עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים רפ

דאושא הוא ולא מתני' אבל לא מטעם מצוה דהוא רק מצוה וע' בפסקי הרא"ש ותראה שכן הוא ודברי הב"ה צע"ג

פ"ה ה"ב ואיזהו אשה כו' בש"ק כ' ופליגא אסוגיין דמשמע דלכ"ע פילגש הוא בקידושין כו' ע"ש ולא ידענא מנ"ל בפשיטות דמוכח כן מסוגיין. ובאמת ביש"ש יבמות (פ"ב סי' י"א) הוכיח אדרבה מהסוגיא הזאת להיפוך ומדברי היש"ש נסתרו ג"כ דברי המראה הפנים בירושלמי סנהדרין (פ"ב ה"ג) שכ' דמהסוגיא דשם יש ראי' למאן דגרס פילגשים בקידושין כו' ע"ש. אולם ביש"ש מבואר שם דאין ראי' כלל יעו"ש

ה"ג מתו בעליהן אוכלת משלו ואוכלת בתרומה וע' בשיטה מקובצת לכתובות (דנ"ג ע"ב) שכ' בשם הרמב"ן וז"ל ונוסחא אחרת ראיתי בירושלמי מתו בעליהן אוכלת בתרומה והיא נראת עיקר עכ"ל

ה"ו לא סוף דבר הכניסה אלא אפי' היא ראויה להכניס כהדא דתניא אשתו עולה עמו אבל לא יורדת עמו בקה"ע פי' על מה דאמרו אפי' הוא ראויה להכניס שהכניסה לו נדוניא רבה ויש לקנות ממקצתה שפחות להכניס ולשמשים וכן פי' הפני משה ותמהני שבמח"כ לא ראו בר"ן פ' אע"פ ובמ"ע ה' אישות פכ"א ה"ו שהשיגו על פירש"י שפי' האי ראויה להכניס שהכניסה לו נדוניא רבה דליתא והביאו ראי' מהירושלמי הזה דפירושו דדרך בנות משפחתה בכך וכ"כ הריטב"א שם מבואר שפי' הירו' כשדרך בנות משפחתה כך ולא כשהכניסה לו נדוניא רבה. אך מצאתי בשו"ת ב"י חאה"ע דיני נישואין (סי' ט"ו) שכ' שאפשר לומר ולפרש ג"כ דברי הירו' כפירש"י ומה שמסיים בה דעולה עמו ואינה יורדת אינו פי' לשון ראי' להכניס אלא שזה הדין של המכנסת נדוניא רבה הוא נלמוד מדין עולה עמו ואינה יורדת מק"ו יע"ש עוד שהוכיח כן ולפ"ז א"ש דברי הפ"מ והקה"ע אולם תמהני שלא ראו כל זה

הי"א על דעתי' דרב כו' ע' בפני משה מה שפי' ופי' דחוק למאד ובמראה הפנים כ' א"א להחליף הגירסא דא"כ מאי קמ"ל לר' יוחנן ועוד מאי משלה הא בשבת נמי חייב במזונותיה עכ"ל ודברי' תמוהים דהא הכא במשרה אשתו ע"י שליש עסקינן דנותן לה קביים חיטים ותני במשנה דאוכלת עמו ליל שבת וע"ז פליגי רב ור' יוחנן דמאן דמפרש אכילה תשמיש א"כ בליל שבת הוא אוכלת משלה מהקביים שנתן לה ור' יוחנן דס"ל אכילה ממש ס"ל דאוכלת משלו היינו מלבד הקביים שנתן לה צריך הוא ליתן אליה סעודת ליל שבת וז"ב ונכון בפשט הירו' והגירסא מהופכת. ומצאתי בחי' הרמב"ן לכתובות (דס"ד ע"ב) שכ' וז"ל אבל בירושלמי גרסינן שמעון בר בא בשם ר' יוחנן אכילה ממש ואמרינן עלה על דעתי' דר' יוחנן אוכלת משלו אלמא למ"ד אכילה ממש משלו הוא אוכלת עכ"ל מבואר שגם הוא מהפך הגירסא ודברי הפני משה תמוהים. ומתוך דברי המגדל עוז ה' אישות (פכ"א הי"א) הבנתי שמפרש דברי הירו' הללו דקאי על מניקה דמוסיפין לה מזונות אם היא רוצה יותר פליגי אם אוכלת משלו או משלה ופי' זה דחוק וגם להראב"ד לא יוצדק זה וכמ"ש בעצמו והנכון כמ"ש וכן נראה מהרמב"ן שמפרש כן

פ"ו ה"ה ישתבוק למועדא א"ל ר' זעירא גרמית יפסיד כו'. ע' פני משה אולם בא"ז ה' צדקה (סי' כ"ח) גרס ודמיתי יפסיד כלומר אם ימות הגבאי יפסיד המצוה אלו יתאכל כו' מלשון ותכל העבודה שיסיים המצוה ע"ש וכ"ה בהגמ"ר פ"ק דב"ב ע"ש שוב ראיתי שהביאו הש"ק

פ"ז ה"ו ר' בא בר כהן כו' נשים שאמרו כו'. עפ"מ וקה"ע שמחקו תיבת אחד לפי שלא יכלו לפרשו כמו שהוא לפנינו אולם לא ראו בשו"ת הגמי"י לה' אישות (סי' כ"ה) שהעתיק שם הגירסא אחד נשים שאמרו חכמים אין להם כתובה ואחד נשים שאמרו יוצאת שלא בכתובה כו' ולפ"ז א"ש הגירסא אחד. ולפ"ז נסתר פי' הפ"מ להלן בירושלמי ונראה הפי' כמו שפי' שם הקה"ע ועשו"ת מהר"ם מרויטינבורג (ח"ג סי' ש"י)

שם תרעה טריד סוטה אגף צריכה. בש"ק הביא בשם הרשב"א בתשו' (ח"א סי' א' נ"א) שפסק האיבעיא להקל והוא הניח בצ"ע דהא ס' סוטה להחמיר ע"ש ולק"מ דהא בירו' חשוב אותה כאן בין דברים מכוערים וזה הוי רק מדרבנן כמ"ש הפנ"י פ"ק דכתובות (ד"ט) וא"כ ס' להקל ומצאתי בשו"ת הגרע"א (סי' ק"א) שכ"כ והוא פשוט. ועבש"ק שהביא דברי הרשב"א (ח"א סי' א' רל"ז) דפיו על פיה משמע דאינה סוטה כדמשמע בירושלמי פ' המדיר וכ' הוא ע"ז וז"ל ותימה אדרבה כאן מפורש דתצא וצ"ע עכ"ד ולק"מ דהרשב"א קאמר דאינה סוטה רק הוא מדברים המכוערים דכן קחשיב אותה בירו' בין הדברים המכוערים ובזה לדידן לא תצא דאנן מפרשינן תצא מהרוכל ולא מהבעל. וגם דברי הירו' יש לפרש דלא תצא רק אם מוציאה תצא בלא כתובה כמו בעוברת על דת יהודית דתליא בהבעל אם רוצה להוציא ואף אם נאמר דמהירושלמי משמע דס"ל דתצא כשיטות השאלתות וכמו שהביא מזה ראי' בשו"ת מהר"ם בר"ב ( (ח"ג סי' ש"י) עכ"ז שפיר כ' הרשב"א דמהירושלמי מוכח דאינה סוטה רק הוא מדברים המכוערים וא"כ אף אם הירושלמי לשיטתו סובר דתצא עכ"ז לדידן לא תצא וא"ש

ה"ז הרי דדים הרי נוי באשה כו' הש"ק כ' וקשה הרי מתני' הוא בפ' אלו מומין דדין שוכבין כשל אשה ה"ז מומין בכהן וצ"ע עכ"ל ולענ"ד לק"מ דהא במשנה שם בבכורות (מ"ד ב') איתא שוכבין והיינו שהם שוכבין על בטנו וכמ"ש הרמב"ם (פ"ח מה' ביאת המקדש ה"ט) משא"כ כאן לא כ' דדין שוכבין והיינו דסובר דלענין נישואין הוי מום באיש כל שיש לו דדין אף שהם אינם שוכבין על בטנו דגם זה הוי שינוי. (וע' שבת (נ"ג ב') ומקרי מום כן נ"ל ברור ופשוט

ה"ח אתי עובדא קומי ר' ירמי' בכופיח כו' ואתיא דרב כו' הפני משה פי' כופיח שם מקום כו' ע"ש וביאורו אין לו מובן כלל ומתוך דברי ר' שמחה שבא"ז (סי' תשס"א) והובא ג"כ בתשו' הגמי"י ה' אישות (סי' ל"ג) הבנתי מתוך דברי הירו' כך דאותו עובדא בכופח והיינו שם שחין בבכורות (ע"ה ב') וכפאו ואתיא דרבנן כשהי' ודרשב"ג כשנולדו כלומר דהירושלמי פוסק הלכה כרבנן כשהי' וכרשב"ג כשנולדו דאז במומין גדולים כופין כן נ"ל מתוך דבריהם לפרש הירושלמי והוא נכון

פ"ח ה"א שמדעתו הבקירו. בשירי קרבן הקשה דא"כ גבי הפקר לעניים נמי נימא דחומרא היא לגבי בעה"ב שמא יחזור בו ועמ"ש בגליון הש"ס פאה (פ"ו ה"ב) ושניהם לא ראו שכבר העיר בזה המהרי"ט בחי' לכתובות דע"ה ע"ש מ"ש ליישב זה

פ"ט ה"ח תפתר שערב לו מן העכו"ם. בש"ק הניח בצ"ע לפמ"ש ביו"ד סי' ק"ס סט"ז דריבית מותר ע"י שליח לוקמי בכה"ג ע"ש. וע' גם מ"ש בש"ק גיטין (פ"ה ה"ב). אולם לפמ"ש בשו"ת הגמי"י לספר משפטים (סי' י"ד) להקשות למה לא מוקי בשלוה ממעות של צדקה ותירץ דלרווחא דמלתא נקט א"כ י"ל ג"כ קושיא הזאת והבן

שם ה"י אורחא דאיתתא כו' אלא כי אפשר כו'. ע' פני משה ומראה הפנים שדחק מאד בביאור הירו' וע' חי' הרמב"ן כתובות הובא בש"מ כתובות (פ"ט ב') דגרס בייא כשר יודי לי' וע"ש מה שהאריך בביאורו. וכן פי' הריב"ש שם ועח"י הריטב"א (ע"ד א') שפי' פי' אחר והפ"מ לא ראה

פי"א ה"א ואין חייבין בקבורתה כ' הפ"מ ודוקא אם נשבעה על כתובתה קודם שמתה אבל אם נשבעה עכשיו אין היורשין גובין כתובתה ועל יורשי הבעל מוטל לקוברה עכ"ל ותמהני למה כ' נגד פסק ההלכה המבואר בטוש"ע אה"ע סי' (פ"ט ס"ג) ע"ש

שם א"ל אין ש"מ מזכה כו'. בש"ק כתב וז"ל בש"ע ח"מ (סי' רנ"ג ס"כ) כתב וכן אם אמר ש"מ ש"ח שיש לי על פלוני תנו לפלוני זכה במה שיש בשטר כאלו כתב ומסר אע"פ שלא משך השטר. וכ"כ הר"מ פ"י מה' זכי' והרשב"א חולק וע"ש בהה"מ ואני תמה שבסוגיין מפורש דלא קנה וכדעת הרשב"א ולא ראיתי לא' מהראשונים שהביאו דברי הירושלמי כו' וצ"ע עכ"ל ואחרי המחילה הנה דברי' תמוהין דמ"ש דדעת הרשב"א הוא כדעת הירושלמי הוא מהתימה דהנה פלוגתת הר"מ והרשב"א הוא בש"מ שאמר תנו לפלוני ש"ח זה ולא אמר וכל שיעבודו דהר"מ סובר דבש"מ א"צ שיאמר וכל שיעבודו והרשב"א סובר שצריך שיאמר וכל שיעבודו אבל אם אמר וכל שיעבודו גם הרשב"א מודה דמהני כמבואר להמעיין בדבריו וש"ס מפורשת הוא בב"ב (קנ"א א') בההוא מלוגא דשטרא דהאחים אמרו והא לא משך והשיב ר"נ דדברי ש"מ ככתובים ומסורים דמי מבואר דבש"מ מהני אף שלא מסר וכתב רק שהר"מ פי' ההוא עובדא כשלא אמר גם וכל שיעבודו והרשב"א פי' כשאמר וא"כ מה ענין דברי הרשב"א לההוא דהירושלמי דסובר דכיון דצריך כתיבה ומסירה לכן לא מהני בש"מ. ובזה סרה התמי' מדוע לא הביאו הפוסקים ההוא דירושלמי משום דהוא היפוך ש"ס דילן ובודאי דנקטינן כבבלי וע"כ דברי הקה"ע תמוהים. ודע דגם כשלא אמר וכל שיעבודו מהני ג"כ להרשב"א בשאמר כל נכסי דגם שטרות בכלל בזה א"צ לומר וכל שיעבודו וכמ"ש הנמ"י בפ' מי שמת ובפ' הספינה ועכצ"ל כן גם להרשב"א דאל"כ יהי' תמוהין דבריו שבתשובותי' (ח"א סי' תתקי"ח) וכמו שהכריח הגידולי תרומה ( שער נ"א ח"ד סי' ח') ומוכרחין אנו לחלק בזה דאל"כ תקשי מההוא דב"ב (ק"נ ב') דשטרות אקרי נכסי וכמו שהכריח המל"מ פ"י מה' זכי' ה"ב ע"ש ובאמת הבעה"ת המחזיק בדעת הר"מ הוא הכריח מההוא דשטרות אקרי נכסי כדעת הר"מ ולהחולקים עכצ"ל לחלק כן בין אמר ש"ח לאמר נכסי וא"כ מבואר מכל זה דלא כהקרבן העדה דאין ענין דברי הרשב"א לההיא דירושלמי

שם ה"ב ובלבד מן השיפוי הא מאונס לא כו' הנה הרי"ף והרמב"ם השמיטו זה (ומה שנרשם בעין משפט מיי' פי"ח מה' אישות הכ"ו ליתא דלא נמצא שם כלל) וע' בשירי קרבן סוטה (פ"ג ה"ד) שכ' שלכן השמיטו אותן הרי"ף והרמב"ם לפי שאין צורך בו דהא לכך הפסידה מזונותיה משתבעה כתובתה בב"ד לפי שמחלה על מזונותיה וכיון דמחילה בטעות הוי לא גרעה משאר מחילות ממון שהם בטעות שאינן כלום כו' ע"ש. נראה שס"ל שהטעם דתובעת כתובתה בב"ד דאין לה מזונות הוא מטעם מחילה. והא ליתא כמבואר בכמה סוגיות וכמו שהוכיחו בהוכחות ברורות בישועת יעקב (סי' צ"ג סק"ג) ובקרבן נתנאל כתובות (פ"ד סי' ל') וע' בבית מאיר סי' צ"ג וא"כ לא הועיל כלום בתירוצו ומ"ש בישועת יעקב לתרץ דברי הרמב"ם הוא הנכון ע"ש

ה"ז שמענו שמוציא שמענו שכופין כו' בשירי קרבן כ' וז"ל כ' תוס' ר"פ המדיר דהירושלמי סובר דשייך כפי' בדברים ולא ידעתי איך אפשר לומר דבכפי' בדברים מיירי הא מעשין קאמר ואין עישוי בדברים וכ"כ תוס' ד"נ דמעשין דקאמר היינו בשוטים ע"ש עכ"ל ולא ידענא מאי קושיא הא התוס' כתבו שם דהאי דקאמר שם עשיתינהו בעי היינו בדברים וסיימו ומיהו מצינו עישוי שלא בדברים כגון אין מעשין אלא לפסולות עכ"ל. הנה מבואר מדבריהם דעישוי יוכל להיות בדברים. וכ"ה בהירו'