עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים רעט

ה"ח הוא שדוד אומר פדה בשלום נפשי כו' כי ברבים הי' עמדי כ' ביפה מראה שהרבים והם ראשי סנהדריות הי' בעזרו. וראיתי להש"ק שכ' ולא מצינו במקרא שיקראו החכמים רבים. ולק"מ ודברי היפה מראה צודקים דהנה במדרש שוחר טוב (מזמור ד') דרש רבים קמים עלי. רבים בתורה דואג ואחיתופל דואג אב ב"ד ואחיתופל כו' מבואר דפי' רבים גדולים בתורה ובספר התחי' והפדות לר' סעדי' גאון כ' ופתרון ורבים הם הנלוים והנבחרים ולא ככל רבים ההדיוטים כמו ורבים מעמי הארץ מתיהדים והם מעטים היקרים עכ"ל מבואר דצדקו דברי היפה מראה

פ"ג ה"ד מטרונה שאלה את ר' לעזר כו' ג' מאות כור מעשר בכל שנה כו' הקה"ע כ' שר"א כהן הי'. ותמוה מניין לו שהי' כהן וגם הא מעשר הוא ללוי. והן אמת שכן פי' ג"כ הידי משה במדבר רבה פ' נשא. אולם כבר תמהו עליו הסה"ד אות א' מח"ב ובביאורי הרד"ל לפרדר"א בבית צדיק ע"ש וכן תקשה ג"כ כאן על הקרבן העדה

פ"ו ה"ג בארץ הכנעני אלו בין החוי כו' הפני משה כ' בארץ הכנעני לאו כנעני ממש אלא אלו בין החוי דהא שכם אוי הוא דכתיב שכם בן חמור החוי וקרי לה על שם כנעני מבואר לדעתו דר"א פי' בארץ הכנעני הכוונה על אוי רק שקרא לה על שם כנעני. ודבריו תמוהים ודחוקים דמבואר הפי' דר"א מקשה זה על דברי ר' יהודא דאיך אפשר לפרש כפירושו הא דכתיב בארץ הכנעני וארץ חוי הוא ולא כנעני וכן כתיב בערבה וזה בין ההרים. וכן כתיב מול הגלגל ואלוני מורה ואין כאן גלגול ואלוני מורה אע"כ הכוונה כדפי' ראב"י ונראה דלשון רש"י בש"ס סוטה (ל"ג ב') שכ' בארץ הכנעני ארץ החוי הוא בניחותא אטעיי' לבעל פני משה והכוונה ברש"י דארץ החוי הוא בניחותא וארץ הכנעני הוא בתמי' והכוונה כתיב בארץ הכנעני והלא חוי הוא בניחותא וזה קושיא על דברי ר' יהודא וכן השארא וז"ב דלא כהפני משה

שם ה"ז והא כתיב ויבא המלך דוד הפ"מ והקה"ע כאן וביומא (פ"ג ה"ב) פי' דהקושיא קאי לר' אמי דאמר אף למלכי ב"ד לא היתה ישיבה. ולפ"ז יסתרו דברי ר' אמי בשם רשב"ל למה דאיתה במדרש שוחר טוב (מזמור א') דיש [ישיבה] במקום מלכות ב"ד [לבד] ולא בעזרה וכאן אמר ישב בתפלה. אולם ראיתי להרמ"ע בעשרה מאמרות (מאמר אם כל חי ח"ג סי' י') שכתב שם דמה דאמרינן אין ישיבה בעזרה כו' הוא משנבנה בית עולמים ע"י מלכות ב"ד אז נתחדשה ההלכה דיש למלכי ב"ד ישיבה ומקודם לזה לא הי' ישיבה ע"ש א"כ כאן קאי הקושיא על ר' חייא דגם לדידי' תקשה על דוד עצמו שהי' אסור לישב ולא קאי הקושיא על ר"ל וא"ש

פ"ט הי"א מכאן ואילך משל אוצר ע' מה שפי' הקה"ע ובשירי קרבן הוכיח מזה דלא כמ"ש הסמ"ע (סי' י"ד סקכ"ג) בשם הריב"ש דבלא יצא הנתבע חייב בדין א"צ לשלם יציאת התובע ע"ש ולפי מה שפי' בדברי הירושלמי הפני משה אין ראי' לדעת הש"ק ומוכח דהריב"ש פי' כפי' הפ"מ

הי"ב אבל עכשיו נפרעין ממנו וממשפחתו. השירי קרבן כ' דקשה דאמרינן לעיל פ"ז ה"ה ביבנה יצא קול ואמר אין לכם עסק בנסתרות וצ"ע עכ"ל ולק"מ דהתם הפי' על נסתרות שאין יודעין כלל וכבר עשו ופשפשו מה שבכוחם ועכ"ז לא ידעו ע"ז יצא הקול שאין לכם עסק בנסתרות ( (וע' כבוד חכמים בירו' פ"ז שם) משא"כ כאן מיירי בנסתרות שיכולים לידע והם מחפין עליו (ע' פני משה כאן) וא"כ אין כאן סתירה כלל וז"ב

מס' כתובות

פ"א ה"א הדא אמרת דלית רביעי כלום. בשיטה מקובצת לכתובות (ט"ו ב') כ' כלומר שאינה תקנה קבועה דהא היכא דבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום ע"ש ותמהני ע"ז דהא לעיל בירושלמי איתא על דעתי' דר"א במקום שב"ד יושבין בכל יום תנשא בכל יום כו' שלא לעקור זמנו של רביעי כו' ע"ש דמבואר דלר"א אף במקום שב"ד יושבין בכל יום אין נושאין יום לשיטות ר"א (וגם כאן קיימינן על דעתי' דר' אליעזר) וע' פ"מ ומראה הפנים שם וזה הוא היפוך דברי הרא"ה וגם א"כ איך פשוט הירושלמי דבתולה מן הנישואין וגם בוגרות או מוכת עץ אינה נשחת ברביעי אם הפי' כאן משום דב"ד יושבין בכל יום. ומה שייכות הוא להאיבעיא. ולא ידעתי אמאי לא פי' כפשוטו דלכן אינה קבועה משום דשמא בתולה מן הנישואין הוא או בוגרות דממוכת עץ לא חיישינן דשמא מוכת עץ הוא דלא שכיח כמבואר לקמן (פ"ב ה"א) וצ"ע וראיתי בשו"ת שואל ומשיב (ח"א סי' רפ"ז) ובציון ירושלים בכתובות (פ"ב ה"א) שכ' וז"ל וקשה לי טובא שהרי בפ"א ה"א אמר ע"ד דר"א בוגרות כו' ופי' הפ"מ דאין שוב ראי' מרביעי דשמא בתולה מן הנישואין או מכ"ע היתה ע"ש. ולפ"ז ממ"נ מאי ראי' מהא דיוצא בהינומא דהא דלמא מוכת עץ הוא ואין לומר כדמשני הכא דלא חשו לדבר שאינו מצוי דא"כ שוב ראי' מרביעי וכדאמר לעיל וצע"ג עכ"ל מבואר מדברי' שהבין דאין ראי' מרביעי שיכול להנשא ברביעי ועכ"ז אין לה טענת בתולים וכ"כ להדיא בשואל ומשיב ולכן הקשה קושיתו. אולם באמת הא ליתא דאדרבה הפי' דאין ראי' מרביעי דהיינו אף שהיא אינה נשאת ברביעי ועכ"ז כתובתה מאתים וכ"כ הפ"מ והקה"ע. גם עיקר קושיתו לק"מ דדוקא על מ"ע בעצמה אמרו שאינו שכיח אבל בוגרות ובתולה מן הנישואין ומ"ע בהצטרפו כולם י"ל דשוב שכיחו ומעיקרא לק"מ

ה"ב חונה בשם שמואל בשקל הקודש כו' ע"ש כל הסוגיא ופ"מ ומראה הפנים שם. והנה מה שהשיג שם על השדה יהושע דהכתובה אם הי' דאורייתא הי' התנאי קיים דהוי דבר שבממון זה אמת ומבואר כן בחי' הרמב"ן כתובות (נ"ז א') ובלח"מ (פי"ב מה' אישות ה"ו) אך עיקר פי' הפ"מ הוא דחוק ולא ראה דברי הרמב"ן כתובות (ק"ג ב') ששם הביא הסוגיא הזאת וביארה בדרך יפה דמקשה מדר' מנא אדר' ענא כו' ע"ש וגם מ"ש הפ"מ ויתור מעונה דהוא שם חכם לא נמצא בכל הש"ס שם חכם כזה ובחי' הרמב"ן שם מבואר דהגירסא משום הותנה היינו כיון שהתנה עמה כן וכתב לה כן פחות לכן אינה גובה רק מה שכתב לה

שם ואם מתה היא יורשה כו' כ' הש"ק יש לתמוה למה השמיטו הפוסקים דין זה כו' גם לא ביארו הפוסקים דין פיקח שנשא חרשת שאינה יורשה כו' ע"ש. ובמחכ"ת נעלם ממנו דברי הרמב"ם ( פכ"ב מה' אישות ה"ד) ובראב"ד שם וטוש"ע אה"ע (סי' כ' ס"ג) שמבואר שם הדינים האלו

ה"ד הבא על שפחה משוחררת מהו כו' ע' פני משה ומראה הפנים. הפי' שכ' בשם השדה יהושע הוא תמוה וכמ"ש הפ"מ וגם פי' הפ"מ היא תמוה מה שפי' האיבעיא לענין קנס ובאמת אינו ענין להך דהכא דהא בענין כתובה עסקינן וגם לשון ר' יודן וכי בקנס הדבר תלוי משמע שהוא קושיא. ומצאתי פי' נחמד בכפתור ופרח פ"ו דהאיבעיא לענין כתובה רק הגירסא הוא שפחה משומרת והיינו דתנן שפחה שנפדית יתירה על בת ג' שנים ויום א' כתובתה מנה ומקשה אם הוא משומרת מהו ופשיט דכיון שיש לה קנס כתובתה מאתים. ומקשה ר"י וכי קנס תלוי בכתובה ואמר ר"י תפתר האי ברייתא בפחות מבת ג' אבל לאחר ג' אפי' משומרת אין לה קנס ואמר ר מנא דלא אפשר דאם בפחותה מבת ג' ישראלית היא זה נכון. (ושוב נדפס ציון ירושלים רמז לזה) וראיתי בכפתור ופרח שם שכ' דתימה על הירושלמי דסובר דבתולה מן הנישואין יש לה קנס הא אנן נערה שנתארסה ונתגרשה תנן ולא מן הנישואין ע"ש ויש ליישב דמאי דתנן שנתארסה היינו לרבותא דאע"פ שנתארסה מ"מ לר"י הגלילי אין לה קנס אבל לדידן אפי' בתולה מן הנישואין יש לה קנס. וע' בפני משה בפ"א ה"ב והבן

פ"ב ה"ג וכן העדים שהעידו בין לטמא כו' בא"ז בתשו' (סי' תשמ"ה) גרס מבודין היינו והיינו שאמרו שמעושין הי' מתחילה לשקר והביא ראי' דאין נאמנין לומר שחתמו בשקר מדלא אמרו מבודין היינו וע"ש שגרס ההוא דאמר ר' יוסי תיכף אחר מימרא דרשב"ל והאריך בביאור הירושלמי

ה"ה אתמול אמרה טמאה יומא דין טהורה בערוך (ערך סמרון) הי' גירסתו אתמול אמרה טמאה אני סמרון טהורה ופי' סמרון הוא היום בלשון יון יע"ש

ה"ט אמרין בשם ר' יוחנן אשת לסטים כלסטים. בש"ק כ' וז"ל וגדולה מזו דמסיק אמרו בשם ר"י אשת לסטים כלסטים הרי דר"י כרב נשי גנבי כגנבי. ומכאן נ"ל ראי' לפסק הריטב"א שפסק כרב ודלא כלוי דהא ר' יוחנן קאי כותי' דרב עכ"ל ודבריו תמוהים דמאין מוכח זה דאם הי' ר' יוחנן אומר אשת גנבי הי' מוכח כן אבל באמרו אשת לסטים אדרבה נראה ההיפוך דסתם לסטים היינו לסטים מזוין והוי כההוא כלוי דאשת בן דינאי. וע' בש"מ שכ' שבן דינאי ליסטים הי' וא"כ באמרו אשת לסטים היינו כלוי ועכ"פ אינו מוכח להיפוך דפסק כרב וז"ב

שם אפי' קרוב וקטן כו' בש"ק כ' לא ראיתי להפוסקים שהביאו דין זה דקרוב וקטן כשר כו' וצ"ע ע"ש. והנה לא ראה שמובא הירו' הזה בשו"ת הרא"ש (כלל ב' סי' ה') ובא"ז בתשובה (ח"א סי' תשמ"ז) וע' בה"ה פ"כ מהא"ב שכ' דבנו ובתו נאמנים בין גדולים בין קטנים ועבדה ושפחתה צריכים להיות מסל"ת כו' מבואר להדיא דבנו ובהו קטנים נאמנים אף שהם קרובים. ובח"מ הביא ג"כ דברי הירו' הללו ולפ"מ שנראה מהר"מ דהאי מעשה קאי אקטן וכן פי' הבית מאיר דברי הש"ע א"כ מבואר כן להדיא בר"מ וש"ע

פ"ד ה"ח נמנו באושא שיהי' אדם זן את בניו קטנים כו' אמר עולא מתני' אמרה כן אם היתה מניקה כו' כ"ל מתוך דברי הירושלמי הללו דסובר דתקנות אושא היתה כוללות גם לקטני קטנים וע' במהרי"ט בחי' לכתובות דק"ו ע"ש ובהכי א"ש דברי הרא"ש בנדרים (ל"ו א') שכ' דתקנת אושא היתה לקטני קטנים ובראותי זאת נפלאתי דהא בש"ס כתובות (מ"ט) מבואר דתקנות אושא היתה בקטנים ובקטני קטנים הוא מימרא דעולא שם (דף ס"ה) וא"כ נראה דתקנות אושא לא היתה לקטני קטנים ושוב ראיתי בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' ע"ט) שתמה כן על הטאה"ע (סי' קי"ב) שגם הוא כ' דבקטני קטנים היתה תקנות אושא וכ' דגם בהגמי"י כתב כן ע"ש. ותמהני עליו שלא העיר מדברי הרא"ש הללו אך לפמ"ש י"ל דסמכו א"ע על דברי הירושלמי הללו וראיתי להבית הלל ביו"ד (סי' ) שכ' ואפשר שהרשב"א בתשובה פי' דברי הג"מ כמו שפירשם הרא"ש שם שטעם שזן את בני' הוא מצוה הוא דאיכא ולא חיובא כדתנן בפ' נערה מצוה לזון את הבנים קטנים ואפי' אם נאמר דכופין בע"כ הטעם משום צדקה והוי דומיא דשוקל את שקלו ע"ש. והוא תמוה דאיך אפשר שהרא"ש יפרש כך דא"כ תינח בנים אבל אשתו מאי איכא למימר דבזה ודאי חובה איכא ואף שכ' שם הרא"ש דבבנים מצוה הוא דאיכא ולא חובה כדתנן בכתובות כו' ובקטנים ליכא לאוקמי. דתקנתא