עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים רעו

הבנה דכיון דהתורה האמינה לאביו על בתו כשהוא קטנה מאת בתי נתתי לאיש א"כ מדוע יהי' נגד החזקה. אך לא ראה דברי הרמב"ן בחי' ליבמות (דק"ו ע"ב) שפי' דהתם הוחזקה בא"א ודאי ואפי' בא עליה מ"מ יש לחוש שמא זה מוציאה מתחת בעלה שיבא אחרי' אבל הכא שאין כאן אלא גט מזה או שכונסה אין לחוש שהרי אם יבאו עדים יוצאה מידו של זה

ה"ו ר' אבין בעי ובנו לכל דבר אפי' לפ"ו ולשני' כו' ע' בשירי קרבן שתמה על רמ"א באה"ע (סי' א') שפסק בממזר דקיים פ"ו והכא איבעיא דלא איפשטא. ומהתימה ממנו אחרי שראה שהרשב"א בחידושיו כתב כן. וכן ראיתי להריטב"א שכתב כן וכ"כ הרב המאירי כמו שהביא בשמו הברכ"י (סי' א' סי"ב) שכן היתה גירסתם בירושלמי א"כ מה לו כי יזעק על הרמ"א ומ"ש שהרשב"א לפרש דברי הירושלמי בא. לא ניתן להיאמר כלל. וע' בברכ"י שכ' שנוסחתינו בטילה אחרי שהראשונים לא גרסו כן וא"ש דברי הרמ"א. ומה שהקשה על הגירסא דלשני' דאמאי נקט טפי שני' מכל עריות שבתורה. י"ל דהיינו יכולים לומר כיון דהוא זרע פסול לא גזרו חכמים בו איסור שני' דאינו זרע כשר בלא"ה להכי אשמעינן דבזה ג"כ גזרו גזירתם ומכ"ש בעריות שבתורה דבזה בודאי אסורין וז"פ

פ"ג ה"א אמר לו עבור על ד"ת כו' ע' בשירי קרבן שכ' קשה הא ודאי שפיר קא חליץ דאתי עשה דיבום ודחי ל"ת דאלמנה כו' וצ"ע עכ"ל ולדעתי י"ל זה לפי שיטות הירושלמי לעיל (פ"א ה"א) דמדאורייתא חייבי לאוין אינם עולים ליבום והי' מהראוי שגם לא יעלו לחליצה ורק יבמתו ריבה לחליצה א"כ י"ל דהריבוי הוא רק לשאר חייבי לאוין אבל לאלמנה לכה"ג דכתיב לא יקח ומשמע אפי' קידושין (כשיטות אביי בקידושין דע"ח) ואם קידש לוקה א"כ אם נימא דחליצה הוי קנין כמו קידושין א"כ עושה איסור בהחליצה וע"כ אסור לחלוץ ומוקמינן הריבוי לשאר חייבי לאוין דבהם אם קידש אינו לוקה ולא באלמנה לכה"ג דעושה איסור בהחליצה ולכן הקשה שפיר אמר לו עבור על ד"ת. ובזה י"ל מה שבירושלמי פ"ק אמרינן אחרי דאמרינן יבמתו ריבה לחליצה איבעיא אלמנה לכה"ג מהו ודחק שם הפני משה דלית לי' דרשא דיבמתו והוא דחוק ולהנ"ל א"ש דאפי' אם אית לי' הדרשא דיבמתו מ"מ איבעיא לי' משום דס"ל דחליצה קנין והוי כמו הקידושין וא"כ מסתברא דלא קאי ע"ז הריבוי. ובזה י"ל מה שהקשה שם השירי קרבן דהא מתני' היא אלמנה לכה"ג חולצת וע"ש מה שדחק בזה. ולהנ"ל י"ל דהאיבעיא הי' די"ל דהמשנה ס"ל דחליצה פוטר והוא ס"ל דחליצה עושה קנין. ובמ"ש י"ל מה שהקשה הש"ק ביבמות (פ"ו ה"ד) על מ"ש התוס' ביבמות (ס"א א' ד"ה כה"ג) שכ' דאשמועינן דחולץ דסר"א דמשום בזיון לא תחלוץ קמ"ל. והקשה השירי קרבן דהא כבר תני לה ברישא ועוד היכי סד"א דמשום בזיון לא תחלוץ ע"ש ולהנ"ל י"ל דה"א דהא דחייבי לאוין צריכין חליצה הוא מריבוי דיבמתו ועל אלמנה לכה"ג לא קאי כיון שעושין לו בזיון וקאי על שאר חייבי לאוין. ומ"ש הש"ק דכי חמיר כבוד כה"ג מכבוד הת"ח. י"ל דהוי אמינא דחמיר דהא כ' התוס' בסוטה (מ"א ב' ד"ה מצוה) דמצות כיבוד המלך הוא מוטל גם על הת"ח ועכ"ז כבוד הכ"ג חמיר משל מלך דהכ"ג אינו עומד לפני המלך אלא המלך עומד לפני הכ"ג כמ"ש הר"מ (פ"ב מה' מלכים ה"ה) קמ"ל דלא וגם בכ"ג חולץ. ומ"ש הש"ק דמ"מ שמעינן לה מרישא לק"מ דדרך התנא לאשמועינן אגב דין אף שכבר שנאו במקום אחר וכמ"ש התוס' בברכות (ד"ב א') וכ"כ התיו"ט (בפ"ו מ"ד) אחרי שהביא דברי תוס' אלו וז"ל ועמ"ש בריש ברכות וכוונתו למה שכתבתי. ובדרך אגב אעיר על מ"ש התפארת ישראל בסנהדרין (פ"ב ציון כ') על מש"ש במשנה ר' יהודא אומר אם רצה לחלוץ או לייבם זכור לטוב וז"ל דס"ל דיכול למחול על כבודו ואפי' שלא במקום מצוה כנשיאת אלמנה והלוית המת דמתיר לקמן במשנה עכ"ל ושגה בזה ונעלם ממנו ש"ס מפורש בסנהדרין (די"ט ע"ב) דמקשה הש"ס על ר' יהודא והא אמר רב אשי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ומתרץ מצוה שאני מבואר להדי' דגם לר' יהודא אין המלך יכול למחול על כבודו אלא הכא משום מצוה שאני. ומה שהביא התפארת ישראל ראי' מנשיאת אלמנה לא מוכח מידי דלר' יהודא אין זה כלל בזיון מה שהמלך נושא אלמנתו והרי הר"מ בפי' המשנה והרע"ב פסקו באמת בזה כר' יהודא ומ"ש מהלוית המת גם זה מצוה ודברי התפארת ישראל תמוהים

פ"ד ה"א ובדמים ר' יהודא אומר מטמא מעל"ע כו' הפלוגתא הזאת הובאה ג"כ בתוספתא נדה (פרק א') וראיתי שם בפני זקן שכ' וז"ל לא ידעתי מהו אם סובר דמעל"ע בעוד שהיא עכו"ם לא מיטמאה פשיטא ואם כבר היתה גיורת מה חילוק יש בין גיורת לישראלית עכ"ל ובמח"כ לא ראה שהפלוגתא הזאת הוא ג"כ בש"ס בבלי בכתובות (ל"ו א') ופי' שם רש"י דראתה בו ביום דם דר"י ס"ל דיה שעתה דכיון דלא אפשר לקיים בה טומאת מעל"ע דבהמעל"ע עדיין היתה עכו"ם לכן גם מפקידה לפקידה אינה מטמאה ור"י ס"ל דמטמאה מעל"ע כלומר בתורת מעל"ע משעת הטבילה וכן פירשו שם התוס' והרא"ש והריטב"א ובשיטה מקובצת פי' שם דאפי' אם ראתה אחר מעל"ע אינה מטמאה למפרע דטומאת מעל"ע גזירה דרבנן היא ולא גזרו בגיורת רק משעה שתראה ואילך. וראיתי להשירי קרבן שכ' וז"ל וקשה למה תהא מטמאה מעל"ע דאימור כותלי בית הרחם העמידוהו הא מיהת אין הנכרי מטמאה כנדה ואין כאן שום טומאה ועוד קשה דהא בלא"ה טמאין הטהרות שנגעה בהן דקיי"ל דגזרו על העכו"ם שיהי' מטמאין כזבין לכל דבריהם ואפשר דנ"מ דעל טומאת עכו"ם אין שורפין תרומה משא"כ בטומאת מעל"ע עכ"ל. ובמחכ"ת דברי' תמוהים דקושיתו הראשונה שהקשה דלמה תהא מטמאה כו' לק"מ ונעלם ממנו מ"ש רש"י דגם אחר הטבילה אינה מטמאה כיון דאי אפשר לקיים בה גזירת מעל"ע ומ"ש דבטומאת מעל"ע שורפין תרומה הוא תמוה דהרי בטומאת מעל"ע אין שורפין כמבואר בש"ס נדה (ד"ו ע"ב) וברמב"ם המו"מ (פ"ג ה"ט) ובטומאת עכו"ם מבואר בת"כ (פ' מצורע) בפרשה זבים דשורפין עליהן וכ"ה בתוספתא זבים פ"ב וער"ש שם. אולם י"ל קושיתו דנ"מ בגיורת פחותה מג' שנים ויום א' שאז לא גזרו עליהם כמבואר בש"ס ע"ז (דל"ז) ובר"מ (פ"ב מהמטמו"מ) ולענין דמיה מטמא למפרע מעל"ע כשראתה ב' פעמים ונראה דלכן השמיט הר"מ הך דינא כיון דאין כ"מ רק לענין תינוקת כשראתה ב' פעמים שזה לא שכיח. ומה שהקשה השירי קרבן עוד על עבדים דהא אף שאינם משוחררים מטמאים בזיבה ע"ש הי' נראה מזה לסייע לגירסת הילקוט פ' מצורע (רמז תקס"ז) דגרס עבדים משוחררים ע"ש. אך לא נראה כן ע' בנה"כ ביו"ד (סי' א') ובעיקר קושיתו נראה דפלוגתתן הוא רק בגיורת ולא בעבדים ולכן אמרו בירושלמי שם דיה שעתה ולא שעתן דקאי רק על גיורת וכ"ה בתוספתא הפלוגתא רק בגיורת ולק"מ ולפמ"ש הגן המלך (סי' ק"א) דשפחה אינה מטמאה רק מאסמכתא א"ש אך דברי' תמוהין וכמ"ש הס"ט ביו"ד (סי' קפ"ג סק"א) ע"ש וע"כ הנכון כמ"ש לעיל

פ"ו ה"ד בוגרות כלו בתוליה במיעיה כ' הפני משה כלומר שנתמעטו קצת. לא ידעתי מדוע כ' שנתמעטו קצת ולפי המבואר בפוסקים כלו בתוליה לגמרי. וע' כתובות (פ"א ה"א) בוגרות כחביות פתוחה היא ועמ"ש הרשב"א בתהה"א (בית ז' שער א') והרא"ה בבדק הבית ובמשמרת הבית שם והבן

ה"ו נשאת לחמישי וילדה מהו תחזור על רביעי אומרים לה שתיקתיך יפה מדיבורך. ראיתי להיד המלך ה' אישות (פט"ו הי"ד) שכ' ע"ד הירושלמי הללו וז"ל ובגמרא דילן אדחי טעם זה ומסיק דטעמא הוא משום דהשתא הוא דבריית ומהתימה על תלמוד ירושלמי דלשיטתו קיימא קושיות גמרא דידן דאם הוא שתק אנן מי שתקינן לי' ונמצא הגט בטל ובניה ממזרים וצ"ע עכ"ל ולענ"ד לק"מ והוא בהקדם מה שראיתי בחי' הריטב"א יבמות (דס"ה א') שכ' וז"ל אמר רב פפא השתא הוא דבריית פי' בתוס' דהכא לא מצי לקלקלה משום דיכולה למימר השתא הוא דבריית ומש"ה התם דבאיילנות ליכא למימר השתא היא דבריית כו' ורש"י ז"ל פי' אלא אמר רב פפא כו' ע"ש מבואר מדבריו דשיטת התוס' דלא גרסי אלא והיינו דלח חזרו מהא דאמרינן לה שתיקתך יפה מדיבורך דבאמת אינו יכול לקלקלה דאמרינן השתא הוא דבריית רק אם תתבע כתובתה לומר דגם מעיקרא היתה בריאה אמרינן לה שתיקותך יפה מדבורך דלפי דבריך א"כ יכול לקלקלה וע"כ תשתוק ולא תתבע הכתובה ולפ"ז א"ש דברי הירושלמי דגם הירו' ס"ל כש"ס דילן ואמרינן לה שתיקתך יפה מדיבורך. ובזה א"ש מה דקשה על הירושלמי דהא שם אמרו לעיל הטעם דאם נשאת לרביעי וחמישי ולא ילדה דאין יכולים הראשונים לחזור עליהם דאמרינן השתא הוא דנתעקרה א"כ אמאי לא אמרו גם הכא הטעם דהשתא הוא דאברית. ולפמ"ש בביאור הירושלמי א"ש דגם כאן הכוונה כן רק דנקט לה ביתר שאת דאמרינן לה שאם תדבר אז תקלקל ובאמת אינו יכול לקלקל דאמרינן השתא הוא דאברית וא"כ אינו מגיע לה כתובה וא"ש

פ"ז ה"א א"ל הרי עבדי מלוג כו' משלך נתנו לך כו'. ע' בפני משה שכ' משלך נתנו לך כלומר בעבדי צאן ברזל דלאו מדאורייתא אכלו כדמסיק בדין הוא שלא יאכלו דהרי הם לאו כשלו ממש אלא הואיל וחייב באחריותן קתני וכן אמר רב ספרא בבבלי שם כו' ולפ"ז לא תירץ ר"א כלום לר' יוחנן וא"כ הודה ר"א לר"י כיון שלא מצא מענה וא"כ איך מבואר אח"כ בירושלמי דעדיין הוא מחלוקת וגם הדבר הוא תמוה דעבדי צאן ברזל לא יאכלו מדאורייתא הא הוא חייב באחריותן ופשיטא דאכלו מדאורייתא עבור זה ואין זה דומה להא דמבואר בבבלי יבמות (ס"ו ב') דהתם קאי כשגירשה והוא רוצה ליקח הנכסים שלה וע"ז אמר דהדין עמה דאין לו עליהן כ"א חיוב אחריות וכשרוצה ליקח אותן הדין עמה אבל לענין אכילת תרומה בודאי דמה"ת הן אוכלין בשביל חיוב אחריות. האמנם מצאתי בתמים דעים להראב"ד (סי' רל"ט) שגרס אמר לי' ר' אליעזר הגע עצמך כו' ונ"ל פירושו דר"א אמר לר"י על מה שהקשה לו דהלא גם עבדי מלוג מכוחו הן אוכלין בתרומה ועכ"ז אינן מכורין כשמכרן ה"ה בנכסי צאן ברזל אע"ג דהן אוכלין בתרומה מכוחו לא יהי' מכורין ותירץ לו ר"א דאיני דומה דבשלמא נכסי צאן ברזל דהן אוכלין מדאורייתא בתרומה שפיר י"ל דגם אם מכרו אינן מכורין כיון דחזינן דיש לו כח להאכילן בדאורייתא בתרומה משא"כ בנכסי מלוג דרק מדרבנן הן אוכלת בתרומה ומדינא לא הי' להם ראוי לאכול כלל בתרומה א"כ י"ל דכיון דרק מדרבנן הן אוכלין הן אמרו והן אמרו כנ"ל לפרש דברי הירושלמי

פ"ח ה"ב אמר ר' מתני' משחררין לו שפחה כו' בשירי קרבן תמה ע"ז וגרס משיאין לו שפחה ולפ"ז מוכח דעמוני מותר בשפחה ולא כהחלקת מחוקק (סי' ד') שנסתפק בזה וכבר תמה עלי' השער המלך (פט"ו מהא"ב) מדברי הירושלמי הללו ובישועת יעקב העיר ג"כ על הח"מ כן. ומ"ש הישועות יעקב דהרשב"א גרס ג"כ משיאין הוא תמוה דהרשב"א גרס משחררין לו וכמבואר בחי' הרשב"א יבמות (דע"ז ע"ב) ע"ש

ה"ג הוו להון לנשים לקדם כו' ע' במראה הפנים שכ' דאף שהקושיא שעל עמוני במקומה עומדת מ"מ הואיל וכללם הכתוב בחד קרא דרשינן הכא לתרווייהו ע"ש. וקשה לי דהא קיי"ל דכל מקום דאיכא