עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים רעב

שם אמר ר' מנא אין ידע דלא מיזבן והוא פחת כו'. ע' בשירי קרבן מה שהניח בצע"ג על דברי הריב"ש שהביא הב"י בא"ח סי' תקל"ט) שכ' מ"ד הסמ"ג שצריך שיהי' פוחת דוקא מן הקרן שפסק כר' מונא או שהי' לו גירסא אחרת וכ' ע"ז השירי קרבן ותימה הרי לפום פי' לא פליגי ר' מונא ור' יוסי בר בון ואדרבה הסמ"ג הוא מפרש כמו שפרשתי בקונטרס דר"י בר בון פליג אר' מונא ופסק כר' יוסי וצע"ג עכ"ל אולם באמת צדקו דברי הריב"ש דבגירסת הריב"ש הי' כתוב בירושלמי אמר ר' מונא אין ידע כו' ופחת מן קרנא אמר ר' יוסי בר בון אגרא וקרנא קרן הוא וא"כ ר' מונא סובר דרק קרנא אי פוחת אז מותר ואם אינו פוחת מן הקרן אסור אף שמפסיד בשכר ואמר ר"י בר בון אגרא וקרנא קרן הוא היינו דגם השכר נקרא קרן ואם פוחת מן השכר ג"כ מותר וע"ז אמר הריב"ש דהסמ"ג שפוסק דאם מפסיד מן השכר אסור ע"כ דפוסק כר' מונא וע' בשו"ת הריב"ש (סי' ש"כ) מבואר שם כן ובב"י (סי' תקל"ט) נפל ט"ס בהעתקת דברי הריב"ש בדברי ר' מונא פוחת מן קרנא כתוב שם אגרא ובשביל זה גרם לו לבעל שירי קרבן להקשות כן והאמת כמו שכתבתי וא"ש

שם כלום אסרו בשר בכור להשקל בליטרא לא כדי שיהי' מוכרין בזול כו' מוכח מזה דבשר בכור צריך למכור בזול וכ"כ הא"ז בה' בכורות (סי' תק"ג) להלכה כן. אולם לא ראיתי לא' מן הפוסקים שיפסקו כן ונראה שהם דחו זה מהלכה דלפ"ז בודאי הוי רק מדרבנן מה דאסור לשקול בשר בכור בליטרא. והנה כבר הכריחו התוס' בבכורות (כ"א בד"ה אכילה ול"א ב' ד"ה חוץ) דהוא מה"ת והוכיחו כן מש"ס סנהדרין (קי"ב א') ותמורה ח' א') וכן דעת רש"י ב"ב (די"ג ע"א) וגם אף אם נימא דהוא רק מדרבנן כמו שנראה מדברי הרמב"ן והרא"ש פ"ה דבכורות עכ"ז נראה מש"ס דילן דהוא אינו משום שמא ימכרו בזול ורק משום בזיון וכמבואר בש"ס זבחים (ע"ה ב') דאיתא התם בעי רמי בר חמא המתפיס בכור לבדק הבית מהו שישקל בליטרא רוחא דהקדש עדיף או דלמא זילותא דבכור עדיף מבואר להדיא דהוא משום זילותא ולא משום דימכרו בזול ולכן דחאו אותו מהלכה

פ"ג ה"א ר' יהודא כדעתי'. דר' יהודא אמר אסור לפרוש בים הגדול כו' ע' מ"ש בזה הקרבן העדה. וראיתי להטל אורות במ"ק (די"ד ע"א) שכ' וז"ל דברי המפרש הזה תמוהים בעיני בהא דפירש בהא דקאמר הירו' ר' יהודא לטעמי' כו' דמיירי דוקא בתוך ג' ימים ולא נזכר כלל זה בירושלמי וגם קשה דלא הו"ל למתלי זאת בר' יהודא דוקא דהרי כ"ע מודו בזה כו' והוא ברייתא בפ"ק דשבת כו' ולי הי' נראה לפרש דברי הירושלמי בפשיטות דאפשר דר"י סובר דתמיד אסור לפרוש לים הגדול ולאו דוקא ג' ימים קודם השבת אלא משום דים הגדול הוא מקום סכנה דהרי קיי"ל דד' צריכין להודות כו' וא' מהן הוא יורדי הים כו' ע"ש ודבריו תמוהים בעיני דנימא דר' יהודא יסבור דאסור לפרוש לים הגדול משום דד' צריכין להודות דהא בכל ים צריכין להודות וא"כ מ"ט דים הגדול דוקא ותו דהא גם הולכי דרכים המה מהד' הצריכים להודות וא"כ יהי' אסור לילך לדרך לר' יהודא וכ"ז ליתא והנכון כפי' הפני משה. ומה שהקשה דלמה הלה זה דוקא בר' יהודא הא הוא ברייתא סתמיות. לא ראה בירושלמי שבת (פ"א ה"ח) דאיתא התם אין מפרישין לים הגדול לא בע"ש ולא בה' בשבת ב"ש אוסרין אפי' בד' וב"ה מתירין ולשיטות הרשב"ם ההובא ברא"ש פ"ק דשבת (ומה שהקשה ע"ז השירי קרבן דא"כ מאי מסיים בירושלמי שם דבמקום סכנה מותר הלא בלא"ה מותר י"ל דזה קאי לב"ש) עכ"פ חזינן דשיטות הירושלמי דלב"ה בד' מותר ור' יהודא פוסק בזה כב"ש וא"כ שפיר אמרינן דר' יהודא לטעמי'. וע' בירושלמי פסחים (פ"ד ה"א) אלא מן הדין ר' תלמודי' דר' יהודא הוי דר' יהודא אמר אסור לפרוש בים הגדול וכ' שם השירי קרבן וז"ל ותימה האיך יעלה על הדעת דאסור לפרוש כלל לים הגדול הרי הרבה תנאים וגם נביאים שפירשו לים הגדול לכן נ"ל דבד' בשבת איירי כו' עכ"ל הן אמת שקושיתו מהתנאים והנביאים שפירשו לים הגדול י"ל דהתם לדבר מצוה הי' ובזה מותר וכמ"ש הטל אורות לשיטתו. אולם בלא"ה תמוה דאין טעם כלל וכמ"ש למעלה ועכ"פ חזינן דכן שיטת ר"י גם כאן ושפיר אמרינן ר"י לטעמי' (וצלע"ק על התוס' מנחות (ק"ד א' ד"ה מוריינא) שהצריכו להוכיח דר' יהודא הי' בימי רבי וכאן בירושלמי מבואר להדיא דר' הי' תלמידו של ר' יהודא) ודע דהרא"ש גרס כאן בירושלמי כיון במקום שכתוב בנוסחתינו כהן ועמ"ש הפר"ח בא"ח במנהגי איסור ע"ד הירושלמי הללו

שם חכם שנידה כו' בתשב"ץ (ח"א ענין ל"ג) הגירסא חסיד שנידה. וגירסתינו מתיישבת יותר

שם ריב"ל שלח בתר חד בר נש כו' צל"ע בלשון הירושלמי דאמר אלולי דלא ארמית בר נש מן יומי הוינא מחרים להאי גברא שעל כ"ד דברים מנדין כו' דהא מפני כ"ד דברים מנדין שמענו ולא דמחרימין וא"כ האיך הי' יכול להחרים האי גברא וע' בח"מ (סי' י"א ס"א). וגם צל"ע לפמ"ש בשו"ת הריב"ש (סי' ר"כ) וז"ל ומדקאמר ב"ד מנדין משמע חייבין לנדות וכן הוא בכל אותן הכ"ד דברים שהזכירן כאן הרמב"ם ז"ל עכ"ל וא"כ כיון שמחייבין לנדות איך לא נידה ריב"ל להאי גברא ובמאי נפקע חיובו. וראיתי להמל"מ ה' ת"ת (פי"ז הי"ג) שכ' וז"ל. הנה הריב"ש סי' ס"א הביא דברי רבינו וכ' וז"ל וכיון שאין התלמיד ואפי' החכם מחויב לנדות לכבודו אבל שבח הוא לו שלא לנדות כו' וע' בע"ש סי' ר"כ בשם . הראב"ד ז"ל שנראה שהוא חולק בזה עכ"ל. ולא ידעתי עניין לו שהראב"ד חולק בזה הא בסי' ר"כ סיים הריב"ש אחר שהביא דברי הר"מ וז"ל והרמב"ם ז"ל כ' שאסור לחכם למחול אם ביזהו בפרהסיא ואם מחל נענש כו' עכ"ל. הנה מבואר שאדרבה הביא דברי הר"מ ע"ד הראב"ד וכפי הנראה שהריב"ש פי' גם דברי הראב"ד דמיירי שביזהו בפרהסיא אבל בסתר מודה הראב"ד שרשות בידו למחול. והנה אם כנים הדברים י"ל ג"כ דברי הירושלמי דכיון דלא הי' רק השליח לא הוי בפרהסיא וא"כ לכן הוי רשות ביד ריב"ל למחול. והנה הר"מ ה' ת"ת שם כתב וחכמים גדולים הי' משתבחים במעשיהם הנאים ואומרים שמעולם לא נידו אדם כו' וכ' הכ"מ דלמדו מהאי עובדא דריב"ל כו' ע"ש וצ"ע דהיכא מבואר בירושלמי דהי' משתבחים בזה הא ריב"ל לא אמר רק דלא החרים לאדם מן יומי אבל אינו מבואר דהי' משתבח בזה. ונראה דהנה בשו"ת מהר"ם מרויטנבורג ח"ג (סי' תנ"ד) בתשו' ר' חיים פלטיאל כ' וז"ל ובירושלמי בפ' אלו מגלחין תיתי לי דלא שמית אינש מיומי כו' ע"ש מבואר דכן היתה גירסתו בירושלמי ומזה הוציא הר"מ דבריו

שם ה"א רשב"ל הוה מעייני כו' אתון ליסטיא כו'. מכאן תמי' לי על שו"ת הרד"כ (בית כ"ב חדר ד') שהוכיח דע"ה לא יוכל לומר לת"ח אדרבה והעובדא דר"ל במ"ק די"ז הי' האיש שנידה גדול מר"ל וכ"כ הרמ"כ ההובא בכ"מ ה' ת"ת (פ"ו הי"ד) וכ"ה בשו"ת מהרי"ק שורש קכ"ח וקכ"ט. ותמי' לי עליהם דהא בירושלמי מבואר שהי' ליסטים. ועשו"ת הר"י דילטאש (דל"ו וד"מ) שהוכיח דגם ע"ה יוכל לומר אדרבה מדברי הירו' הללו. וראיתי להשדה יהושע שכ' דליסטים הי' לפי דעתו של ר"ל והוא דחוק. ושוב ראיתי בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' צ"ב) שכ' שנעלם מהפוסקים דברי הירו' וכ"כ המרכבת המשנה בה' ת"ת יעו"ש

ה"ז הרואה ת"ח שמת כרואה ס"ת שנשרף א"ר אבוהו יבא עלי אם טעמתי אותו יום. ראיתי להיד המלך (פ"ד מה' אבילות ה"ט) שהרבה לתמוה ע"ז דמנ"ל בס"ת שנשרף גופי' דצריך להתענות. עוד הקשה דהא בס"ת צריך לעמוד דוקא בעת השריפה וכמו דאמרינן כן בקריעה. וגם במת א"צ לקרוע רק כשעומד בשעת יציאת נשמה והכא לא הי' אצלו בעת מעשה עכ"ד. ואשתמיטתי' מ"ש הפרישה (סי' שע"ה) דהאי אמר ר' אבוהו הוא מאמר בפ"ע וקאי רק על מיתת ת"ח ומתחלה אמר דחמיר יום מיתתו כיום שנשרף בו ס"ת גם מ"ש דא"צ לקרוע על ת"ח רק כשעומד אצלו בשעת מעשה ליתא דזה הוא בשאר אדם מישראל אבל בת"ח אפי' מי שאינו עומד בשעת מעשה צריך לקרוע עסי' ש"מ ס"ו וז"ב

מס' ביצה

פ"א ה"א עגל שנולד ביו"ט כו' הגע בעצמך כו' ע' בקרבן העדה מה שפי' והוא פי' רחוק ודחוק. וגם לפי פירושו נשאר הירושלמי בקושיא וגם לשון הגע עצמך לא משמע שיהי' קושיא אולם ראה נא מ"ש הרב המאירי בחי' לביצה (ד"ו) בביאור הירושלמי ויאירו עיניך

שם אסורות משום שקץ ואין לוקין עליהן משום נבילה כ' הקה"ע דלא אתי איסור נבילה וחל על איסור שרץ וצ"ע דהא נבילה הוי איסור מוסיף דהא איסור שרץ נפקע אח"כ כשיהי' לו נוצות ואיסור נבילה הוא לעולם אבל נראה הכוונה משום נבילה דאין לוקין דעדיין לאו בשר הוא וכמבואר בתהה"א ( בית שני שער ד') ולשיטות בעה"ת שסובר שאית בי' משום נבילה צריכין לפרש הירושלמי כמו שפי' הפר"ח ביו"ד (סי' פ"ו ס"ק כ"ב) ועמ"ש עלי' הפרי תואר (סי' ט"ו סק"א) יע"ש

ה"ד מקיש על שובכו ויזכה לו שובכו למחר ע' בשירי קרבן שהניח בצ"ע ממה שנפסק בש"ע (סי' תצ"ז) דאם א"צ אלא לא' לא מהני אם מזמין כל השובך ע"ש ולק"מ דהא אנן לא קיי"ל כהך ירושלמי וכמו שמוכח מדברי התוס' ביצה (ל"ד ב' ד"ה ואומר). וע' שו"ת רדב"ז (ח"ה סי' ש"א קצ"ח) שהאריך להוכיח כן דלא קיי"ל כהך ירושלמי יעו"ש

ה"ו מולח הכא ומולח הכא הפני משה פי' דקאי אמה שחברייא אמרו בשם רב דמולח חתיכה גדולה אע"פ שאינו יכול לאכול אלא דבר מועט ע"ז אמר ר' אחא שהכי מורה רב דדוקא ע"י הערמה מותר שאומר שאני אוכל מכאן מעט כו' ע"ש וליתא דהפי' בירושלמי שקאי על מליחת העור שמולח הבשר ע"ג העור מכאן מעט ואח"כ מולח מכאן מעט עד שהוא מולח את כל העור כולו וכן פירשו הרי"ף והרא"ש וכ"ה בר"מ ה' יו"ט (פ"ג ה"ד). וע' בחי' הרב המאירי לביצה (די"א ע"א) שהביא יש מפרשים הירושלמי כפי' הפני משה ודחה זה ואמר שאין דבריהם כלום ופי' כמ"ש וע' בשער המלך פ"א מה' יו"ט ה"ד

ה"ט מאן דעבד טבאת לא שחק לה מאתמול ע' מה שפי' הקה"ע וביאורו דחוק והעיקר דצ"ל שחק לה מאתמול וכן ראיתי בא"ז ה' יו"ט (סי' של"ט) שהעתיק כן ומה דאיתא בירושלמי שחק מרק קונדוטין ביו"ט פי' הקה"ע אם שחק מרק של קונדוטין ואין הבנה לזה איך שוחקין מרק. אולם ברור דט"ס וצ"ל שחק מרא קונדוטין היינו כיון דהוא הי' עבדא דנשיאה שאל אלי' אם מרי' שחק קונדוטין וכ"ה בא"ז יע"ש

הי"א חיטים שהם מאכל עססיות כ' השירי קרבן ובבלי הגירסא לעשות מהן לודיות ופרש"י מאכל חיטין וכ"כ הערוך מיהו אם הוא מאכל כל אדם מ"ט דת"ק דאסור עכ"ל. ונעלם ממנו לשון ה"ה (פ"ה מה' יו"ט ה"ו) שכ' שכיון שרוב התבואות הן עומדין לטחינה אזלינן בתר רובא שהרואה