עמודי אור קא

אך מ"מ הכריח הרמב"ם מדרשת חז"ל דע"כ אבכורי' גופייהו נמי קאי ושמחת, דהא קי"ל (בפ"ב דבכורים מ"ד) שהבכורים טעונין קרבן, ומפיק לי' בירושלמי שם מג"ש נאמר כאן שמחה ונאמר להלן גבי יו"ט] שמחה מה להלן שלמים אף כאן שלמים, וא"כ מהך דרשא [דהא אין אדם דן ג"ש מעצמו] מוכח שפיר דושמחת אבכורים גופייהו כתיב, ועולים יפה דברי הרמב"ם שכ' לפי שנאמר בהן שמחה לפיכך אסורין לאונן, אלא דלפ"ז תיקשי דאטו ר"ש מי לית לי' שהבכורים טעונין קרבן, הא לא אשכחן דפליג עלה, וא"כ לדידי' נמי נידוק הכי ואמאי שרי ר"ש לגמרי בכורים לאונן, ואומר אני דבזה ר"ש לטעמי' ולדידי' לא מוכח מזה מידי דגרסינן בירושלמי, (פ"א דבכורים ה"ז) אהא דתנן התם הרי שהביא ממין אחד וקרא, וחזר והביא ממין אחר אינו קורא, ודרשי לי' רבנן התם מדכתיב הגדתי היום פעם אחת הוא מגיד ואינו מגיד פעם שני', ושם תני רשב"י ואמרת ושמחת הוי אומר על השמחה (כלומר שיש שמחה במין הראשון הר"ש] ולפ"ז לר"ש לשיטתי' אע"ג דמהג"ש מוכח דע"כ ושמחת בבכורי' גופייהו נמי כתיב, מ"מ לא מוכח מינה למימר דהשמחה דקאי עלייהו הוא לאוסרן באנינות, דהא לדידי' קושטא הוא דקאי עלייהו למעוטי בכורי מין השני, משא"כ לדידן דנפקא לן למעוטי מין השני מדכתי' הגדתי היום, וכן הביא הרמב"ם (פ"ד מה' בכורים ה' י"א) וכיון דמהג"ש מוכח דושמחת אבכורים גופייהו נמי קאי, לית לן לרבויי מידי אחרינא אלא לאוסרן לאונן, ובזה עלו דברי הרמב"ם כהוגן בס"ד

(ט) ואשר הוקשה לכ"א בגוף הענין דאין מפרישין בחלה מן החדש על הישן דאימת נקרא ישן לענין חלה, דבתבואה קי"ל לענין תרומה דאזלינן אחר שליש היינו משום שאין שם חיוב תרומה קודם הבאת שליש, להכי אזלינן אחר השנה שנתחייבה התבואה, אבל לענין חלה הא קי"ל כרבנן דר"א (בפ"א דחלה מ"ג) דתבואה שלא הביאה שליש חייבת בחלה, וא"כ מתי נחשב בה חדש וישן, ויצא מכח זה לידון בדברים מחודשים, הנה לא אאריך בזה כי כל עיקר יסודו שדין שנה בשנה לענין מעשרות תליא בעונת המעשרו', וזה באמת אינו, וכ"כ בפשיטות הגאון בט"א בר"ה דף י"ב ד"ה התלתן, והדין שלנו פשוט בירושלמי (חלה פ"א ה"ג) איזו חדש וישן שבחלה שתי שדות אחת הביאה שליש ואחת פחות משליש [שתיהן בסוף השנה] לחלה אחת [כיון דתבואה פחותה משליש חייבת בחלה ג"כ, וא"כ שלש ופחות משליש שוין, כיון שהן ראוין לעשות לחם] ולמעשרו' שתים [דפחות משליש פטור ממעשרות] אחת פחות משליש ואחת עשבים] שאינה ראוי' לעשות לחם] לחלה שתים ולמעשרות אחת כו' והרי הדין מבואר

(י) ואשר רצה לחדש בדין בילה דלהכי ס"ל להרמב"ם בילה בחיוב ופטור משום דאיכא שני צדדים להיתר שאם יעלו בידו משניהם הרי תיקן, ואם יעלה בידו מהחיוב לבדו ג"כ תיקן [כל שישאר שם עוד חיוב דלהוי שירים ניכרין] ואין שם אלא צד ספק שלישי שמא יעלה בידו מהפטו', ודימה כ"א זה למ"ש התוס' לענין פרוץ כעומד באפשר לצמצם (ע' תוס' ערובין ח':) הנה אף כי דבר חכמה דיבר, והיה מקום לשאת ולתת בזה הרבה, אבל מה אעשה, וסוגיא ערוכ' סותרת ענינו (בזבחים פ'.) דאמרינן התם דאי אין בילה אף אם אין הזאה צריכה שיעור לא סגי בחדא הזאה דילמא המים יעלו בידו ולא מהני הך סברא דאיכא שני צדדים להיתר עש"ה וימצא כדברי, באופן שדברי הרי"ט והמל"מ ברורים בדעת הרמב"ם דס"ל יש בילה ודלא כשמואל, ויש לי בעניי עוד יסוד נאמן לדעת הרמב"ם דקי"ל כר' יוחנן דירושלמי דעד כזיתים הן נבללין, מההיא דתנן במעשר שני (פ"ב מ"ה) מעות חולין ומעות מ"ש שנתפזרו מה שליקט ליקט למ"ש עד שישלים והשאר חולין אם בלל וחפן לפי חשבון, הרי מבואר דמהני בילה אף להקל, ובירושלמי שם מייתי עלה פלוגתא דב"פ ור' יוחנן בדין בילה, אלא שהירושלמי שם צריך ביאור דמקשי לר"י והא לב"פ תיקשי טפי ועיין במפרש שם ודבריו דחוקים, ופשוטו של הירושלמי מורה דפריך לר' יוחנן דסבר דווקא עד כזיתים הן נבללים ולא יותר, והא מתניתין סתמא קתני אם בלל משמע אפי' המטבעות הם גדולים מכזיתים ומשני דר"י פתר לה דמתניתין מיירי עד כזיתים, וכזה ממש הוא קושיית הירושלמי ותירוצו בפ"ה דדמאי (מ"ה) ולפלא בעיני על המפרש ששינה פירושו ממה שפירש שם בעצמו, והלא ענינם אחד, עש"ה ודוק, והא דפריך הירושלמי לר"י ולא לב"פ נלענ"ד דבאמת ע"כ איכא פלוגתא דתנאי בבילה (עיין זבחים פ'.) דאל"ה היכי פסק שמואל דלא כרש"ש בר"ה דס"ל יש בילה, דהא לא הוה פליג שמואל בהא ארש"ש שהוא תנא, וע"כ איכא תנא דקאי כוותי', וא"כ להכי לא פריך לב"פ, דאמר לך אנא דאמרי כההוא, אבל לר' יוחנן פריך דס"ל הלכה כסתם משנה, ותיקשי לדידי' מתניתין, ואהא משני דמיירי מתניתין עד כזיתים, ועכ"פ לדידן דקי"ל נמי הלכה כסתם משנה א"כ אין לנטות מזה דקי"ל כמשנה זו דיש בילה, גם בדבר יבש עד כזית, והדברים צריכים אצלי תלמוד, במ"ש בתשובתי הראשונ' שהאפר צריך שיעור שיראה על המים, כן הוא ביאור הסוגיא בפשוטה שם וכדמייתי עלה מדם ציפור, ומש"כ כ"א בזה אינו מובן

זולת זה בשאר דברי' שיש לו עליו בדרך דחי' לא אאריך כי אין זה דרכי מעולם כידוע לכ"א וה' יאיר עינינו במאור תורת אמת כל הימים. אחיו הר"ש וש"ת מלו"נ העלוב יחיאל העליר בא"א מוהר"ר אהרן זללה"ה חופק"ק הנ"ל

סימן עג סווואלק ובענין חדש וישן ראיתי להעלות מה שיש לבאר בזה

הנה התוס' בבכורות (י"ב: ד"ה כיון) כתבו בהא דמדקדק הש"ס אמאי מחייבא עיסת שביעית בחלה, הא אי מטמיא החלה בעיא שריפה, אקרי כאן לאכלה ולא לשריפה, ודקדקו התוס' וז"ל, ואע"ג דיכול להפריש מעיסה אחרת שאינ' של שביעית על זאת, ומקיף שתיהן, מ"מ הך לאו בת חלה היא כו', ותמה על דבריהם הגאון בס' ה' יו"ט על ה' בכורו' וחלה לרמב"ן ז"ל (ד' מ"א) וז"ל ודברי התוס' אלו נפלאו ממני דאיך כתבו דיכול להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית דאיך אפשר שיפריש מעיסה דפירות דשנה ששית לעיסת שביעית, הא תנן בפ"ק דתרומות דאין תורמין מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש ואם תרם אין תרומתו תרומ', ודין זה איתא נמי בחלה כו' ע"ש שהאריך, ותמוהים לענ"ד דבריו, שהוא ז"ל סבר דעיסת שביעית דתנן בה דחייבת בחלה, בתבואה הגדיל' בשביעית מיירי, ופלא הוא, דהא לכ"ע ספיחין גדולי שביעית אסורין באכילה, לר"ע מדאורייתא, ולרבנן מדבריהם, כשיטת הרמב"ם פ"ד מה' שמיטה ויובל, ועיי' תוס' ר"ה (ט'. ד"ה וקציר) ותוס' פסחים (נ"א: ד"ה כל הספיחים) ואיך דנה בה המשנה חיוב חלה, מה שהוא בעצמו אסור, ולא שכיח כלל לעבור ולאכול דבר האסור, פשיטא דדוחק הוא להעמיד דין המשנה בכך, ועוד דלר"ע איך יחול איסור טבל הבא אחר גלגול] על איסור ספיחין, הא אין כאן לא כולל ולא מוסיף, דהא ר"ע ס"ל (חולין פ"ז) דאין איסור חל על איסור אפילו חמור על קל, ובאיסור עשה נמי לא חייל עלה איסור כמו שהכריחו התוס' בשבועות (כ"ג ד"ה דמוקי) מכמה מקומות בש"ס ועי' בפרמ"ג ביו"ד בפתיחה לה' שחיטה שהאריך ביסוד זה, אבל מה שחידש שם דלמאן דס"ל וזבחת הוה עשה לשאינה זבוחה, עשה זו ישנה אף בחצי שיעור, והאריך לפלפל שם בהנחה זו, דבריו ז"ל תמוהים, הא התוס' בשבועות שם הכריחו דאאיסור חצי שיעור חיילא שבועה אפי' למ"ד חצי שיעור אסור מה"ת, מדלא משני שם לר"י הכי, דלא ניחא לי' לאוקמה מתניתין [דתני כשבע שלא יאכל נבילות דחיילא שבועה] בחצי שיעור, דלטעמי' אזיל דס"ל חצי שיעור אסור מה"ת, ולא חיילא שבועה עלי', אלא ע"כ דאיהו נמי מודה דחצי שיעור קיל מעשה וחל איסור עלה עש"ב, והרי התם במתניתין נבילות קתני, ולפי דברי הפרמ"ג הא בנבילות איכא עשה גמורה בחצי שיעור, ואעשה ודאי לא חיילא שבועה ובפשיטות יש לתמוה עליו, דאיך מוקי לה ר"ל בחצי שיעור, הא בעשה דוזבחת לדידי' נמי עשה איכא, דאטו נחלק ר"ל על עשה זו אלא ע"כ דלא שנא איסור זה, והכל הולך אחרי שיעורין הקבועין ודוק]

וביותר שאין אנו צריכין כלל לדון דליכא חיוב מיתה לר"ע מכח דאין איסור חל על איסור, דהא דרשינן בפסחים (ל"ג.) לענין תרומה [וחלה כיוצא בה] תתן לו ולא לאורו, דדבר האסור באכילה ולא הי' לו שעת הכושר לא חייל שם תרומה עליו כלל, או מדכתיב ראשית ששירי' ניכרין, וכיון שיש איסור על השיריים לא בעי הפרשה כלל, וא"כ עיסה של ספיחי שביעית לר"ע שאיסורי מן התורה ולא הי' להם שעת הכושר אין כאן חיוב הפרשת כלל [ולא עוד