עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים רפז

מ"ש כאן. אולם בעת כתיבת הפס"ד אין כותבין אא"כ מכירין דלא יבא להערים וזה מ"ש בה' מלוה וז"ב

הי"א ואתיא דזקנים כב"ש כו'. ע' בא"ז ה' נדה (סי' שס"ח) שהביא פלוגתת זקנים ור"ע ההובא בבבלי שבת (דס"ד) וכ' ונראה בעיני דרבנן כב"ש ור"ע לטעמי' כו' ע"ש ותמהני למה תלה אותו דנראה בעיני והא מבואר להדיא כאן בירו' כן. וע' חה"ר שם ובמשנה למלך ה' גירושין (פ"י הכ"ב) וצע"ק

מס' נזיר

פ"א ה"ב האומר הרי מיץ של ערלה כו' הפ"מ והקה"ע פי' מיץ פירות של ערלה. ואין הבנה כלל מה זה ענין לנזירות והברור שצ"ל מיין של ערלה וכ"ה גירסת הרמב"ן. ובש"ק הקשה דאיך אמרו שם וכאן בכולל אנן קיימין דמה כולל יש ומ"ש הפ"מ דמיירי דאמר הריני מיין וחרצנים וממיץ של ערלה לא נהירא דא"כ מ"ט דר' יבר"ח דאמר לא אמר כלום וגם הא בירו' מבואר להדיא שאמר רק הריני מיין של ערלה אך הברור דנחלקו אם הרני הוי נזיר דריב"ח ס"ל דהוי רק כאומר שיהי' נזיר מיין של ערלה ולפיכך לא אמר כלום וחברייא ס"ל דהריני הוי נזיר גמור וכשאומר מיין של ערלה הוי כולל. וע' בחי' המאירי לנזיר (ד"ג ע"ב) במ"ש המגיה שם דמצא מכ"י רבני קמאי דהוי גרסי הנודר מיין של ערלה ע"ש. ולפ"ז א"ש מה שהקשה הש"ק דל"ל משל ערלה הא בלא"ה הנוזר מדבר א' לא הוי נזיר ולפי הגירסא דבנדר אנן קיימינן א"ש

פ"ה ה"א שחמתית ונמצאת אגרון אפי' ביום לא עשה כלום. בש"ק כ' וקשה דגרסינן פ"ב דתרומות כל מין חיטין ח' לכן צריכה אפי' בשחמתית על אגרון כו' ש"מ דמאגרון מל שחמתית הוי תרומה וכ"ש בכה"ג שטעה דהוי תרומה וצ"ע עכ"ל וסבור הייתי לומר דאע"ג דמאגרון על שחמתית הוי תרומה כשידע דהוי מין א' עכ"ז כשטעה אמרינן דהוי תרועה בטעות דהוא לא נתכון לתרום מן השחמתית ולא האגרון ושוב ראיתי בפני משה שכתב כן. אך בעיקר קושיתו של הש"ק אני תמ' דבמח"כ נעלם ממנו ש"ס חולין (קל"ו כ"ב) דאמרינן שם דתניא הי' לו ב' מינים תאנים שחורות ולבנות וכן שני מיני חטין כו' אין תורמין ר' יצחק אומר משום ר"א בש"א אין תורמין ובה"א תורמין והת"ק ס"ל דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר הזה. וע' חי' הרשב"א שם וא"כ י"ל דר' אבוהו בשם ר' יוחנן ס"ל כהברייתא דכ"ע ס"ל דלבנים ושחורים הוי ב' עינים וע' שו"ת פמ"א (ח"א סי' ו') שהניח בצ"ע על הר"מ שפסק דכל מין חיטין א' דלפי סוגית הש"ס חולין הנ"ל מהראוי לפסוק דב' מינין הן וא"כ מאי קשה על ר' יוחנן אם הוא באמת ס"ל כן להלכה וע' בינת אדם בשער מצוות הארץ (פ"ט סק"א)

פ"ו הי"א ר' בא בר ממל בעי כזית מצה שחלקה בפי' כו' בשו"ת מחנה חיים (סי' ל"ב) כ' וז"ל פלא על המג"א בסי' תע"ה שסובר במ"ע צריך אכילה בב"א מירושלמי נזיר פ"ו שמבואר במצה שרי בחילקו לתוך פיו וצע"ג עכ"ל ולק"מ דהא אמרינן שם בירושלמי מ"מ לא נהנה חכו בכזית וי"ל דהפי' דאינו יוצא כלל כיון שלא נהנה בכזית בפעם א' וכן פי' הקה"ע בפי' הא'. וגם אם נפרש כפי' השני וכן פי' הפ"מ דהירו' סובר דיוצא עכ"ז לק"מ על המ"א דהא כ' המ"א דזה צריך רק לכתחלה ובדיעבד כ' בעצמו דיוצא וכמבואר שם בדבריו וא"כ לא קשיא כלל מהירושלמי דהירו' בעי אם גם בדיעבד אינו יוצא ופשט לו דיוצא בדיעבד וא"כ לק"מ. וע' מ"ש השירי קרבן ובמחצית השקל סי' תע"ה והבן

פ"ז ה"א אכריז ר' ינאי כו' ע' בש"ק שפי' דברי הראב"ד ה' נזירות (פ"ה הט"ז) דכהנים בזה"ז מותרים לטמאות א"ע דאיכא איסורא דרבנן דלא כהמל"מ (פ"ג מה' אבל) וס"ל להראב"ד דהכהנים מותרים לטמאות א"ע לצורך מצוה. ולא ידעתי כיון שפי' דברי הראב"ד לענין מלקות שס"ל שאין לוקין א"כ י"ל דאיכא איסורא דאורייתא ולפ"ז גם לצורך מצוה אסור וע' בדגול מרבבה ביו"ד (סי' שע"ב) שכ"כ באמת להראב"ד דאיכא איסורא דאורייתא ואין לוקין עליו ובשו"ת ח"ס ( חיו"ד סי' של"ח) כ' שמצא כן להדיא בתמים דעים (סי' רל"ו) ואינו מוכח כלל משם דכ' דאיסורא איכא י"ל דכוונתו איסורא דרבנן ולא איסורא מה"ת וגם אם כוונתו איסורא מה"ת י"ל דמיירי בחיבורן בשעה שמתעסק עם המת אבל בשפירש יוכל להיות דרבנן וצ"ע בזה

שם תני הכתפים אסורים בנעילת הסנדל שמא יפסק סנדלו של א' מהן ונמצא מתעכב מן המצוה. בש"ק הביא הש"ס סוטה דף מ' דאמרינן אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן שעא נפסקת לו רצועה בסנדלו ויתיר למקטרי' וחבריו מברכין ואמרי בן גרושה או בן חליצה הוא והקשה הש"ק דמשמע דהיכא דליכא למיחש לזה כגון שבניו נושאין כפיהן שרי ואמאי לא אמרו הטעם שמא יתעכב מן המצוה וא"ל דהכא שאני שהרבה עומדים שם לזכות במצוה זו כדתנן נושאי המטה וחלופיהן כו' וכשמתעכב אזדא לי' מצוותו משא"כ בכהן ימתינו עליו דא"כ איך יאמרו שהוא בן גרושה כיון דממתינן עליו עכ"ד והנה מה שהבין הש"ק הפי' היינו שהוא יתעכב ולא יעשה המצוה במחכ"ת לא כן הוא ונעלם ממנו דברי הכ"מ ה' אבל (פ"ד ה"ג) שעל מה שהביא הר"מ דין זה מהירושלמי ומהנר מערבי נעלמו דברי הר"מ הללו ולא ציין להר"מ רק להש"ע) כ' הכ"מ וז"ל ונ"ל דהיינו דוקא בזמנם שהי' להם אנשים מיוחדים לשאת את המטה אבל האידנא שאין לנו כתפים מיוחדים אלא הכל מסייעים לישא לית לן בה ומיהו מדיהיב טעמא דנמצא מתעכב מן המצוה משמע דאף לדידן נמי אבל מתוך שלא נהגו להקפיד בכך נראה כלשון הראשון עכ"ל וכ"ה בש"ע יו"ד (סי' שנ"ח ס"ג) במקום שיש כתפים מיוחדים לשאת את המטה אסורים בנעילת הסנדל כו'. וכן ראיתי בחי' הר"ד ערמא"ה בה' אבל שכ' ירושלמי הכתפים כו' ופירושו הם הי' מיועדים לכך כו' ולפיכך חיישינן כו' אבל עתה אם לא ישא זה ישא זה עכ"ל הנה מבואר אדרבה להיפוך ממ"ש הש"ק דהטעם משום שהרבה עומדים לזכות במצוה כו' דאדרבה אין החששא משום שמא יתבטל הוא מן המצוה רק שמא יתבטל המצוה לגמרי וא"כ י"ל דלהכי אמרו בש"ס סוטה וחברי' מברכין כו' דא"כ לא יתבטל המצוה ולמאי דהוא יתבטל מן המצוה לא חיישינן וא"ש. אולם יש לעיין מדוע לא ניחוש באמת שמא יתבטל מן המצוה ומה דלא חיישינן כאן בירו' אין ראי' דזה אין מצוה חיוביות עלי' משא"כ בנ"כ דהוא חובה. ומצאתי בטורי אבן ר"ה (ל"א ב') שהניח בקושיא דאמאי לא אמר הטעם דעובר על ג' עשה ולמה אמר הטעם משום בן גרושה ויש לעיין בזה

שם מהו שיטמא לנ"כ כו' הקשה הפני משה דאמאי לא פשיט ממשנה דאלו מציאות (ל"ב א') דאם היתה האבידה בבית הקברות אל יטמא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וה"נ כן ע"ש וי"ל דהירו' סובר דליכא רק ל"ת ולא עשה והא דלא דחי' היינו משום דלא הוי בעידנא וכמ"ש כה"ג ה"ה פי"א מה' גזילה אמנם מדברי הרשב"א שבשיטה מקובצת לב"מ (ד"ל ע"א) מבואר שס"ל להירו' דאיכא עשה ול"ת יע"ש

פ"ט ה"ג כל הקברות מתפנין כו' אמרו לו לר"ע כו'. ע' בפ"מ ובקה"ע מה שפירשו בזה ודבריהם תמוהים חדא מה אמרו לו לר"ע וכי היכן נזכר מאמר ר"ע בזה ותו דלפי דבריהם קברי בית דוד הי' מתפנין ובמח"כ נעלם מהם דברי הר"מ ה' בית הבחירה (פ"ז הי"ד) שכ' וז"ל ואין מקיימין בה קברות חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה כו' מבואר שגם קברי בית דוד לא הי' מפנין ובאמת שבירושלמי ובמס' שמחות הגירסא משובשת וצ"ל כמו שהוא בתוספתא פ"ק דב"ב וז"ל כל הקברות מתפנין חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא רע"א אף קבר המלך וקבר הנביא מתפנין אמרו לו והלא קברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה בירושלים ולא נגע בהן אדם מעולם אמר להם משם ראי' מחילה היתה להם והיתה מוציאה טומאה לנחל קדרון עכ"ל וכצ"ל בירושלמי וא"ש ועכ"מ שם. וע' בתוספתא נגעים פי"ב דאיתא התם ואין מקיימין בה קברות חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה שהי' שם מימות נביאים הראשונים וראיתי בפני זקן שם שכ' חולדה הנביאה קבורה ברגלי ההר חוץ לירושלים וצ"ע עכ"ל ובמח"כ נעלם ממנו שכבר ישב על מדוכה זו בשו"ת מהרימ"ט (חיו"ד סי' ל"ז) וע"ש עה שתירץ בזה בב' אופנים ועשו"ת רדב"ז (ח"ב סי' רל"ג) שגם הוא האריך ליישב זה ע"ש

מס' קידושין

פ"א ה"א לא סוף דבר בכדרכה אלא אפי' שלא כדרכה וכ"ה בכתובות (פ"ג ה"ו) הנה הרמב"ם (פ"ג מה' אישות ה"ה) פסק דבעל קונה את אשתו אפי' שלא כדרכה וכן פסק הרמ"א באה"ע (סי' ל"ג). וראיתי להשער המלך (פ"א מה' אישות ה"א) שכ' על מ"ש ה"ה שם רכ"ה בפ"ק דקידושין דף ט' משכחת לה בביאה שלא כדרכה דאין ראי' דהתם קאי להס"ד דבעינן כסף וביאה לכן קונה גם ביאה שלא כדרכה אבל להמסקנא דביאה לחודה קונה א"כ י"ל דבעינן דוקא כדרכה לכן כ' דילפינן זה מג"ש קיחה קיחה כי היכא דילפינן בפ' הבע"י לענין הערה ע"ש באורך. ובאמת עדיין לא הועיל לשיטות הר"מ פ"ו מה' אישות דס"ל דההוא ג"ש לא הוי אלא לענין חופה לבד דס"ל כשיטות הרי"ף פ' הבע"י וכמ"ש הר"ן בפ"ק דקידושין א"כ הדרא קושיא לדוכתה. וראיתי להשער המלך שם שכ' וז"ל ואף לדעת הרי"ף אפשר לומר דוקא לענין הערה לא ילפינן מג"ש דקיחה קיחה משום דאיכא טעמא כל הבועל דעתו על גמר ביאה אבל משום ביאה שלא כדרכה דליכא טעמא ה"נ ילפינן עיני' לתחלת קנין עכ"ל וא"כ הי' מקום לומר גם להר"מ כן. אולם באמת הא ליתא דהר"מ ע"כ לא ס"ל כן דהא הלחם משנה פ"ג מה"א הקשה שם דמנ"ל להר"מ דאם פי' דרוצה לקנות בתחילת ביאה דתהי' מקודשת דהא הבעל הלכות לא הוציא זה כ"א לתרץ קושיות התוס' דפ' הבע"י אבל להר"מ דס"ל כשיטות הרי"ף דלא הוי רק חופה לבד א"כ מעיקרא לק"מ ומנ"ל להר"מ זה הדין דאם פירש תהי' מקודשת בתחילת ביאה ותירץ דהוציא זה לתרץ קושיות התוס' (ד"ד ע"ב) דהקשו דמאי מקשה הגמרא ומצרכי ללמוד על ביאה נילוף מג"ש דקיחה קיחה ולהנ"ל א"ש דזה לא נלמוד רק על חופה עכ"ד הלח"מ. וא"כ מוכח דלא כהשער המלך ומוכח דגם אפי' ללימוד אחר לא בהערה סובר ג"כ הר"מ דהוי רק כמו חופה. אמנם תמי' לי עליהם שלא כתבו מקור נפתח לדברי הרמב"ם מדברי הירושלמי הללו דקאי לענין קידושי אשה מבואר להדיא דאשה מתקדשת שלא כדרכה (ועם שי"ל פירושים אחרים אבל הר"מ פירשו לענין קידושי אשה) וע"ש בשער המלך שחקר דאיך אשה מתקדשת בביאה בע"כ הא לית לה הנאה מזה. וראיתי בפתחי תשובה באה"ע (סי' ל"ג סק"א) שכ' עלי' ותימה שלא הזכיר הגמרא דקידושין דכ"ב ע"ב מאן לימא לן דלאו הנאה אית לתרווייהו ע"ש עכ"ל. אולם צדקו דברי השער המלך דע"כ האי ודלמא דרך דחויא איתמר ועיקר הסמך הוא על קושיא השני'