עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים רעד

דהיכא דהוי דשיל"מ ע"י זמן אינו בטל אף באינו מינו וא"ש

ה"ב מ"ד נשענין בבריא מ"ד דאין נשענין בתש. הנה בהג"א פ"ה דביצה איתא ולהשען בבריא מותר כו' ע' שו"ת מנחת יהודא חא"ח בסופו בהגהותי' על הג"א שם שהביא גירסא ולהשען בכדי מותר בתשמיש אסור כו' ע"ש והביא בשם היש"ש לחלק בין בריא לתש וכ' אפשר דכ"ה הגירסא בהג"ה הנ"ל. ומה דמספקא לי' פשיטא לי דכן הוא הגירסא להג"ה הנ"ל דהא מקור הדברים הוא מהא"ז ומבואר בא"ז (ה' יו"ט סי' שס"ו) שהביא הירושלמי לחלק בין בריא לתש. וראיתי במראה הפנים שכ' כל האי שקלא וטריא דהכא לא קיימי אלא כדגרסינן בבבלי פ' מי שהחשיך דקנ"ד גבי אביי אשכחא לי' לרבה דקא משפשף לי' לברי' אגבה דחמרא א"ל קמשמש בבעל חיים אמר לי' צדדין הן וכו' ומסיק הש"ס לבסוף והלכתא צדדין אסורין צידי צדדין מותרין עכ"ל ולא ידעתי מדוע דחה דברי הירושלמי מהלכה הלא ההם בבבלי מיירי בתשמיש והכא מיירי בלהשען וע' בא"ז שם שאחר שהביא דברי הירושלמי סיים אבל שימש להשתמש באילן או בהמה אפי' בבריא אסור כההוא דפ' מי שהחשיך כו' ע"ש. וע' ביש"ש (פ"ה דביצה סי' ו') ומ"א (סי' של"ו ס"ק ט"ו) שפסקו כן לחלק בין בריא לתש

שם מכות ביו"ט ואין מכות בשבת. ע' בקה"ע ופ"מ מה שפי' ולפ"ז תקשה דהא זה הוי מקולי שבת וחומר יו"ט ולא הוה כמו אידך דמייתי ותו דהא הטעם דאין מלקין בשבת משום שחייב סקילה וכבר קחשב זה. וע"כ נראה העיקר כמו שראיתי להרב המאירי בחידושי' לביצה (דל"ז) שהעתיק מכות בשבת ואין מכות ביו"ט ופירש דיש חילוק מלאכות בשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט. ודע דהירושלמי הזה איתא ג"כ במגילה (פ"א ה"ו) דמקשה על המשנה דאין בין כו' דהא איכא סקילה ומשני דלא חשיב רק החילוקים שביניהם באוכל נפש ומזה קשה לי על התוס' מנחות (דל"ב ע"א ד"ה תפילין) שהוכיחו דלא איירי בהמשנה בדברים הכתובים מדלא קחשיב סקילה במשנה אין בין יו"ט לשבת ע"ש והוא מהתימה איך העלימו עיניהם מדברי הירושלמי במגילה וכאן ומדתירצו בירושלמי דלא קחשיב רק דברים שיש בהם אוכל נפש משמע דס"ל דאפי' דברים הכתובים קחשיב במשנה שלא כדבריהם וצ"ע

ה"ח כהדא גמלייל זוגא אוקרי' חד סרקיי כמהין אתא שאל לר' מנא א"ל קבלין בגו מגוריין דידך כו' פי' הקה"ע בגו בתוך בית מגורך והפני משה פי' קבלן אותן מחמת שהוא שכן שלך. וע' בחי' הרב המאירי לביצה (דכ"ה) שכ' שהי' חושש שבא מחוץ לתחום והי' אסור לו רק לחבירו מותר וע"כ ציוה לו לקבל בשביל השכן שלו ע"ש. ובבעל העיטור בעשרת הדברות (ה' יו"ט מחלוקת ה') כ' ע"ד הירושלמי מגוריין לשון שכינה ש"מ אפי' בישראל הבא בשבילו מותר ויש מחכמי הדור שפי' הירו' קבלם בשביל שכנך כו' אבל לעי שנשתלחה אסור כו' ולא מסתברא עכ"ל. ועשו"ת הרשב"א ההובא בב"י סי' תקט"ו שנשאל אם יש לסמוך על בעה"ע דאפי' למי שבא בשבילו מותר והוא דהוא סמך על הירושלמי הזה ושיטת גירסתינו אינו כן ע"ש. וא"כ לפי מה דקיי"ל דאסור לאותו ישראל יש להסכים הירושלמי להלכה ולפרש מגורין עבור השכן שלו ואתייא כהלכתא וע' בב"י שם שהביא בשם הרוקח כמהין ופטריות שהביא עכו"ם לישראל אסורין. וכ' הב"י דנ"ל דאצטריך לאשמועינן דלא נימא דאינם חשובים מחובר לקרקע מאחר שגדלים על העצים ע"ש וקשה לי למה לא הביא הב"י סיוע לדברי הרוקח מהירו' הזה שהביא לו כמהין וא"ל קבלין כו' מוכח דבלא"ה כמהין אסור

מס' תענית

פ"א ה"ו אין קרי אלא מתשמיש המטה כו' ע"ש. ראיתי להעיר ע"ד שו"ת ס' יהושע בפו"כ (סי' קע"ח) שכ' וז"ל השל"ה ז"ל כ' בה' תשובה דאין קישוי בלא קרי ולכאורה הוא נגד הגמ' דנדה דט"ו ע"א דמקשה שם דתיפוק לי' דהוי בעל קרי ומשני דלא גמר ביאתו משמע להדיא דיש קישוי בלא קרי וי"ל בדוחק דמיירי ששימש באבר מת עכ"ל ובאמת אינו מועיל תירוצו דהא פסק הר"מ (בפ"ה מהאה"ט ה"ד) דש"ז בלא קישוי אינו מטמא ולפ"ז גם האדם אינו נעשה בעל קרי שיטמא רק בראה בקישוי וז"פ וכ"כ בחידושים שבסוף ספר דברי חיים. וא"כ למה לו להש"ס לשנויי דלא גמר ביאתו הלא בלא"ה גם אם ראה קרי שגמר ביאתו אינו מטמא כיון ששימש באבר מת (ויש לדחות דהש"ס קאי הכא לפי לישנא דש"ס נדה (דמ"ג) דאזרעי לא מזרעי אבל מטמויי מטמא. וע' בהשגות הראב"ד בהאה"ט וכ"מ שם) אך בלא"ה לק"מ והוא דהא השל"ה לא כ' רק שכבר נד ממקומו הזרע אבל עדיין לא יצא לחוץ וא"כ אינו מטמא עדיין דאינו נעשה בעל קרי עד שיצא לחוץ ודע דדברי השל"ה עדיין לא מצאתי אותם. אולם ראיתי כן בספרי מוסר האחרונים

שם אמר ר' יוסי ובלבד יום שטבלה כתב הקה"ע מותרים לשמש דסמוך לטבילתה האשה מתעברת אבל בתר הכי אסור בתשמיש עכ"ל מבואר שפי' דגם לחשוכי בנים אסור שלא סמוך לטבילתה אולם בב"י א"ח (סי' תקע"ד) פי' הירו' דקאי אלמעלה עשה אשתך גלמודה כו' ובלבד יום שטבלה כו' דבזה מותר לכל אדם ותאבי בנים מותרים תמיד ופסק כן בש"ע וכ"כ הב"ח (סי' ר"מ) אולם המ"א והא"ר כ' בשם האגודה כהקה"ע. ועל מ"ש בירו' בשעה שאתה רואה חיסרון בעולם כו' פי' בקה"ע כגון שנחסרו הבריות כו' משמע שעל כל צרה צריך לפרוש וכ"נ מפשט דברי הרמ"א סי' ר"מ סי"ב) וכ"כ ביפה מראה. אולם בא"ר כ' בשם הכנה"ג דרק צרות דומיא דרעב כגון ירקון ושדפון ומזונות צריך לפרוש אבל שאר צרות כגון דבר וחרב וכיוצא בו מותר יעו"ש

ה"ח אסור לארס אשה בע"ש כו'. ע' בש"ג פט"ז דשבת (דקל"ג ע"א) שהביא דברי הירושלמי האלו וכתב שסיים שם וכן לד"ת ופירש שממעטין בד"ת כדי לעסוק בצרכי שבת ע"ש ולפנינו חסר זה

שם ובלבד ניסן של תקופה ער"מ ה' תענית (פ"ג ה"י) שהוא כשהגיע השמש לתחלת מזל שור וברש"י ר"ה (ט"ו א') והובא בב"י (סי' תקע"ה) כ' דהוא ל' יום ועלח"מ שם שכ' ע"ד הטור לתמוה עליו יען שהוא הבין בדברי הטור שחולק על פי' הר"י אולם באמת אינו מוכח כלל וי"ל דגם הטור פי' כהר"מ. וע' בב"ח שפי' כן בדעת הטור דלא כהלח"מ

פ"ב ה"א ר' יהודא בר פזי כד הוי נפיק לתעניתא כו' יסב עפר ויתן גו רישיה. בב"ר (סמ"ט) הגירסא יסב איהו קוטמא ויהיב בראשיה. וע' במתנות כהונה שם שפי' דמזה מוכח דס"ל דוקא קיטמא צריך ולא עפר ע"ש וראיתי בנבחר מפנינים שם שתמה מאד על המתנות כהונה מדברי הירושלמי האלו וע"כ הגיה גם שם דבמקום קיטמא צ"ל עפר ע"ש. ולא ראה שרש"י בביאורו למ"ר כ' כדברי המ"כ וז"ל דהוי מכריז בציבורא ואמר בשעה שהי' מתענין ונותנין אפר מקלה בראש כל אדם והי' מכריז ואמר כל דלא מטי שלוחא דציבורא לגבי' למיתן קיטמי' ברישיה יסב איהו גופי' קיטמא ברישי' והיינו פליגי דלמ"ד להזכיר זכותו של אברהם דכתיב בי' עפר דקסבר עפר נמי נותנין פליגי אהא דר' יודן דאמר קיטמא ולא עפרא כו' בגמ' דתענית ירושלמי עכ"ל ל מבואר דגם בירושלמי כאן היתה גירסתו קיטמא ולא עפרא ומה שתמה דבשלמא אם הגירסא עפר שפי' הי' האנשים יכולים ליקח עפר מהרחוב אבל אם הגירסא אפר כירה מאין הי' להם ברחוב אפר כירה ע"ש לק"מ דהאפר כירה הי' מוכן ברחוב ורק השמש נתן אותו בראש כל אדם בכדי לביישו שאינו דומה מתבייש כו' ולאותן האנשים שלא הגיע שהי' עומדים מרחוק הי' הם בעצמם לוקחים מאפר כירה המוכן ברחוב ולק"מ

ה"ב כל דבר שהוא לבא אומר בעבודה ע' פני משה שפי' דנחם שהוא בקשה אומרה בעבודה אולם בסמ"ג (עשין י"ט) כ' דהירושלמי סובר דאומרה בהודאה וכ"כ באבודרה"ם (הובא בט"ז סי' תקנ"ז סק"א) והשיג עליו ובא"ר שם כ' שברש"י שעל הרי"ף מס' תענית פי' דנחם הוא לעבר שהוא תפלה על החורבן וביד אפרים כתב כן בשם הרא"ש סוף תענית וליתא שם כן ועריטב"א תענית (ד"ל ע"א) שפי' כהפני משה

הי"ד רב ביבי הוי יתיב קמי' דר' יוסי כו' ע' בא"ז ה' עירובין (סי' ק"מ) שהביא הירושלמי הזה בשינוי נוסחא ע"ש

פ"ג ה"ב מעתה אפי' יותר מכן. יותר מכן מעשה ניסים ואין מזכירין מעשה ניסים. מכאן יש להעיר על הגבורת ארי תענית (די"ט א' שפי' שם פי' חרש בש"ס במאי דאמרו שם לא צריכא דאקון וכ' דנראה לו ללמוד דאין ראוי להתריע ולהתפלל על דבר שאינו כדרך העולם אלא על פי הנס כו' ע"ש ותמהני דמה לו ללמוד לפי פירושו החרש שאינו מוכרח כל כך הלא מבואר להדיא בירושלמי כאן כן

ה"ד שכן מצינו בר"ה מתריעין ולא מתענין. ע' בציון ירושלים שכ' שלא מצא ברא"ש ראי' זו דאסור להתענות בר"ה. ונעלם ממנו דברי הרא"ש פ' בתרא דר"ה (סי' י"ג) שהביא כן לראי' בשם הראב"י וכ"ה בהגמ"י (פ"א מה' שופר) ובראב"ן דס"ט ע"ב וכ"ה בטוא"ח (סי' תקצ"ז) יעו"ש

ה"ט ותני כן בעשרין בי' צמון. כ' הפני משה ותני כן במגילת תענית בארבעה עשר בי' בניסן וכו' עכ"ל ובמח"כ לא עיין בפי"ב ממגילת תענית דאיתא שם בעשרים בי' צמאו עמא למטרא כו' וכיון שיצא רוב אדר ולא ירדו גשמים הלכו להם אצל חוני המעגל כו' מבואר דא"א למיגרס בניסן ( שהחגים שבניסן המה בפרק א') והקה"ע פי' שהוא בלשון בתמיה ע"ש ואין לשון הירושלמי סובל כן אבל העיקר כ"ל דלשון ערב פסחים הוא לאו דוקא ור"ל קודם פסח דמדשלח להם צאו והכניסו תנורי פסחים מבואר דהוא סמוך לפסח וע"כ אמר הדא אמרת שערב פסח הי' כלומר סמוך לפסח וז"פ וברור

הי"א כבר עבר רוב היום בקדושה. ע' בקה"ע שכ' ורש"י פי' שכ"ה מחצות ואילך חל התענית כיון שלא סעדו בזמן הסעודה וקשה דלא משמע כן הכא אלא הטעם משום שעבר רוב היום עכ"ל ולפ"ד לק"מ. דהנה ראיתי בכל בו (סי' ס"א) שכ' וז"ל ובירושלמי אחר חצות ישלימו שכבר עבר רוב היום בבקשה כלומר שהתחיל התענית שקודם חצות אין אדם מרגיש בתענית וע"ז אמרו בירושלמי אמר ר' אבא ר' חנינא אסור להתענות בשבת עד ששה שעות עכ"ל וא"כ י"ל דכן היתה גירסת רש"י ולק"מ

שם ר' יוחנן בן זכאי אמר לספריא כו'. ע' בקה"ע מה שפי' שיאמר שר' רוצה לספר ואין בכוחו מחמת הצער מירידת גשמים כו' ע"ש וכ"נ שפי' הפני משה ומבואר מזה שהי' מסתפרים בתענית גשמים רק לפי שלא הי' בכוחו מחמת חלישת התענית להסתפר לכן לא הי' מסתפר אבל בלא"ה הי' מסתפר. וע"כ תמהתי על הבאר אברהם בחי' לר"ה די"ח ע"ב) שתירץ קושית הטורי אבן שם ע"מ דאי' בש"ס שם ( וכ"ה בירו' נדרים פ"ח ה"א ובמסורת הש"ס שם נשמט הציון לבבלי ר"ה) מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד וירד ר"א ור"ח ור' יהושע וספר. והקשה הטורי אבן דהא בת"צ מותר תספורת וכ' הבאר אברהם דמדברי הירושלמי האלו מוכח לפי פי'