עמודי אור ק

וא"כ תרומת לחמי תודה נמי דקרינהו רחמנא תרומ', אמאי לא פסיקא לן לחיובי בה מיתה, מ"ש מהני

(ג) והנראה לענ"ד דכולהו הנך קושייתי מיתרצן חדא מגו חדא, דודאי פסיקא לן דהני דקרינהו רחמנא תרומה, דינן ממש כתרומה אף לענין מיתה, ולא ממעטי מדכתיב בו, וגם הא פשיטא לן דהני דילפי מג"ש או מהיקש מתרומה, ממעטי ממיתה כסוגיא דסנהדרין מדכתיב בו, אלא דספיקא דש"ס הוא במנחות, דדילמא הא דמחייבינן מיתה וחומש בחלה ובכורים, היינו משום דבדוכתא אחרינא קרינהו רחמנא בשמייהו חלה, בכורים, וחד זימנא שני רחמנא וקרינהו תרומה דכתיב ותרומת ידך, משום הכי משוינן להו כתרומה ממש, ולפ"ז בלחמי תודה ליכא למידק הכי, שהרי אין לתרומתן שם אחר בתור' רק תרומה, [והוא על שם הלשון הרמה, כמו תרומת המכס וכדומה ודוק] ואתינן למילפינהו מתרומת מעשר בג"ש, וע"ז ודאי אתא בו וממעט ממיתה כמו בכל הני דסנהדרין, או אפשר דלא מפלגינן בהכי, וכיון דקרינהו רחמנא תרומה חייבין עליהן מיתה וחומש כמו בחלה ובכורים, ודוק היטיב

ובזה יתבארו גם דברי התוס' ביבמו', דודאי בהני דקרינהו רחמנא תרומה דינן ממש כתרומה לכל מילי, ולהכי גם לענין דימוע משוינן להו כתרומה, אע"ג דדימוע דרבנן מ"מ נכנס בגזירתם כל שם תרומה להצריך ק"א, ומה"ט מספקא לן גם במנחות דאי נימא אף בתרומות לחמי תודה תרומה קרי' רחמנא ודאי מדמעת, משא"כ במעשר שני דיליף מבכורים בהיקישא שפיר כתבו התוס' דממעטינן בי' מיתה מדכתיב בו, וכן נמי לא שייך לומר דין דמוע בו, כיון דדמוע דרבנן לא שייך בי' לימוד ההיקש, ולצד זה נמי מספקא ליה להש"ס, דאי נימא דתרומת לחמי תודה ילפי רק בג"ש מתרו"מ, לא שייך בה דימוע, על הדרך שנתבאר בס"ד ודוק

(ד) והמתבאר מכלל דברינו דהא דתרומה קרי' רחמנא עדיף לן מהקישא או ג"ש, דהא חזינן דמדכתי' בו ממעטינן הני דילפי מג"ש או מהיקישא, ולא ממעטינן הני דקרינהו רחמנא תרומה, ומעתה נדון נמי לענין בכורי' גופייהו דאית לן בהו היקישא למע"ש, וקרינהו רחמנא תרומה, א"כ בדברים שלא הושוו תרומה ומע"ש, ודאי אית לן למיתב לבכורים דין תרומה, ולא למיזל בתר היקישא דמעשר, ולפ"ז לכאורה שיטת ר"ש ברורה דשרי בכורים לאונן ופוטרן מן הביעור, מה"ט דתרומה קרינהו רחמנא, ולא אזיל בתר היקישא דמע"ש, ומה"ט נמי ודאי קי"ל דבכורים נכסי כהן אף לקולא, דהא דתרומה קרינהו רחמנא מפיק מהיקישא דמע"ש, וא"כ הא דיליף הש"ס להשוות בכורים למע"ש לענין אנינות וביעור ממע"ש צריך יישוב גדול לכאורה

ובירושלמי (פ"ב דבכורי' ה"א) אהך מתני' דהתרומה והבכורים חייבין עליהן מיתה וחומש גרסינן כתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומתי שתי תרומו' התרומה והבכורי', תרומה דכתיב ולא ישאו עליו חטא ומתו בו, פי' ומהכא ילפינן נמי מיתה לבכורים דכיילינהו רחמנא כחדא, ומייתי התם דבכורי' אשכחן בהו שם תרומה כדכתי' ותרומת ידך, והוא תמוה לכאורה, דהא הא דקרי ליה רחמנא תרומה לחוד סגי לחיובי מיתה וחומש כמו גבי חלה, ושם בירושלמי לענין הא דהם נכסי כהן יליף נמי מדכתיב לך עש"ה

(ה) והנראה לבאר בזה בס"ד דהך מילתא תליא בפלוגתא דתנאי, והדרשות יסתדרו לפי שיטת כל אחד, והנה כבר ביארנו דהא דתרומה קריי' רחמנא עדיף לן מהיקישא, אך כ"ז אם לא יהי' לנו הכרח על ההיקש משא"כ אם נראה ממקום אחר שההיקש מוכרח ע"פ התורה, ודאי דאית לן למיזל בתרי', וביבמות (ע'.) פליגי ר"א ור"ע באיסו' ערל בתרומה, דר"א יליף לי' מג"ש מפסח, ור"ע דריש איש איש לרבות הערל כטמא, ופרכינן שם אי מה פסח אונן אסור בו אף תרומה אונן אסור בה, אריב"ח א"ק וכל זר זרות אמרתי לך ולא אנינות, וקרא יתירא הוא האי וכל זר, ואתא להכי כמבואר ביבמות (ס"ח:) ויש להקשו' לר"ע דלית לי' ג"ש דתרומה מפסח, האי וכל זר מאי עביד לי', דלמה לי' למעוטי אנינות, מהיכי תיתא לאיסורא, ויישוב לדבר זה למדתי מדברי רבותינו בעלי התוס' שכתבו שם דהוה מצי למימר דה"א למיסר תרומה לאונן דהא תרומה איתקש לבכורים ובכורים למעשר, ולהכי אתא קרא להתיר בכורים לאונן, ומעתה לר"ע ודאי משום הכי אצטריך קרא, ולפ"ז לר"ע אית לן הוכחה ברורה מן התורה על קיום ההיקש בכורים למעשר, ובזה יבאו לנכון כל הסוגיות בש"ס דילפי מהאי היקישא, היינו דבעי לפרושי סתמא דמתניתין לר"ע [וכולהו סתימתאה אליבי'] שפיר ילפינן מהאי היקישא. ולפ"ז לכאורה יש להעיר דלר"ע כיון דגלי לן קרא דמקשינן בכורים למע"ש, א"כ, נקיש נמי לענין מיתה [לפטור בכורי' ממיתה] ומכ"ש דנקיש בכורים למעשר דלא להוי נכסי כהן דהוי לחומרא, וכקושיית התוס' שכתבנו

לעיל

(ו) ואומר אני דבזה יתבארו יפה דברי הירושל' שכתבנו, כאשר נוסיף עוד לקח בענינו, דהא הא דדריש הירושלמי תרומותי בשתי תרומות לאו ד"ה היא, דמבואר בסוגיא דבכורות (ל"ד.) דלא שייך למדרש הכי אלא למ"ד יש אם למקרי, אבל למ"ד יש אם למסורת הא תרומתי כתיב בלא וא"ו, והא דדרשינן לי' אנן ביבמו' (ע"ד.) אחת תרומ' טהורה ואחת תרומה טמאה, אף דאנן קי"ל יש אם למסורת, והרמב"ם (בפ"ב מה' תרומות ה' י"ד) הביא ג"כ דרשא זו דבשתי תרומות הכתוב מדבר, כבר תירצו זה התוס' בבכורו' שם, דלדידן משתמע תרתי, דמשמרת משמע דקאי אטהורה, ולך משמע דקאי אטמאה, אבל לענין בכורים ותרומה לא שייך למימר הכי עש"ה ודוק

ובהכי ניחא הכל בס"ד, דודאי לדידן ילפינן לחיובא מיתה וחומש בבכורים, וכן לענין ניכסי כהן, משום דתרומה קרינהו רחמנא, ולא אזלינן כלל בתר היקישא דמע"ש, אבל לר"ע דגלי לן רחמנא למיזל בתר ההיקש, מנ"ל לחיובא בבכורים מיתה ודליהוו נכסי כהן, והנה מבואר בסנהדרין (ד.) דר"ע ס"ל יש אם למקרא, ושפיר מייתי הירושלמי דלדידי' ילפינן לחיובא בהו ודליהוו נכסי כהן משו' דכתיב תרומתי, וקרינן תרומותי דיש אם למקרא, ובשתי תרומות הכתוב מדבר כמשנ"ת

(ז) עודני מדבר בזה לפרש סיום הירושלמי שם דדריש דהן נכסי כהן מדכתיב לך נתתיו לשמחה כו' לסיכה להדלקה, הייתי אומר בין טמאים ובין טהורים ר' אבהו בשם ר"י לא בערתי ממנו בטמא מבעיר את התרומה בטומאה, ודברים אלו משוללי הבנה לכאורה דמאי הייתי אומר דקאמ' הא קושטא הכי הוא, ועיין במפרש שם שנדחק מאוד בדרך רחוק, ולענ"ד הדברים כפשוטם דביבמות שם דרשינן הנך שתי תרומות טמאה וטהורה, ואתא להתיר תרומה טמאה בהנאה, (ע' מ"ש בעה"י לעיל סי' כ"ז) ואיכא דמפיק התם היתר הנאה בת"ט מדכתיב גבי מעשר ולא בערתי ממנו בטמא, ודרשינן ממנו אי אתה מבעיר בטומא' אבל אתה מבעיר שמן ת"ט, והן הן דברי הירושלמי דמותיב תיובתא לנפשי' בהא דדרש דהנך שתי תרומו' [מלשון תרומותי] הן תרומה ובכורים, הייתי אומר בין טמאים בין טהורים [והיינו שתי תרומות דקרא ואתא להיתר הנאה בת"ט] ולא לתרומ' ובכורים, ומשני ר"י דהיתר הנאה נפקא לן מדכתיב ממנו גבי מעשר והכי יליף ר' יוחנן בש"ס דילן מהאי קרא, ע' שבת כ"ה.] ואייתר לן תרומתי לתרומה ובכורי' ודוק היטיב

העולה מתוך מ"ש דכל הנך סוגיות דאזלי בתר היקישא דמע"ש, אליבא דר"ע אזלי [ומ"מ לדידי' לשיטתי' נמי נפיק מקרא לחיובי מיתה ודלהוו נכסי כהן כמשנ"ת] ולפ"ז למאי דקי"ל כר"א דדרשינן איסור ערל בתרומה מג"ש דפסח, וכמש"פ הרמב"ם (בפ"ז מה' תרומות ה' י') א"כ אין לנו שום הכרח על ההיקש, ואזלינן שפיר בתר הא דתרומה קרי' רחמנא אף לקולא, דקי"ל בכורים נכסי כהן הן, ולדידן לא סלקא דרשא דירושלמי כמשנ"ת, ויפה דחה הרמב"ם ההיקש לענין אנינות ולענין ביעור, וכן לאיסור הביעור בטומאה חידש הדבר מדעתו, דהסוגיא אין ראי' דאליבא ד"רע אזלא וכמשנ"ת

(ח) באופן שתמכנו יסודו של הרמב"ם בהא דלא מפיק איסור אנינות בבכורים מהיקישא דמע"ש, ועדיין אנו צריכין ליישב הא דמפיק לי' מושמחת שהוא נגד הסוגיא דפסחים, והנלפענ"ד בביאור השמועה דדחי ר"ש ההוא לזמן שמחה הוא דאתא, דה"פ דע"כ ושמחת לא קאי אבכורים כלל, אלא אתא לשעה שאדם שמח בלקיטת פירות אחרים מן השדה, דהא קי"ל שאפי' הפריש בכוריו קודם החג שהי' אז זמן שמחה] והביאן אחר החג אינו קורא (עי' רמב"ם פ"ז מה' בכורים ה' י"ג) והיינו ע"כ דאינו אז זמן שמחה לפירות אחרים, וא"כ ושמחת לא קאי כלל אבכורים