממילא לאביי נמי לא נפלאת היא לומר כן לר' יהודה ודוק] באופן שגם דברי התוס' שזכרנו מטין לדעת הרמב"ם, ועיי' במ"א ר"ס ע' שכתב בפשיטות דנשים חייבות להזכיר יצ"מ, והגאון בעל שאגת ארי' בתשו' (סי' י"ג) פשוט ליה דאין חייבות, ולפמשנ"ת יש לדון דתליא בשני התירוצים של התוס' במגילה שזכרנו, שכתבו שם עוד לחד תירוצא דקושטא הוא דמהני טעמא דשייכי בהו, לחיובינהו מדאו", וא"כ הזכרת יצ"מ ודאי נמי שייכא בהו ודוק כי אכמ"ל,] ושיטת ר"ש היא לדרוש טעמ' דקרא בעצמו, וכבר הארכנו במ"א, להעמיד פסק הרמב"ם בלאו דלא תתחתן ע"פ שיטתו, אכ"מ, העולה בידינו שזו מחלוקת תנאים אי אזלינן בתר טעמא דקרא למילף הלכתא מיני'

ומעתה אומר אני דמה דפשיטא לי' להראב"ד, דבמקום שנוטלין הלוים חלק בארץ אין להם ליטול תרו"מ, לפמ"ש תליא במחלוקת זו, דאע"ג דקרא טעמא טעים לתרו"מ תחת חלק הארץ, מ"מ לדעת ת"ק דסנהדרין שזכרנו כפי שיטת הרמב"ם] לא נילף מזה דבמקום שנוטלין חלק כגון בארצות ח"ל שכבש מלך ישראל שנוטלין הלוים חלק לדעת הרמב"ם כמש"ל] לא ינהגו שם תרו"מ, כיון דלא אזלינן בתר טעמא דקרא, ולא נמעט בזה שום ארץ המתקדשת בקדושת א"י ע"י כיבוש מלך ישראל כדין, מחיוב תרו"מ וכמשנ"ת בס"ד

ובזה עולה כהוגן הספרי ופסקו הרמב"ם שזכרנו לעיל, דמרבה כל הארצות שיכבשו ישראל לחיוב תרו"מ אף אותן שיש ללוים חלק בהם כמ"ש] דאתיא כת"ק דסנהדרין והרמב"ם פסק כוותי' שם ודוק היטיב

(י) והנה דעת ראב"ע במחלוקת זו דסנהדרין נלענ"ד הכריח דכר' יהודה ס"ל, מההיא דספ"ק דברכות, מזכירין יצ"מ בלילות אראב"ע הרי אני כבן ע' שנה כו' כל ימי חייך הלילות וחכ"א כו' כל ימי חייך להביא לימות המשיח, ובגמרא שם נתבאר דפליגי אי מזכירין יצ"מ לימות המשיח, עש"ה בסוגיא, ולכאורה תמוה, וכי אפשר לומר שתתבטל מצות התורה חלילה, וכיון דמ"ע מה"ת להזכיר יצ"מ בכל יום איך תתבטל לימות המשיח, אבל בירור הדברים כך הם, שהתורה קבעה לנו זכירת יצ"מ וכן הרבה מצות לזכר זה, להורות לנו חיובינו בעבודתו ית' יותר מכל העמים, כי לקח אותנו מכור הברזל בנסים ונפלאות, להצלחת נפשינו, להיות לגוי קדוש, כמ"ש הרמב"ן ז"ל בזה בפירוש התורה, וכ"ז מבואר בפשטי הכתובים, ולפ"ז לימות המשיח, שתהי' גאולתינו יותר נפלאה ומאושרת מגאולת מצרים, הדין נותן שנקבע זכר הגאולה ההיא תחת יציאת מצרים, אך כ"ז הוא למאן דאזיל בתר טעמא דקרא, אבל למאן דלא אזיל בתר טעמא דקרא, עלינו לעשות גזירות של תורה תמיד אף בהתבטל הטעם, לכך ס"ל דגם לימות המשיח יהיו מזכירין יצ"מ, ודוק

ודע דלפמש"ל דלעתיד לא יטלו כהנים חלק בארץ, כמו שהוכחנו בעה"י, נלענ"ד דגם בארצות קיני קניזי וקדמוני לא ינחלו, שהרי נכרת עליהם ברית לאברהם, וכבר כתב הרמב"ם שהארץ שנכרת עלי' הברית לאבות [ופשיטא דלאו דוקא לשלשתן קאמר כמבואר מלשונו] אין הכהנים והלוים נוחלין בה, וכן הוא מבואר ברש"י בפירוש התורה פ' שופטים ע"פ הספרי דבארץ קיני קניזי וקדמוני ג"כ לא ינחלו הכהנים, וכבר נתבאר דעת הרמב"ם דבשאר ח"ל נוטלין הלוים חלק, ופשוט שזה לא ישתנה גם לעתיד, [וחלוקת יחזקאל אין כלול בה כל העולם לרחבו שהוא שיתא אלפי פרסה ודוק

היטיב

], (יא) ומעתה נלענ"ד דעיקר מחלוקת ראב"ע בתקנת המעשר בעמון ומואב, שראב"ע לא רצה לשנות מסדר השנים, היינו טעמא כמו שחששו חז"ל בכ"מ, מהרה יבנה בהמ"ק, ויזכרו שנהגו שתי שנים זו אחר זו מעשר עני, וינהגו כן גם אז, [ואף שאז ינהוג קדושת שביעית, ואין בה זרע ולא מעשרות כלל, מ"מ נפיק מינה חורבה לשנה שאחר שביעית, שיבאו לנהוג בה מעשר עני ודוק,] לכך לא רצה ראב"ע לשנות מסדר השנים, כי היכי דלא ליפוק חורבא מינה בביאת משיח, והנה זה שייך רק בארץ עמון ומואב שישובו לנו לעתיד, והלוים לא ינחלו בם כמשנ"ת וינהגו בהם תרו"מ מה"ת, אבל מצרים לא חשו בה חכמים לתקלה, שהרי אף לעתיד לא ינהוג בה תרו"מ מה"ת דהרי הכהנים והלוים ינחלו בה, וכמו שביאר הראב"ד כמש"ל,] וראב"ע לטעמי' דס"ל אזלינן בתר טעמא דקרא כמו שהוכחנו לעיל, ושפיר תקנו בה חכמים מעשר עני בשביעית, ולא חשו לתקלה כלל, וזהו שהשיב לר"ט, דס"ל שאין חלוק בין מצרים לעמון ומואב, רק כיון שהם קרובים נעשים מעשר עני לתקנת עניים, הרי אתה מהנן ממון ומפסיד נפשות, דנפיק חורבה מינה כמשנ"ת, ואינהו ס"ל כאינך תנאי דאע"ג שיטלו הכהנים חלק מ"מ תרו"מ לא יתבטלו, ושפיר למדו בזה ממצרים שתקנו לצורך עניים, ולא חשו לתקלה, כי בימי מלך המשיח תמלא הארץ דעה את ה' בב"א

סימן עה סווואלק לבאר דין לוקח ומוכר חיובן בתרו"מ מן התורה

גרסינן ביבמות צ"ג, ר' ינאי ס"ל דאדם מקנה [ומקדיש[ דשלב"ל, דר' ינאי הוה לי' אריסא מייתי לי' כנתא דפירי כל מעלי שבתא ההוא יומא נגה לי' ולא אתא שקל עשר מפירי דבביתי' עלייהו אתא לקמי' דר' חייא כו' ודייק מדאהני הפרשת תרומה קודם שזכה בכנתא דפירי ש"מ אדם מקנה או מקדיש דשלב"ל, ולכאורה הדברים מתמיהים למאי דמסקינן [נדרים ל"ו: לדעת רוב הפו' ע"ש] דאדם יכול לתרום משלו על של חבירו, א"כ שפיר הי' ר' ינאי יכול לתרום מפירותיו על הכנתא דפירי של האריס אף קודם שזכה בהם, ואפילו לא הי' זוכה בהן גם אחר כן, מ"מ חלה התרומה כדין תורם משלו על של חבירו, ומאי דייק הש"ס ממנה דס"ל אדם מקנה דשלב"ל, ומה הי' כל משאם ומתנם של ר' ינאי ור' חייא בדין זה, אם הועילה התרומה [עיין שיטת רש"י ותוס' וחי' ריטב"א] כיון שיכול לתרום על של חבירו, ומצאתי שעמד בזה הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל בס' דו"ח, והנלענ"ד ביישוב התמי' בעה"י, דקי"ל (ב"מ פ"ח) עשר תעשר את כל תבואת זרעך ולא לוקח ואכלת ולא מוכר, וז"ל הרמב"ם (פ"ב מה' מעשר) אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו לאוכלם לעצמו, אבל הגומרן למכרן פטור מה"ת, וחייב מדבריהן, שנא' עשר תעשר ואכלת אינו חייב אלא הגומר תבואתו לאוכלה, וכן הלוקח פטור מה"ת שנאמר תבואת זרעך כו', והנה התוס' ביבמות שם כתבו שע"כ הפירות היו של האריס, ומ"מ מתבאר מהשמועה שע"כ הי' משדה של ר' ינאי, אלא שהי' האריס נוטל פירות לחלקו והוה מייתי לר"י כנתא דפירי (דלא לחנם נקיט הש"ס אריסי' ודוק], ולפ"ז כנתא זו שהי' האריס גומר מלאכתה להביאה לר' ינאי ולא