עמודי אור קג

דטפי התם דאי משום לוי דנקיט נחלה כשאר שבטים כדכתיב התם שער לוי אחד הא אפרי' ומנשה נמי לא יטלו אלא חלק אחד כדכתיב התם שער יוסף אחד, נמצא י"ב שבטי' נוטלי' י"ב חלקים והי"ג לנשיא עכ"ל, ודברים אלו לא זכיתי להבינם, שהרי מבואר בקראי דיחזקאל לעיל שם שאפרים ומנשה נטלו שני חלקים (שם מ"ז. י"ג) כה אמר ה' אלקים זה גבול אשר תתנחלו את הארץ לשני עשר שבטי ישראל, יוסף חבלים [יטול שני חלקים אחד למנשה ואחד לאפרים, רש"י] ושם (מ"ח) פורט חלקי השבטים, מבואר שם חלק מנשה בפ"ע וחלק אפרים בפ"ע, ומבואר עוד שבתוך חלק הי"ג, שם קדושת העיר והמקדש, ודבר קצוב לכהנים וללוים, ולנשיא, כל המותר, וזה החלק כולו נקרא תרומת הקדש, והדבר פשוט שכמו בחלוקת יהושע נתנו ישראל ערים ללוים איש כפי נחלתו, כן יעד הכתוב ללוים אחוזה בחלק התרומה, אבל לא הגיע חלקם כלל לשבט אחד של ישראל, וכ"ז דברים מבוארים בכתובים שזכרנו אין בהם ספק, וקצר מדעי די הבין דברי הרשב"ם ז"ל שמפרש שחלק הלוים הוא מכלל הי"ב חלקים של השבטים, וחלק הנשיא הוא בפ"ע, והלא מבואר בפסוקים שזכרנו שאינו, והתימא על האומרים שלאו זה שלא ינחלו הלוים לא ינהוג לעתיד, ע"פ נבואת יחזקאל, והא בנבואתו מבואר (שם מ"ד כ"ח) והיתה להם לנחל' אני נחלתם, ואחוזה לא תתנו להם בישראל אני אחוזתם, הלא מפורש בנבואתו הלאו הזה כמו שהוא בתורה, ונבואה היא לעתיד כמו שנבא שם בהמשך ענינו ובהפילכם הארץ בנחלה, ניבא שם על החלוקה לימות המשיח כמו שבא בפרטות בסוף הספר, וסיים והארץ יתנו לבית ישראל לשבטיהם, ומה שהזכיר הרשב"ם ז"ל שחשב שער יוסף אחד, המעיין בכתוב יראה שאינו ענין לחלוקת הארץ, אבל הוא חושב שם שמות שערי ירושלים י"ב ע"ש השבטים, ושם חשב שער יוסף אחד ושער לוי אחד, ואין זה תימא, שכבר אחז"ל (הוריות ו':) אפרים ומנשה לנחלה הוו שני שבטים ולא לדבר אחר, [והש"ס בב"ב שם הביא לימוד מהשערים הנזכרי', רק להקיש מזה על שיווי נחלות של יתר השבטים שהם בהר ובבקעה כו' אבל לא לענין אחר כלל, ודוק] שוב ראיתי שגם רש"א בחי' עמד לתמוה ע"ז

והדבר ברור לענ"ד שמ"ש הסמ"ג (סי' רע"ו בלאווין) שלעתיד לבא יטלו שבט לוי חלק בארץ אין כוונתו חלק כאחד שבטי ישראל, שהרי זה נתבאר הפכו מן הכתובי', אבל כתב כן כלפי מה שבחלוקה ראשונה לא לקחו חלק כללי, אבל נתנו להם כל שבט ושבט מנחלתו, ערים לשבת, (ועיין מעשר שני פ"ה מ' י"ד ודוק) ולעתיד יתנו להם חלק כללי תחילה כענין הערים שנטלו אז, אבל לא כשאר השבטים כמשנ"ת בס"ד, ומעתה נתבאר יפה שאין ענין כלל לומר שלעתיד יבטלו תרו"מ מפני שיטלו הלוים חלק בארץ, שכבר נתבאר שלא הושוו לשאר השבטים, וממילא חזקתם בתרו"מ אין לה להתבטל, וכבר הכרחנו כן בדעת הרמב"ם שלאו זה שלא יטלו הלוים חלק בארץ לא יתבטל לעולם, אבל הוא על הדרך שכתבנו בס"ד ודוק

(ז) וראיתי להרמב"ן במנין המצות שזכרנו (שם) דברים לא זכיתי להבינם, שכתב שאזהרת לא תתגר באדום ועמון ומואב הם מצות לדורות, ומ"מ הותרה ארצם למלך המשיח שכיון שבא סנחריב ובלבל את כל האומות, והרי ארצם עתה ביד שאר אומו', ויותרו למלך המשיח, כמו שאמרו עמון ומואב טיהרו בסיחון

ותמוה לי דהא בידים (פ"ד מ"ד) כשדנו להתיר גר עמוני לבא בקהל, מטעם בלבול סנחריב, השיב ר"ג הא כתיב ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון וכבר חזרו, א"ל ר' יהושע הכתוב אומר ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה ועדיין לא שבו וכו', המתבאר מזה שודאי עתידין בני עמון לחזור לארצם, אלא שאנו תולין שעדיין לא שבו, כמו שלא שבו ישראל עדיין, וא"כ בימי מלך המשיח שישובו גם שבות בני עמון איך יקחו ישראל את ארצם מידם, ולומר שתחלה ישובו ישראל, ויקח מלך המשיח את ארצם, ואח"כ ישובו בני עמון וארצם כבר היא ביד ישראל, זה תימא שהכתוב יקרא זה שבות לבני עמון, וארצם ביד זולתם, ולא ניתן להאמר, ואין לומר דאיסור זה לישראל על ארץ אועו"מ אינו אלא אז שהית' הארץ בידם [נאסרה ארצם לישראל אף מה שכבשו הם מז' עממין כמ"ש הרמב"ן בפ' דברי' עש"ב] אבל כל שכבשוה אחרי' מידם [וקנו אותה בחזקת כיבוש כמבואר] אף שתחזור אח"כ לידם, מותר לישראל לקחת אותה מידם, זה אינו שהרי קי"ל יו"ד (סי' רי"ו ס"ד) שהאומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס, אפי' מכרו לאחר שהותר אז המודר] וחזר וקנאו אסור, והכי נמי דכוותה, כשתחזור הארץ לידם בשוב שבותם, חזר האיסור לישראל למקומו

(ח) והנלע"ד ביישוב דעת ק' של הרמב"ן ז"ל, כשנקדים מה שדקדק הרמב"ן שם בכל הג' לאוין של אועו"מ כתוב בהם בטעם האיסור כי ירושה כו', וכבר העיר הרמב"ן ז"ל שם שמשמעות לשון ירושה הוא דבר שאין לו הפסק, ויש להבין לאיזה ענין הוצרך הכתוב לכתוב כן, דאי משום לאסור לקיחת ארצם לעולם, הרי סתמו של הלאו כל שלא קבעו לו הכתוב זמן, לעולם הוא ככל הלאוין שבתורה וביותר שבאמת ע"כ לסוף יבואו הארצות ליד מלך המשיח

והנה לענ"ד שהאומר לחבירו קונם ביתך שאני נכנס או שאני לוקח, שהיא ירושה לך, אם מכר אח"כ ביתו וחזר ולקחה הותר הנודר בכניסת או לקיחת הבית, שהרי פי' בשעת הנדר שמטעם זה הוא נודר שהיא ירושה לו, וכיון שעתה היא בנוי' אצלו מותר בה, וזה דומה למה ששנינו (נדרים ס"ה.) קונם שאני נושא את פלונית שאבי' רע כו' קונם לבית זה שאני נכנס שהכלב רע בתוכו אמרו לו כו' ומפרשינן בגמרא דהוה תולה נדרו בדבר, ובירו' שם מדמ' לה לנודר מפלוני כל זמן שהוא לבוש שחורי' לבש לבני' הות' בהנאתו [מבואר מפשטה דירושלמי דאם חזר ולבש שחורים חזר האיסור, שלא נתבטל הנדר כלל, רק שכל זמן שהוא לבוש לבנים לא אסר עליו ומדמדמה לה למתניתין, ש"מ במתניתין נמי, אם חזר האב לסורו חוזר הנדר למקומו, ודברי המל"מ (בפ"ח מה"כ ה' י') אינם כן, אבל לענ"ד אין הכרע לסברתו, ובפרט לשיטת הפוס' דמתניתין נמי לא בעי היתר חכם, [וכדסיים הירושלמי בדידי' ע"ש] א"כ אין כאן ביטול הנדר, ולכאורה דברי מהרש"ך והפ"מ מוכרעים יפה ודוק כי קצרתי] ועיי' היטיב בסוגיי' ע"ב בר"ן ד"ה תנא, ודבר זה צריך לימוד והסבר בקצת מקומות, שהרי האומר קונם יורדי הים עלי אפי' נעשי אח"כ יושבי יבשה אסור בהם, וזה מבואר בשיטת הפוסקים (נדרים ל':) וכ"ה בש"ע יו"ד (סי' רי"ז (סל"ה ועש"ך שם ס"ק ל"ט) ואמאי לא אמרינן דהוה תולה נדרו בדבר, כמו גבי ביתך דאמרינן בפשיטות שאם מכרו הותר הנודר בהנאתו, כיון שדקדק בלשון נדרו ביתך, ולא אמרינן שסיים בזה מאיזה בית הוא נודר, אלא תופסין משמעות לשונו כמו שהוא, ה"כ נימא כן ביורדי הים ודוק היטיב], לפ"ז ה"ה נמי באומר קונם שאיני לוקח ביתך שהיא נחלתיך, אם מכרה הלה וחזר ולקחה הותר הנודר ליקח הבית ודוק, ובזה יתיישבו לנכון כל הדקדוקים שכתבנו, לשיטתו של הרמב"ן, כי התורה תלתה טעם המניעו' מלקחת ארץ אדום עמון ומואב, בטעם כי ירושתם היא [ואף שקצת מהם לקחו אבותם מיד שבעה אומות כמ"ש הרמב"ן בפ' דברים בענין ארץ רפאים, מ"מ לאותם שהיו בזמן שנאמרה האזהרה, באה הארץ בירושה ודוק] וא"כ כיון שבא סנחריב ובלבל האומות, ונלקחה ארצם מידם, וקנוה אחרים בחזקת כיבוש, אף שלעתיד ישובו שבותם ויכבשו ארצם, מ"מ הא שוב לא תהי' זכייתם בה בירושה רק בחזקה בכיבוש, א"כ הוה ממש כנידון שזכרנו, שתלוי הדבר במה שהיתה זו להם לירושה, וכל שפסק מהם שם ירושה הותר לישראל לכבשה מידם בימי מלך המשיח, ודוק היטיב, ולזה כיוונה התורה בטעם המניעה כי ירושה כו' בשלשתם, להורות היתר העתיד לישראל כמשנ"ת בס"ד

(ט) ואולם בעיקר יסודו של הראב"ד ז"ל דכיון דכתיב קרא בטעם נתינת התרו"מ לכהנים ולויים שהוא תחת חלק הארץ, ממילא בארצות שיטלו חלק בהם, אין בהם חיוב תרו"מ, דבר זה צריך תלמוד לשנות משפטי האזהרה מכח טעם הנאמר בתורה ויש לדון הרבה בדבר זה

והנה בסנהדרין (כ"א.) תנן לא ירבה לו נשים אלא י"ח, ר' יהודה אומר מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו, ר"ש אומר אפי' אחת ומסירה את לבו הרי זה לא ישאנה, ובגמרא ביארו שם דהכי מפרש קרא מה טעם לא ירבה משום לא יסור, ור' יהודה אזיל בתר טעמא דקרא דאם אינן מסירות את לבו, מרבה הוא לו נשים כשירות, ור"ש דריש מנפשי' טעמי' דקרא, וסוגיא כזו בקדושין (ס"ח:) עש"ה בפירש"י ותוס' בארוכה, והנה התוס' בכ"מ מפרשים סוגיא זו דר"י ור"ש אליבא דת"ק פליגי, אבל הרמב"ם יש לו דרך אחרת בזה, דג' מחלוקת בדבר, ת"ק סבר לא ירבה לו נשים אלא שמונה עשרה, בין מסירות ובין שאינן מסירות קאי עלייהו בלא ירבה, דס"ל א אזלינן בתר טעמא דקרא,