עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים רפא

בההוא דאין מעשין אלא לפסולות ומה שהם בעצמם פירשו ההוא דאין מעשין אלא לפסולות דהיינו בשוטים אזלי לשיטתם בר"פ המדיר דש"ס דילן סובר דמעשין בשוטים אבל להירושלמי גם ההיא [דאין] מעשין אלא לפסולות הוא בדברים וז"ב

שם כשם שקנסו בה כך קנסו בו כו'. הק"נ כתובות (פ' אלמנה ניזונת ס"ק מ"ה) כ' וז"ל ואיני יודע אהיכי קאי אממאנת ואיילונית לא שייך קנס ואי אשניה הלא מה שקנסוה חכמים בשני' כדי לעקור ממנה תורת נישואין ואם כסף קידושין לדידה נראה כמו שיש נישואין. גם לא ראיתי כו' וצ"ע ע"ש. והנה מתוך דברי ר' ירוחם שהביא הב"י באה"ע (סי' נ') למדתי ביאור דברי הירושלמי שכ' הב"י וז"ל כ' ר' ירוחם נכ"ו ח"ב בשם הירושלמי כן אותם שיש להם כתובה דרך קנס כגון אלמנה לכה"ג גרושה וחליצה לכהן הדיוט כשם שקנסו לענין כתובה כך קנסו לענין קידושין שאם קידשה בליטרא זהב מאבד הכל עכ"ל מבואר מדברי' דהי' מפרש הירושלמי כשם שקנסו לענין כתובה כן קנסו לענין קידושין וצ"ל דגירסא אחרת הי' לו. ומצאתי בשירי קרבן שהביא דברי ר' ירוחם הללו ותמה עליו דמדוע אמר שהכתובה הוא קנס אדרבה מה"ת יש להם כתובה ע"ש שהניח בצ"ע. ולא ידענא מאי קושיא ה' כ' רש"י בכתובות (ד"ק ע"ב) וז"ל אלמנה לכה"ג יש לה כתובה מפני שהוא פסולה וולדה פסול ע"י נישואין לפיכך אינה מרגילתו אלא הוא מרגילה ומשדלה לינשא לו לפיכך קנסו אותו ליתן כתובה עכ"ל וכ"כ הר"ן א"כ מבואר דהכתובה הוא דרך קנס וא"ש דברי ר' ירוחם

פי"ב ה"ג אל תרבו עלי תכריכין כו'. מדברי התוס' כתובות (דקי"א ע"ב) מבואר שהי' גירסתם כאן שעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן וע' בבאר שבע פ' חלק (ד"ע ע"ב) שהעיר בזה שלא נמצא כן לפנינו וכ' ולי נראה לפרש פשט הלשון שלפני דלהכי ציוה לבניו מעטו תכריכין משום שמרבה עליו הרימה כו' עכ"ל ותמהני שלא העיר שכן מבואר להדיא (בב"ר פקס"ג) אל תרבו עלי תכריכין מפני הרימה מבואר להדיא כן

פי"ג ה"ח ארבע מאות וששים ביהכ"נ כו'. ע' בקה"ע שכ' ד' מאות ושמונים כו'. וכן מצאתי בבבלי עכ"ל וזה אינו דאדרבה בבבלי (ק"ה א') איתא והא אמר ר' פנחס אמר ר' אושעיא ג' מאות וצ"ד ב"ד כו' וכנגדן בתי כנסיות כו' וע"ש בחי' אגדות שכ' שרש"י בישעי' כ' תפ"א כמנין מלאתי ע"ש. אולם כדברי רש"י איתא בירושלמי מגילה (פ"ג ה"א) וכ"ה במדרש איכה בפתיחה סי' י"ג ת"פ בתי כנסיות הי' לבד הבה"מ כמנין מלאתי (וע"ש במ"כ שכ"ה בירושלמי ר"פ דייני גזירות אולי גירסתו היתה ג"כ בירושלמי) ובפסוק בלע ד' איתא דמלאתי חסר כתיב ובילקוט נביאים (רמז רנ"ז) ת"פ ב"כ כמנין מלאתי וברמז אלף י"ב תפ"א ב"כ כמנין מלאתי ע"ש

ה"ב מפייס הוינא לי' הוא מחיל לי. בציון ירושלים כ' שמכאן מוכח דאף בשטר מועיל מחילה אף שהוא תופס השטר ע"ש. אולם לפמ"ש הנה"מ (סי' רמ"א סק"א) דאף מאן דס"ל דאינו מועיל מחילה כשתופס השטר היינו דא"צ להחזיר אלי' השטר אבל אינו יכול לתבעו עם השטר דשיעבוד הגוף (אינו) נפקע ע"י מחילה ע"ש א"כ אין ראי' מזה דהוא הי' יכול לומר אף שיש לו השטר לא איכפת לי כיון שאינו יכול לתבעו אותו ויתפוס השטר ואיני רוצה שיחזיר לי השטר וא"כ לא קשה מידי

מס' נדרים

פ"א ה"א כל כינויי נדרים כנדרים כו' הנה התוס' בנדרים (ד"ב ע"א) והר"ן שם והתוס' נזיר (ד"ב א') הקשו למ"ד כינויין המה לשון שבדו להן חכמים איך מביאין חולין לעזרה ומ"ש התוס' דבנזיר לא אמרו כן צ"ע מירושלמי ריש נזיר דגם שם הובא הפלוגתא הזאת. ולכאורה לא זכיתי להבין מה הקשו דהא בנזיר (כ"ט א') מבואר דר"ל סובר חב"ע דרבנן וא"כ מאי מקשו על ר"ל דסובר לשון שבדו להם חכמים איך מביא חב"ע הא מדרבנן הוי קרבן וחב"ע הוי רק מדרבנן ושוב ראיתי להאורח מישור שהקשה כן. ונ"ל לתרץ זה עפ"י מ"ש הג' מהרש"ק אלי בתשובה והוא נדפסה בשו"ת שיורי טהרה (ח"ב סי' פ"ג) דהיכא דמביא בתורת קרבן כ"ע ס"ל דחב"ע דאורייתא ואני הקשתי עלי' מסוגיא דנזיר הנ"ל דמבואר לר"ל דחב"ע מדרבנן אף דמביא בתורת קרבן וע"ז תירץ הג' הנ"ל (שם סי' פ"ז) דמיירי שהאב נתן לבנו מתנות והקטן הקדישן ומדאורייתא לא הוי הקדש וא"כ לא הוי בתורת קרבן וע"כ לא הוי האיסור כ"א מדרבנן דהקדישו הקדש ומדרבנן הוי נזיר עכ"ד וא"כ מקשי התוס' שפיר דבשלמא בנזיר דמיירי בקטן יש לצייר כן עפ"י הדרך שכ' הג' מהרש"ק משא"כ הכא דמיירי בגדול והוא יביא אותו בתורת קרבן כ"ע ס"ל דהוא מה"ת לכך הקשו התוס' שפיר ובזה י"ל מה שהקשה השער המלך (פי"ב מה' עכו"ם הי"א) וז"ל מיהו הא קשיא לי דהא מבואר בפ' כ"ש דכ"ב דר' יהודא ס"ל חב"ע דרבנן וא"כ איך אמר רבא אליבא דר' יהודא דעל ס' נזיר לא מצי מייתי קרבן משום חב"ע הא כיון דחב"ע דרבנן כל תיקונא גברא לא גזרו רבנן דומיא דהקפה עכ"ל והניח בקושיא ולהנ"ל א"ש כיון דמייתי בתורת קרבן הוא מדאורייתא ואין מתירין משום תיקונא גברא איסור דאורייתא והן אמת שמתוס' זבחים (ס"ח א' ד"ה אומר) ושם (ע"ז ב' ד"ה הדם) מוכח דס"ל דאף היכא דמייתי בתורת קרבן הוא ג"כ מדרבנן. אך י"ל דהתוס' בנדרים ונזיר ס"ל כן. וע' בא"ז ה' בכורות (סי' תק"ד) שהי' לו הגירסא אמר רשב"ל אמר ריב"ח וכ' שם שהוא תנא ע"ש. וכ"ה הנוסחא בנזיר בקצת דפוסים וא"כ י"ל דרשב"ל אמר כן בשם ריב"ח ולי' לא ס"ל כן וא"כ א"ש דבריהם בפשיטות

שם אמר ר' יהודן בנדרים אסור כו'. ע' במראה הפנים שכ' דהרשב"א פסק כר' יודן דנדר בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר לא מהני וכ"כ הר"ן וז"ל משום דר' יודן ור' מנא קיימו בחד שיטה וע"ז כ' המראה הפנים ואפשר דגרם ר' מנא במקום ר' חנני' דלעיל דס"ל נמי כר' יודן כדפרישה לעיל עכ"ל. גם ראיתי בהש"ק שכ' דמדברי הרשב"א והר"ן נראה דגרסו ר' יודן ור' מנא בין בנדרים ובין בשבועות מותר אולם מדברי הרמב"ן מוכח דגרס כגרסתינו עכ"ד. אולם המה כתבו כל זה לפי שלא נגלה בימיהם דברי הרמב"ן דשמה מבואר גירסתו ושליכא חילוק כלל בינו ובין גירסת הרשב"א ושלא גריס ר' מנא במקום ר' חנני' וכך הוא גירסתו א"ר יודן בנדרים אסור ובשבועות מותר (פי' כשאומר עלי אסור בנדרים ומותר בשבועות) ) איסור הרי הוא עלי אסור הרי הוא עלי איסור אסור שבועה הרי הוא עלי מותר הרי הוא עלי שבועה מותר אר' מונא איסור הרי הוא מותר (פי' כשהזכיר בנדר לשון שבועה) הרי עלי איסור אסור שבועה הרי עלי אסור הרי עלי שבועה מותר (פי' דר' מנא ס"ל ג"כ דנדר בלשון שבועה לא מהני ושבועה בלשון נדר ג"כ לא מהני ורק כשהזכיר בתחילה שבועה ובסופו עלי ס"ל דאסור) וכ"כ הריטב"א פ"ב דנדרים בשם הרמב"ן בחי' שבועות שפי' כן דברי הירושלמי והנוסחא הלז הוא ג"כ ברמב"ן לנדרים פ"ב ומבואר מכ"ז גירסת הרמב"ן והרשב"א והר"ן בהירו' ורק שהרמב"ן ס"ל דש"ס דילן חולקת על הירושלמי ומדי דברי בהך דינא דנדר בלשון שבועה ראיתי להעיר בדין נזירות בלשון שבועה אי מהני וראיתי להש"כ ביו"ד (סי' ר"ו סק"י) עמש"ש בש"ע דבנזירות בלשון שבועה לד"ה אסור. וע"ז כ' הש"כ דז"א בב"י אבל במבי"ט (ח"א סי' ע"ב) בשם הרדב"ז כ' דלכ"ע מהני דהוא איסור גברא והמבי"ט חלק עלי' והש"כ ס"ל כהרדב"ז ע"ש. והנה מש"ש הש"כ שבב"י לא נמצא זה לכאורה חשבתי למצוא. שכ"ה דעת הב"י שכתב כן בתשובתו באבקת רוכל (סי' קצ"ח) דנזירות מועיל בלשון שבועה ותמה ע"ז שם. אולם אחרי אשר עיינתי במבי"ט מבואר דהתשו' הזאת איננה מתורת מרן והוא למהר"י טיטייצ"ק ובטעות נחתם ע"ז שם מרן. אולם בבדק הבית מבואר כן וכמ"ש היד שאול ואולם מ"ש הש"כ בשם הרדב"ז דס"ל דבנזירות לכ"ע מהני. הן אמת שכ"ה ברדב"ז (ח"א סי' מ"ב וקל"ג) ובח"ד (סי' קכ"ו ורע"ט) דבנזירות לכ"ע מהני בלשון שבועה דהוי איסור גברא [ועוד כ' שם דכיון דנהגו כן להוציא בלשון שבועה מהני וכ"כ בח"א סי' קכ"ד והמבי"ט תמה עלי' דזה לא מועיל רק בלשונות השבועה ולא בנ"ד ע"ש ותמהני עלי' שבמחכ"ת הקדושה לא ראה ברא"ש פ"ק דנדרים שכ"כ לענין נדר בלשון שבועה דאף שדעתו דלא מהני מ"מ כיון שנהגו כן צריכין להתירן שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ע"ש דהוא כדברי הרדב"ז] וכ"כ בח"ה (סי' ש"א רמ"ד) והיא היא התשובה שהביאה המבי"ט. וצל"ע על הרדב"ז ממ"ש בח"ה (סי' ש"א פ"ה) באשה שאמרה הריני נזירה כשמשון שלא אתקן לך בגד. וכ' הרדב"ז דנידון זה הוא במחלוקת ואמאי תלה אותו במחלוקת הא בזה לכ"ע מהני וצע"ק (וי"ל כיון שבלא"ה דעתו שם להקל לכן לא רצה להאריך והוא דוחק) אמנם צל"ע עמ"ש הרדב"ז ( ח"א סי' תל"ו) בא' שנדר נזירות שמשון שיעשה השתדלות לישא אשה והוא מושבע ועומד שלא ישא אחרת וע"ז כ' הרדב"ז וז"ל. כבר ידעת כי הנזירות הוא מכלל הנדרים והנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות הלכך חלין נמי על השבועה עכ"ל והוא לכאורה תמוה דכיון דס"ל בכל אלו המקומות דנזירות הוא איסור גברא כמו שבועות א"כ מהראוי שלא תחול ע"ד מצוה כמו שבועה ואמאי כ' כאן בהיפוך והי' מקום ליישב זה דמפקינן לה מהא דאמרינן בנזיר (דף ג') דמיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיון הרשות א"כ מבואר דס"ל דנזירות חלין ע"ד מצוה דמלבד דאין המסקנא בש"ס כן עשו"ת מהרי"ט בתשו' מהר"י באסון (ח"א סי' נ"א) עוד זאת תקשה דדברי הרדב"ז שפתי' ברור מללו דהטעם דחלין ע"ד מצוה דהוא כמו נדרים וא"כ מבואר דכאן כ' ההיפוך ממ"ש בכל המקומות שהבאתי למעלה דס"ל דנזירות דמי לשבועה דהוי איסור חפצא. וכן יש לתמוה ע"ד הריטב"א שבספ"ק דנדרים כ' דנזירות הוי איסור חפצא וכ"כ בפ"ב דנדרים ואמנם בחי' לשבועות [דכ"ד ע"ב הובאו דבריו בדברי המגיה לחי' נזיר להרב המאירי ד"ג] כ' על ההיא דבעי רב אסי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה וז"ל ופרש"י דאין כאן שבועה ונראה מדברי רבינו ז"ל דנזירות חיוב גברא הוא דאי איסור חפצא הוא הא קיי"ל דשבועה חלה על הנדר ונדר על השבועה דהאי חיסור גברא והאי איסור חפצא כו'. וכן עיקר דהא נזיר לא אסר עליו מידי אלא שקבל עליו נזירות ורחמנא אסרו כו' עכ"ל הרי דס"ל דנזירות הוי איסור גברא היפוך דבריו מנדרים וצ"ע ע והנה דברי הרדב"ז האלו יש ליישבם לפמ"ש הרדב"ז ( בח"ג סי' תקי"ט) ובסי' תקנ"ב באורך דנזירות מועיל בין בלשון נדר בין בלשון שבועה דיש בהן מה דאסר חפציו עלי' כמו יין ולגבי טומאה ותגלחת אסר נפשי' מן חפצ' דלא שייך בהו אסר חפצי' עלי' ע"ש באורך וכיון שכן זכינו דס"ל דנזירות הוי איסור גברא ואיסור חפצ' ודנינן להו לחומרא וע"כ חל על דבר שאין בו ממש כמו שבועה וג"כ חל על דבר מצוה כמו נדר וא"ש דבריו והבן כי נכון הוא. אולם דברי הריטב"א א"א ליישב כן. וע' ברדב"ז שם בסי' תקי"ט שהביא דברי הריטב"א בריש נדרים דגם שם כ' דנזירות הוי איסור גברא ע"ש וזה סותר דברי' מ"ש בפ"ק ובפ"ב דנדרים ואמת שלא