עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים רעח

לידה ופשיטא דלא שייך זה לענין גדלות א"כ ה"ה לפי' הר"מ. ובביאור הירושלמי י"ל לפמ"ש בשו"ת ת נ"ב מה"ק ( חאה"ע סי' ו') די"ל כוונת הש"ס לענין חטאת אבל מלקות אין לוקין ע"ש א"כ מתיישבין ג"כ דברי הירו' הנ"ל. גם י"ל לפי מה דאמרינן דבן סורר ומורה נידון על שם סופו וא"כ י"ל דאינו דומה לשאר איסורין דהמה איסור בעצם משא"כ בבן סורר ומורה דאינו אסור בעצמותו רק גזירת הכתוב שיהי' נידון על שם סופו וא"כ כשהקטן אינו ראוי לכך אינו איסור דלא הי' בזה גזה"כ ואינו דומה לאכילת חלב והבן. שוב נדפס שו"ת נודע בשערים. וראיתי במה"ת (חאה"ע סי' ר"ז) שפי' דברי הירושלמי עפ"י דברי הר"מ וכבר כתבתי שיש לפקפק בזה. עכ"פ נראה מדברי הר"מ דדוקא בבן סורר ומורה אם נקרע אח"כ גלי קרא דלא מהני ומשמע דבשאר איסורים לא אמרינן כן ולהכי תמהתי על הפרמ"ג בפתיחה כוללת לא"ח ( ח"ב סי' כ"ה) שכ' ואם טמא עצמו ונקרע ונמצא זכר אין לוקין עליו דאע"ג דה"ס שמה התראה כה"ג לא שמה התראה לכ"ע עכ"ל והוא מהתימה דמדברי הר"מ נראה להיפוך ושוב ראיתי בשו"ת שיבת ציון ( סי' פ"ט) שנראה שהעיר מהירושלמי על הנ"ב. ועשו"ת ח"ס ( חיו"ד סי' ט') וחח"מ (סי' כ"ה)

פי"ב ה"ב סנדל של עץ חבריא בשם רב הן שיהי' חובטין על עץ כו' כ' הפני משה והן שיהי' כו' תחתיתו של סנדל שהן מעמידין אבל על גבי' צריך שיהי' של עור. אולם הלשון הוא דאמר והן שיהי' משמע דקפידא הוא שיהי' לו חובטין של עץ והל"ל דדוקא החובטין יהי' של עץ דרשאי אבל ע"ג לא. אולם ראיתי בחי' הרמב"ן שבת (ס"ו א') שהביא הירושלמי הזה בזה"ל חבטיא של עור תמן אמרין כו' והוא שיהי' תרסיותיו של עור פי' חבטי' מה שהרגל חובט עלי' והיינו מבפנים מחופה עור ותרסיותיו עור וכ"ה בחי' הרשב"א שם וא"ש

ה"ג אמר לי' כן אנן אמרין לסתום אוירא כו' כ' הפני משה דלפיר"ח דבחלון המצרית קאמר צ"ל דאתיא הך דהכא דלא כר' אלעי דאמר שם דיכול למחות ובאמת אינו מוכרח לדייק כן די"ל דהר"ח פי' הירו' כפי' הי"א ההובא בחי' הרמב"ן לב"ב דנ"ח דהפי' הוא בניחותא דלסתום אוירא באפי' והיינו ההיא דר' אלעי וא"ש

פי"ג ה"ב וקשיא דר' כהנא על דר' יהודא כו' כמ"ד מאליהן כו' בשירי קרבן כ' קשה הא ר"י סובר תרומה בזה"ז דאורייתא כמפורש בבבלי פ' יוצא דופן וצ"ע עכ"ל. ולא ידענא מאי קושיא דהיכן מוכח דר"י ס"ל דתרומה בזה"ז דאורייתא אי משום דאיתא התם (דמ"ו ע"ב) קטן שלא הביא ב' שערות ר' יהודא אומר אין תרומתו תרומה לק"מ מזה על הירושלמי דאזיל בזה לשיטתו בתרומות (פ"א מ"ג) דגורס שם ר' יהודא אומר תרומתו תרומה וכמו שהאריך בזה הר"ש שם דמוכח כן מהירושלמי שם. וע' ביאורי הגר"א שם ואם ממה דאיתא התם (דמ"ז א') דעיסה שנדמעת כו' חייבת בחלה י"ל דס"ל דנהי דחייבת בחלה דאורייתא עכ"ז בתרומה ס"ל דהוא דרבנן וכדס"ל לרבנן דבי רב שם וכ"ה שיטות הירושלמי ולא קשה כלל ועמ"ש בשו"ת עדות ביהוסף (סי' י"ד ענף ז') והבן

פי"ד ה"א אפי' אשם תלוי אין בה כו' ע' בשירי קרבן שתמה על הר"ם למה פסק שקידושי חרש אינן מה"ת הא בש"ס יבמות (קי"ג א') איכא ב' לישני והר"מ פוסק כל"ב וגם ר"א סובר כן ע"ש ולדעתי י"ל דהר"מ סמך א"ע על הסוגיא דשבת (קנ"ג ב') ששם מבואר דקיי"ל כרבנן וכמ"ש התוס' שם וגם הא אי נימא דקידושי חרש הם סד"א היינו משום שספק שמא חייבים במצוות וכמ"ש רש"י שם. והנה בש"ס חגיגה (ג' א') מבואר שם בלא מחלוקת דחרש פטור ממצוות ולהכי כ' הר"מ וכל הפוסקים דקידושי חרש הם דרבנן וראיתי בשו"ת מהרי"מ מווארשא (חאה"ע סי' כ"ז) דהש"ג שפסק בשבת דנותנין לקטן היינו משום דס"ל כר"א ע"ש ולענ"ד אינו מוכרח לומר כן ומ"ש דנותנין לקטן י"ל דס"ל כדעת רש"י ההובא בתוס' ע"ז (ז' א' ד"ה ב"ש) ובר"ן שם בשם הרי"ף דבשל ד"ס קיי"ל כאיכא דאמרי בתרא ולכן כיון דהאיכא דאמרי בתרא ס"ל דגם לרבנן יהבינן לקטן דחרש אתי לאחלופי לכן פסק כמותן וכל הפוסקים ס"ל דקידושי חרש המה רק מדרבנן. וראיתי להעיר ע"ד הפנ"י בגיטין ( ע"א א' ד"ה אמר ר"ז) שכ' וז"ל אמנם ראיתי שהרמב"ם ז"ל כ' בה' עדות דעשרה פסולין לעדות וקחשיב חרש בהדייהו ויהיב טעמא לכולהו מהיכא מימעטו ובחרש לא כ' שום טעם וכן הא דחרש אינו שייך במצוות נמי לאו הלכה פסוקה דבמס' תרומות בירושלמי מייתי תנאי דחרש שייך בכל המצוות וקידושיו קידושין גמורין ובתלמודא דידן נמי מצינו ביבמות דאשת חרש לר"א חייבין באשם תלוי כו' עכ"ל. והנה מ"ש דהר"מ לא יהיב טעמא למה חרש פסול לעדות תמהני עליו דלהדיא כ' הר"מ בה' עדות (פ"ט הי"א) החרש כשוטה שאין דעתו נכונה ואינו בן מצוות עכ"ל הרי שכ' להדיא שהטעם משום שאינו בן מצוות. ומ"ש דלאו הלכה פסוקה הוא הנה אצלינו הוא הלכה פסיקה דחש"ו פטורים מכל המצוות ואנן לא קיי"ל כר"א וכמ"ש למעלה. ודברי הירושלמי ממס' תרומות פ"א שהביא דקידושיו קידושין גמורים אף דאיזה אחרונים פירשו דמיירי לענין קידושי אשה עכ"ז העיקר דמיירי לענין קידושי אפר פרה עת"ג (סי' קכ"א סק"ה). [וע' מ"ש ה"ג מהרי"ש בהקדמתו לפתחי תשובה אר"ע וז"ל ואני תמה על הגאון כב"י והנמשכים אחריו איך אפשר לטעות בזה שקאי על קידושי אשה לא יפול הלשון קידש בינו לבין עצמו או בינו לבין אחרים רק שקידש לפני עדים או שלא בפני עדים עכ"ל והא ליתא דהא הכוונה לפי שיטתם שיהי' אחרים עומדים על גבי' וילמדו אותו. (ע' ישועת יעקב סי' קכ"א סק"ד) וא"כ שפיר שייך הלשון לפני אחרים] וע"כ דברי הפנ"י המה תמוהים

פט"ו ה"ט הוא אמרה על מטתו מת כו' עמ"ש הפני משה וע' בא"ז (ה' עגונה סי' תרצ"ג) שגרסתו היתה היא אומרת במלחמה ואינו על מטתו מת סבורה היא להתיר א"ע והיינו דמותרת. שמה שאמרה במלחמה שהוא סבורה שבזה תהי' מותרת ביותר ולפי שאנחנו יודעים שלא הלך במלחמה אנו אומרים שאמת שמת רק על מטתו מת יעו"ש באורך

ה"ט קידש א' מה' נשים כו'. ע' בפני משה דמיירי בקידושי ביאה דקנסוהו חכמים כו'. וכ"ה בבבלי (דקי"ח ע"ב) ומצאתי בבעל העיטור אות ק' קידושין ד"ח ע"ב) שנראה שגירסתו היתה בירושלמי בשינוי ממה שלפנינו וז"ל וה"ג בירושלמי בד"א שקידשה בשטר אבל בכסף נותן גט וכתובה לא' וגט וכתובה לא' ומסתברא דלא גרסינן בה' ביאה ואם קידשה בביאה קנסוה חכמים ונותן כתובה לכ"א עכ"ל והן אמת שצל"ע ע"ז מירושלמי ב"מ ( פ"ג ה"ג) שאיתא שם אמר ר' אילא אף אנן תנינא ואמר הוא גזילה הוא בעילה היא מלוה (כלומר דבכולהו פליג ר"ט עם ר"ע) וא"כ מדמכנה לדינא דהמשנה בלשון בעילה ש"מ שמיירי בקידושי ביאה וכדמוקי בש"ס דילן וצע"ק

פט"ז ה"ג אע"פ שיש סימנין בגופו ובכלי' ולא כן תני כו'. ע' בישועות יעקב באה"ע (סי' ז' ס"ק כ"ב) שכ' שהירושלמי הלז נראה שנעלם מכל האחרונים וגם מדעת הקדמונים. ע' בראב"ד הובא בש"מ לב"מ כ' שם שאין שייך סברת עשוי' להשתנות זולת בשומא ולא בשאר סימני הגוף ועשו"ת גבעת שאול ונעלם עהם הירושלמי הלז עכ"ל ובאמת חלילה לומר כן על מאור עינינו הראב"ד שנעלם ממנו דברי הירושלמי ונראה שפי' הירושלמי כמו שפי' השירי קרבן דהירושלמי מיישב דלא קשיא מהמשנה על הברייתא דמתני' מיירי בסימנין העשויין להשתנות והברייתא איירי בסימנין שאין עשויין להשתנות רק שהשירי קרבן חילק בין מובהקין לאין מובהקין ולהראב"ד החילוק בין שומא לשאר סימנין וא"כ א"ש דברי הראב"ד והאחרונים. ועשו"ת משכנ"י חאה"ע (סי' ט') שכ' ע"ד הירושלמי הללו וז"ל משמע להדיא דס"ל דסימנים דאורייתא רק משום דסימנין עשויין להשתנות ואיירי בשומא וכיוצא בה עכ"ל הרי שפי' דברי הירושלמי דמיירי בשומא. אולם לפמ"ש בביאור הירושלמי א"ש יותר

(שייך לעיל לפ"ד הט"ו) אע"ג דר' יהושע אמר כו' וכ"ה בקידושין (פ"ג הי"ב) וראיתי להיד המלך (הא"ב פי"ח ה"א שכתב והנה מלתא זו דהירושלמי נאמרה ונשנית בלא טעם כו' ע"ש ונעלם ממנו ש"ס יבמות (דמ"ה ע"א) דאיתא התם דין הזה ומייתי לה בק"ו מאלמנה לכה"ג ע"ש וכ"ה דברי הירושלמי וז"פ

מס' סוטה

פ"א ה"א ר' יוחנן אמר כי יסיתך אחיך כו' מתיחד אדם עם אמו ודר עמה כו'. המל"מ (פ"א מה' סוטה ה"ג) כ' שטעם הירושלמי דמקנין לשנים כאחד דה"א כיון דאינו אסור ביחוד לא תאסר וסיים שם שוב זיכני ד' ומצאתי בירושלמי באותו פרק על המ"ד דמקנא לה ע"י אביו ובנה ההוא דאמר ר"י כי יסיתך כו' מבואר הדבר כמ"ש דמה דאיצטרך לומר דמקנא ע"י אבי' הוא משום דליכא איסור יחוד וכן מה שבעי לה מהו שיקנא משנים עכ"ד. אולם באמת אין התחלת ראי' מהירושלמי הזה דזה תורף דברי הירושלמי דמקשה ע"ד ר"י בר"י דסובר דמקנא לה עפ"י עצמו דא"כ אין לדבר סוף דמי שיתקוטט עם אשתו יאמר שקינא לה מאיש פלוני והיא שלא ידעה מאותה הקינוי תסתתר עמו ותאסור ומקשה הירושלמי דמה לה באמת להתיחד עם אותו האיש דהא יחוד אסור מה"ת רק הקושיא הוא לר"א דסובר דמשקה לה עפ"י עצמו וא"כ יקנא לה עפ"י שנים ואח"כ יאמר שנסתרה עם אותו האיש אח"כ אמר דגם על ר"י בר"י קשה דהוא יאמר שקינא לה מאבי' ומותר' להתיחד עם אבי' כדאמר ר"י וא"כ אין ראי' להמל"מ דהטעם דה"א כיון דאינו אסור ביחוד לא תיאסר דז"א דנה דהביא דברי ר' יוחנן הוא בכדי שתקשה גם לר"א דיאמר שקינא לה מאבי' וז"ב. ומש"ש המל"מ ע"ד הב"י (סי' קע"ח) כבר מחקו הב"י בבדק הבית ומש"ש ע"ד הירושלמי באמת הוא ט"ס בירושלמי וכמ"ש המראה הפנים

שם נתייחדה עמו בפני שנים כו' בש"ק כ' עמ"ש בהגמי"י לה' אישות (סי' כ"ח) דאף אם ב' עדים ראו כיעור אפי' בזאח"ז כמאן דחזי בב"א דמי כו' וכן משמע מהא דגרסינן בירו' פ"ק דסוטה נתיחדה כו'. וכ' הש"ק דתימה דאדרבה מהכא משמע דאפי' לענין כיעור לא מצטרפינן דהא פשוט לן מדר"ל בן תודאי דאין זה יחוד כו' וצ"ע עכ"ל ותמהני עלי' שבמח"כ לא נזכר מדברי הב"י בח"מ (סי' ל' ס"ז) שהביא גירסת הירו' או ייבא כהדא אין מקבלין כו' והיינו דשאל האיבעיא בנסתרה בע"א בשחרית כו' אם נפשטה מנתייחדה כו' ומסקנא כו' דאיתא דאין זה עדות או דנפשטה מההוא דר' יהושע בן קרחה כו' וע"ש בב"י באורך מ"ש לבאר דברי הירו' ומ"ש עליו בשו"ת ר"א ן' ששון (סי' י"ז) ובשו"ת זכרון יוסף חאה"ע סי' ז') ע"ש. דלפ"ז א"ש דברי ההגמי"י. וגם מ"ש הפני משה לפרש בלשון מאחר שהוא איש והיא אשה דהוא לשון יתר והוא בלשון הקינוי הנה מבואר בב"י שם דאף שהוא אותו האיש ואותה האשה עכ"ז אין מצטרפין ולא הוי שפת יתר כלל: