עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים רצ

בש"מ לב"מ (ד"ט ע"א) שהביא הירו' הזה וכ' וצ"ע אי גיטא שקלה תשקול כתובתה מן החבילה ותו לא כו' ע"ש. ולהנ"ל א"ש דכיון דגם המה מקבלים גט השיחרור א"כ יד כולם שוה בזה וא"ש. והנה גם הפני משה כ' דצריכה גט להתירה לעלמא ולדעתי נראה כמ"ש. ובמראה הפנים הביא דברי הרשב"א וכ' וז"ל ולפי גירסתו דהכא דקתני וצריכה לשחרר משמע דמדינא בעי שיחרור ולפי פירושי דוקא אם קיבלו גט שיחרור דבזה הכחישו טענתם הראשונה עכ"ל ואין זה השגה על הרשב"א דהא בבבלי איתא בברייתא צריכה שני גיטין ועכ"ז אוקמה בגמ' שם דאינה צריכה רק הוא תנאי אם היא רוצה לקבל כתובתה אז אם קבלה גיטה גובה כתובתה וה"נ יש לפרש כן בירושלמי וא"ש

פ"ג ה"א אמר נשבע אני וראה אותן שמגלגלין כו' הרי"ף הביא הירושלמי הזה בס"פ כל הנשבעין ותמהו עליו דהא יצטרך לשבע שבועה שאינו ברשותו ושוב יגלגל עליו שאר התביעות. וי"ל דמיירי במינו מצוי בשוק דלא יצטרך לישבע ועי"ל דמיירי דנגנבה בפני עדים דשוב ליכא למיחש שמא עיניו נתן בה

פ"ד ה"ב ר' אילא אמר עירבון הי' ר' זירא אמר מקצת דמים נתן לו עמ"ש הפני משה אולם בשו"ת הרי"ף שהובא בשיטה מקובצת לב"מ (דע"ז ב') פי' דברי הירושלמי באופן אחר וז"ל והקרוב אצלי במחלוקת ר' אילא ור' זירא הוא אם הי' העירבון הנזכר דינרים לא כספים ואמר ר' אילא שהדין בהם כדין עירבון לקבל מי שפרע שאולי יחליפם למוכר ויתן לו תמורתם כספים ואמר ר' זירא אין אתה צריך לזה אבל הדינרים עצמן ככספים לפי שהם מטבע והעולם נושאים ונותנים בהם כו' ע"ש והפ"מ לא ראהו

פ"ה ה"א רב נחמן בר יעקב סבר מימר חייב להעמיד לחבירו כו' ע' בפני יהושע בק"א למס' כתובות (סי' קל"ה) שהביא ראיה מהירו' הזה דכל מה שאומר אדם בלשון חייב מהני אפי' בדבר שלא בא לעולם ואינו ברשותו ע"ש אולם לפי פי' הפ"מ לא מוכח מידי כאשר יראה המעיין

ה"ג המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו כו' בשדה יהושע ופני משה חילקו משום דבפירות בריא היזיקו. אולם ראיתי בשיטה מקובצת לב"ק (כ"א א') דמיירי הכא דוקא במקבל שדה חבירו והובירה והוי דומיא דנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ולא לקח יעו"ש

פ"ז ה"א בני טברי' שבאו לשכר בית מעון. ע' בפני משה שפי' שבני טברי' משכירין. אמנם מדברי הנמ"י ושו"ת הריב"ש (סי' תע"ה) מבואר שמיירי שבני טברי' שוכרין הפועלים יעו"ש

שם תנאי ב"ד הוא שתהא השכמה של פועלין כו'. ע' פני משה מה שפירש ובמראה הפנים כתב זהו כפירש"י כו' ע"ש נראה מדבריו דמהירושלמי מוכח דס"ל כרש"י ובמח"כ אשתמיט מיני' דברי הב"ח בח"מ (סי' של"א) שאדרבה הוכיח דמוכח מהירושלמי מבואר שס"ל כפיר"ח וכן ביפ"ת בביאורו לב"ר (דתי"ח ע"ג) הוכיח כן ע"ש דדחיקא לי' לומר דפי' של פועלין ושל בעה"ב דשלהן הוא ובסיפא בע"ש יהי' פירושו בין השכמה בין הערבה משל בעה"ב היינו בהיפוך שהבעה"ב מוותר ע"ש. וכן ראיתי בחי' הריטב"א לב"מ שם בש"מ שאחר שהביא דברי הר"ח כ' דכ"ה בירושלמי הן אמת שראיתי שם בשם הרשב"א שאחר שהביא דברי התוס' כ' וכן נ"ל מתוך הירושלמי דגרסינן התם ערבי שבתות בין השכמה בין הערבה משל בעה"ב מבואר כהפני משה. ועכ"ז לא הו"ל להפני משה לומר דזהו כפירש"י כיון דיש לפרש הירושלמי גם לדעת ר"ח כמו שפי' הב"ח. וע' במכילתא (פ' בא פי"א) דאיתא התם ללמדך כשתצא לדרך הכנס בכי טוב וצא בכי טוב וכו' וכ"ה אומר תשת חשך כו' מכאן ואילך יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב וכ' שם הבירורי המדות וז"ל שלא יצא עד אחר זריחת השמש ולא יהי' שם רק עדי ערב שיכנס קודם הערב עכ"ל מבואר שס"ל שיצא אחר זריחת השמש ויכנס קודם הערב לביתו וזה דלא כשיטות ב' התלמודים לכל הפירושים ויש לכוון דעת המכילתא שלא תהי' סותר דברי הש"ס אך דברי הבירורי המדות תמוהין. ודרך אגב אעיר ע"ד המהרש"א שם שכ' ע"ד הר"ח וז"ל לקיים הא דאמר לעולם יכנס אדם בכי טוב אבל מה שממהר לצאת קודם הנץ החמה מקרי שפיר יצא בכי טוב כיון דכבר עלה עמוד השחר עכ"ל ולפי דעתי לא נהירא כן מש"ס פסחים (ד"ב ע"א) דאמרינן שם וכמ"ד צפרא נהיר וכדר"י אמר רב דאמר ר"י אמר רב לעולם יכנס אדם בכי טוב כו' מבואר דבעינן שיהי' צפרא נהיר שהוא הנץ החמה וכ"כ רש"י שם למדך הכתוב דרך ארץ מאחי יוסף שהמתינו עד שהאיר המזרח כו' ולמחר ימתין עד הנץ החמה ויצא כו' מבואר להדיא דעד הנץ החמה מי שהולך לא הוי בכי טוב ועצל"ח ואור חדש שם שמבואר בדבריהם ג"כ כך וקושיות המהרש"א בלא"ה לק"מ די"ל דר"ח ס"ל כדעת ר"ת בתוס' ב"ק (ס' ב') שכ' דדוקא בנכנס מעיר אחרת צריך לכנוס בכי טוב שמא יש בדרך מוקשים ופחתים אבל בצאתו מביתו בודאי מכיר המוקשים ופחתים לא בעינן שיצא בכי טוב וא"כ שפיר כ' הר"ח דוקא על יציאתו מהשדה אבל ביציאתו מביתו לא בעינן שיצא בכי טוב וקושית מהרש"א לק"מ. והנה ראיתי בס' חי' הרז"ה בשיעור ביה"ש (סי' ו') שכ' וז"ל מה שאמרו רז"ל לעולם יצא בכי טוב היינו בעמוד השחר ושם הניח בתימה על רמב"ן ור"ח שס"ל דג' מילין ורביע אחר שקיעת החמה עדיין הוא יום וע"ז הקשה וז"ל ממה שאמרו בתענית (ד"י ע"ב) אל תרגזו בדרך א"ל יוסף לאחיו תכנסו בחמה לעיר כדרב יהודא דאמר רב יהודא אמר רב לעולם כו' ופירש"י תכנסו חמה בעיר כשאתם לנים בדרך בעיירות תכנסו לעיר בעוד שהחמה זורחות כו' עכ"ל והאי קרא דהבקר אור [פירושו ע"ה] כמבואר בירושלמי ברכות (פ"א ה"א) והשתא בשלמא כו' אבל לדעת הרמב"ן וסייעתו שמפרשים דברי ר"ת דג' מילין ורביעי אחרי שקיעת החמה עדיין יום הוא ודאי תימה דמנ"ל שהזהירם שיכנסו בחמה דלמא לא הזהירם אלא שיכנסו באור לעיר כשעדיין יש אור בעולם אפי' אחר שקה"ח כמו בע"ה וצ"ע עכ"ל. ואני אומר דלק"מ על הרמב"ן. והחי' הרז"ה לפי ששגה בההקדמה שהקדים ע"כ השיג עלי' דהוא הניח להקדמה מוחלטת דהאי אל יצא אדם כו' הוא בע"ה וע"כ הקשה קושיתו. אולם כבר כתבתי דמוכח מהסוגיא דפסחים דאחר הנה"ח יצא ולא קודם. ומ"ש מהירושלמי. ע' בפי' ספר חרדים ששם מבואר הפי' בירושלמי אדרבה להיפוך וז"ל הבקר אור התורה קראה דפי' הכתוב הבקר דהיינו אור גמור שנראה בעולם דהיינו אחר עבור החמה עובי הרקיע עכ"ל א"כ מבואר בירושלמי להיפוך וא"כ לק"מ על הרמב"ן דכמו שהזהירם בבקר שיצאו בהנה"ח אף שמע"ה יום הוא כן הזהירם שיבאו בעוד החמה על הארץ אף שעדיין יום הוא וא"ש דברי הרמב"ן ונראה שהיצא בכי טוב הוא מהנה"ח ומ"ש האיר המזרח היינו כל המזרח שהוא הנץ החמה

פ"ח ה"ט ברתי' הוות ממשכנה כו' ע' בשדה יהושע שכתב ביתיה הכי גרסינן ולא ברתי' כדכתב בספרי דפוס עכ"ל ובאמת עיקר הגירסא ברתי' וכמ"ש הב"י בח"מ (סי' שי"ב) בשם הרשב"א וכ"ה בשיטה מקובצת לב"מ בדברי הרמ"כ בשם הר"י ן' גיאות. וע' ביאורו במראה הפנים

פ"ט ה"ד ובלבד כדי שיעמוד הרחת ר' אבוהו בשם ריב"ח והוא שיהא בית מכנס שלה מלמעלה. ע' מה שפי' הפ"מ ופירושו דחוק ולא ראה דברי הרשב"א בש"מ לב"מ (ק"ה א') שכ' נ"ל דה"פ להאי גיסא שהוא מקום הכונס ובית יד שלו מלמעלה או כדי להעמיד הרחת על בית יד שלו ומקום הכונס למעלה ופשוט כל שאין כונס שלו רואה פני חמה ואמר דכדי להעמיד הרחת מבית (צ"ל אבית) הכונס שלו קאמר והוא השיעור המועט יותר כו' יעו"ש וא"ש דברי הירושלמי

פ"י ה"א תני נכמר כתנור. ע' פני משה מה שפי' בזה והוא דחוק ועשו"ת רדב"ז (ח"ה סי' ש"א קי"ב) שביאר כל הסוגיא באופן נאות

מס' בבא בתרא

פ"א ה"ה וכתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו אר' הושעי' כגון תהלים ודברי הימים כו' הנה ראיתי להפני משה והבנין ירושלים כאן שכתבו דלהכי בשותפין בתהלים ודברי הימים [אינם] חולקים אע"פ ששניהם רוצים דאע"פ ששניהם כתובים מי"מ קדושת תהלים חמורה שברוה"ק נאמרה עכ"ד. משמע מדבריהם דדברי הימים לא נאמרה ברוה"ק ובעיני יפלא לומר כן וממשנה דידים (פ"ג מ"ה) דאמרינן כל כתבי הקודש מטמאין את הידים ופליגי בקהלת ושיר השירים מבואר דדברי הימים ברוה"ק נאמרה דהא החולקים סוברים דלכן אין מטמאין דמחכמתו נאמרה ולא ברוה"ק וא"כ מדוע לא הוציאו גם דברי הימים מבואר דד"ה מטמא הידים דנאמרה ברוה"ק וידעתי שיש לדחות ולומר דתנא ושייר ואין לומר מה שייר דהאי שייר י"ל דשייר אסתר לדעת שמואל במגילה (ז' א') דאינו מטמא את הידים והן אמת דהרמב"ם בה' אבות הטומאה (פ"ט ה"ו) פסק דלא כשמואל שכתב כל כתבי הקדש אפילו שה"ש וקהלת שהן דברי חכמה מטמאין את הידים עכ"ל ומדסתם משמע דה"ה למגילת אסתר. וכמ"ש המ"א (סי' קמ"ז סק"א) ומ"ש הפנים מאירות (ח"א סי' ע"ו) דהלכה כשמואל מש"ס סנהדרין דק"א דמגילה לא בעי מטפחת מוכח דאינו מטמא הידים וכשמואל. אינו מוכח להרמב"ם די"ל דס"ל דהא דאסור לאחוז ערום הוא דוקא בס"ת והמטפחת לא הי' בשביל האחיזה רק דפליגי בדינא אם צריך מטפחת או לא. והנה מצאתי חבר להרמב"ם דאין הלכה כשמואל הוא ראש הגאונים ר' האי בתשו' הגאונים הנדפסים בליק' (סי' ) שנשאל לר' האי אם הלכה כשמואל והשיב בזה"ל למאי הלכתא איצטרכא להך הלכתא מי אית לן השתא טומאת ידים ותרומה וקודש אלא בדין הוא דלית הלכתא כשמואל דאיתוקם כיחידאה והלכתא כסתם מתני' ולא עוד אלא שכל ישראל חשבין לי' בהדי כתבי הקדש עכ"ל מבואר דס"ל לר' האי כהרמב"ם דלית הלכתא כשמואל (והמגיה שם תמה על ר' האי דנ"מ לענין לאחוז ערום ולק"מ דר' האי ס"ל דוקא ס"ת ולא שאר כתבי הקודש גם מ"ש דנ"מ להציל מפני הדליקה אין נ"מ ג"כ בזה"ז דניתנו ליקרות וכל כתבי הקדש מצילין. ע' בש"ע א"ח (סי' של"ד סי"ב וסי"ג) וצדקו דברי ר' האי) וע' שו"ת רדב"ז (ח"ב סי' תשע"א) שכ' דנמנו וגמרו דמגילת אסתר מטמא את הידים אולם צל"ע על מש"ש דמאן דס"ל דה"ה בכל כתבי הקודש פי' האי ערום היינו שהאדם הוא ערום ומאן דפי' שהספר הוא ערום ס"ל דוקא בס"ת ולא בשאר כתבי הקודש. וקשה ע"ז דנהי דבדברי התוס' שבת (י"ד א') יש לפרש כן. אולם באגודה שבת (סי' י"ט) שכ' האוחז ס"ת ערום פי' בתוס' ה"ה כל כתבי הקדש אסור ליגע בלא מטפחת ובתוס' דה"ה סמוך לנטילה עכ"ל מבואר להדיא דס"ל דכל כתבי הקודש אסור לאחוז בהן בלא מטפחת ולא כהרדב"ז. וצל"ע על האבן עזרא בשיר השירים שכתב דהשיר השירים לישא מחלוקת כלל אם מטמא את הידים. ובאמת מבואר במשנה בידים שם בדברי ר' יוסי ור' שמעון דיש פלוגתא בשיר השירים ודעת ר"ע שם דבשיר השירים אין בו מחלוקת ובמסקנא אמר ר' יוחנן בן יהושע בן חמי' של ר"ע כדברי בן עזאי כך נחלקו וכך גמרו מבואר בהמסקנא דפליגי בקהלת ושיר השירים אם מטמאין הידים